לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תָּא הַהִרְהוּרִים


שלום. כאן אכתוב על אנשים. אתאר אותם, אספר עליהם ואשפוט אותם מבלי ידיעתם.

Avatarכינוי: 

בן: 2





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2019

חיבור על זיונים, מלנכוליה ושוטטות (אורך: חצי עמוד)


עירו של אדם היא ביתו. ועיר החוף הזו היא אהבה בעיניי. אהבה לכלום, לריק, לחוסר המחויבות, לסגידה, לשוטטות ולבהייה באחר. כל זה כרוך במאמץ אנרגטי ניכר וגם יש לי כמה דברים לכתוב על הנדונים (למוות) האלו.

 

בא לי לעבור לכמה חודשים לגור בבית הענק של ההורים שלי אי-שם בפרברי המרכז. להתאזן יחד איתם, אנשים נהדרים ומלאי אהבה וכריזמה, ולשכוח קצת מכל הבעיות הנפשיות שמעיבות לי על החיים. אתמול נפגשתי עם יקירתי. אכלתי אותה עמוק וחזק, עמוק עמוק וחזק. הטעם של הרקטום שלה עדיין אצלי בנקבוביות הטעם. היום היא אמרה לי שכדאי שנפסיק לדבר, איפה הצדק? אמרה לי – אתה לא יכול לאכול את התחת שלי ולהשאיר אותו שלם. אתה צריך להחליט, או אני או היא. התראינו אתמול ונישקתי לה את הצורה. וזיינתי לה את הצורה. שיערה היה חום וחלק וגוון עורה לבנבן, ומתחת ורידים נרמזו כמו כבישים סואנים. וידעתי שבמיטה יצריה מתגעשים, והיא גמרה כשהיא דוהרת מעליי ואני אוחז לה במותניים וזועק בשמה.

 

מה אכתוב לכם, אולי אני צריך להסתגף ולהיגמל מעט מהמין הנשי, רק כאב לי יוצא לי מזה. פעם הייתי מתכתב שעות רבות עם בחורות, והפקתי מזה הנאה מרובה. כי גם אם לא ייצא מזה כלום בסוף, לפחות נפתחנו בהודעות. וכל אחד סיפר על האישי ביותר שלו. היום אין לי זין להכיל בעיות של אנשים אחרים. לכו תשלמו לפסיכולוג ותחפשו חרמן משוטט בעירו, הוא יאסוף את כל הרפש שלכן ויאמר לכן כמה שאתן מיוחדות, וטובות, ואיזה יהלום חבוי אתן אוצרות בקרבכן. אחר כך הוא יכנס לכן לתחתונים ויברח.

 

בכל מקרה. אני חושב שאני רוצה להיות קצת לבד, להתבודד. וזה משעשע, משום שאני רק מזיין את השכל אודות הניסיון הנואל לברוח מהבדידות הקיומית הזו, אבל לרגע קט זה המחשבה הזו מרגישה לי כמו רעיון טוב. בכלל, סיר הלחץ של שמלות הכלה הלבנות הוא כבר לא חלק מהנוף שלי, ובמקומו מתחיל להיגלות אליי מקדש של אינדיבידואליזם.

 

עד כאן לעניין ההסתגפות. עכשיו למלנכוליה, תיכף אגיע גם לתחומי השוטטות, אבל עכשיו מלנכוליה. כל כך קל לשקוע בלילות בדיכאון, אני רק עוצם עיניים ופתאום הכול שחור ואין טעם לכלום. קפה שחור בליטרים מוגזמים, יין פשוט והמוני, גולדן וירג'יניה ירוק, משפרי מצב רוח, כמה כאבים של הנפש וככה הייתי מתמודד. זהו הצער הנסיבתי של החיים. אמש הייתי ליד מישהי יפה שישבה לידי וליטפה, ועכשיו כולי מפוצץ מאובר דוז של בנזודיאזפינים ופרוזק ועדיין חקירות פילוסופיות אוכלות לי את המוח כמו תולעים. איזה כיף שיש עמוד לבן וריק שניתן לפרוק בו תדיר את העול. 

 

על שוטטות. מי שמשוטט יודע ששיטוט הוא ההפך מלא לעשות כלום, זהו פרי החרדה מפני הישיבה בבית. המשוטט רואה ברחוב, בחלל הציבורי, את ביתו המזדמן, וכבר הסכמנו שעירו של אדם היא ביתו. אבל כבר נמאס לי לעטות את גלימתו של דמות המשוטט העירוני מן המאה ה- 19, על אף הברכה המפוקפקת ששורה בשעות של שיטוטים וההנאה מהאנונימיות של הרחוב. אבל זו העיר הזו, וזה מה שהיא מזמינה ממני, להתהלך בה בין האסתטיקה לזנות, אבל האתנן שלה יקר, והגורל המשותף שלנו מתעתע בי.

 

היום שוחחתי עם האישה בעלת העיניים הגדולות, שהיא גם זמרת לעת מצוא וגם חברה. היו לה תובנות נבונות והיא החדירה בי תעצומות נפש גדולות. תודה. 

נכתב על ידי , 22/9/2019 22:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אין לי אב רוחני מלבד הכאב


כל הצרות הנפשיות שלי אצלך בצלחת בת זונה, אז תזדייני ממני ותחליטי אם את ממשיכה לאכול או מקיאה. מה ציפית לקבל ממני, אה? חיים יציבים? נאמנות? מידתיות? מה את פסיכית?! את הרי יודעת שההרס העצמי שלי מפואר והאישיות שלי כל כך גבולית שאני בוכה וצוחק אגב כתיבת שורות אלו. לפחות אני נראה טוב, והאייקיו שלי עדיין לא החליד למרות כל הדיכאונות ועל אף שימוש של שנים בפיסת הנייר הלעוסה הזו שנקראית חיים. ואני מזיין כמו בן אדם שאין לו כבר מה להפסיד, ואת ועוד אלף נשים אחרות מתאוות לבוא איתי עד לקצה, בלי ליפול איתי לתהום. 




