לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תכתוב הוא אמר לי, תכתוב



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2019

סלמון, סלומון, או אולי זלמן?


מכירים את האנשים האלה שקוראים לדגי סלמון "דגי סולומון"? נכון