אני בז לכן. אז תתרחקו ממני כמו מאש. וכשאני אמות מוות מפואר אני אשאיר לכל אחת מכן מכתב עם הקדשה מיוחדת, ואת תהי הראשונה. 




היום שתיתי שוב יין זול, ואני לא מצליח להפסיק גם אחרי שהתודעה שלי מתנדפת לה בשפע מהקודקוד. אחרי הכוס הרביעית הכנסתי אגרוף לקיר ועיקמתי שתי אצבעות והכאב גרם לי להרגיש חי וחד פי מאה מהרגיל, ותלשתי שוב שיער, וירדתי למטה לבלוק להטיח את הבקבוק הריק של היין על קיר בטון. זין על הרעש, תזמינו משטרה. כל השכנים הבני זונות יכולים לרדת ולמצוץ לי אחד אחת. אני בז לכם בני תמותה שמנמנמים במיטות העצובות שלהם ב-23:00. 


הכול מתנהל בעצלתיים, כאילו הניחו לי בלוק במרכז העצבים של המוח. ופוסט הטראומה שלי משתוללת מאמי, משתוללת. ואין בי געגועים לכלום, פרט לתקופה שהאנרכיזם שלי היה  מנומק ואינטלקטואלי. היום זה סתם אלכוהוליזם וזריקת זין על החיים התקינים. וקול פנימי מזכיר לי שאם לא אקח את עצמי בידיים בענייני זוגיות אוכל לשכוח מלהביא ילדים. או לחיות. 


אין לי אב רוחני אחר מלבד הכאב. 


 

נכתב על ידי , 21/9/2019 00:20  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טריפ אנדרוגיני


לילה. כמה שנים אחורה. היא התחילה לחבק אותי אצלה בסלון, בהתחלה נרתעתי, אך התודעה שלי התנדפה החוצה ורק רציתי להמשיך ולחוות את הרגע. היה שם נעים, כי החמימות האנושית והעובדה ששנינו בטריפ איכשהו השתלבה לי בתחושות. התחלתי מליטוף הפנים, הם באמת היו גסים ומחודדים, והאצבעות שלי שקעו בגומות הגיל של לחייה.

 

היא הייתה נמוכה ממני במקצת, מבנה עצם זוויתי, לוק שדוף וחיוור, כזה עם עיגולים כהים מתחת לעיניים שלובש בגדים שחורים וצמודים מאוד. היא הייתה מרוחה ללא טעם בשפתון אדום וכהה, ונראתה כמו צל רפאים, כזה שלפרקים נעלם ומתמזג עם היטלי האופל שבחדר. וכמו עם עשרות בחורות לפיה, הרגשתי פתאום את הכוח שלי מולה, וכל הזמן אמרתי לעצמי בראש המעורפל שלי – אבל איפה החזה המפואר? והאגן והירכיים והשיער שמריחים משפו ובושם וקרם וסיגריות? איפה הנשיות שלה?

 

נשבר הזין מהמראה האנדרוגיני. קיללתי בלב.

 

היא נכנסה לטירוף רגעי ואמרה לי "תנשוך אותי כמו שאתה נושך את כולן". אמרתי לה, "לא רוצה, רק תרדי לי". הבית היה אפלולי ורק דרך המטבח חדר אור פלורוסנט קלוש שהיה דלוק שם עוד לפני שנכנסנו. היא עוד ניסתה להתפשט ונאלצתי לבלום אותה. ולמרות זאת היא התעקשה להתפשט ותבעה לרדת לי עירומה. היא פתחה לי את הרוכסן במיומנות והזין שלא עמד לי נכנס לה לפה, אבל היה הייתה טובה בזה, ליקקה איפה שצריך ונגעה איפה שרצוי. ובכל אותו הזמן אני שולף נשים אחרות מבנק הזיכרון ומדביק אותן על השכול הזה שמוצץ לי כרגע.

 

אבל גם הן לא עזרו לגיבוש העניין, אבל הנה רק בגלל הרטוב-הרטוב הזה שנעוץ לה בפה התקשח לי לבסוף, וכל האיבר היה מרוח באודם כהה. הרגשתי בפירוש תחושה של סוטה, כאילו דבר מה פה כלל אינו תקין. כאילו מיניות מופרעת, רעה, חולה ומנוונת. איפה החזה? כמעט בכיתי. אם כי מה תקין בכלל בעולמנו? עוד מחשבות אלה ודומות להן והנה אני עומד לגמור, היא מרגישה בכך ומגבירה את הקצב הרטוב שלה, ובשנייה האחרונה אני יוצא ממנה ופלטתי לה כמות מסיבית של זרע על הפנים. הלבן הזה בהק בחושך, החלבון נזל מבין שקעי הלחיים וטפטף לה על החולצה, שם זה באופן מיידי קיבל גוון צהבהב, והנה אני פולט עוד את כל הזעם כמו ממטרה בלי מטרה והיא על הרצפה עם הפנים אלי נסוגה אחורה בישיבה.

 

אני לא יותר לא עושה טריפים עם בחורות מהרחוב.

נכתב על ידי , 19/9/2019 21:03  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFrancis אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Francis ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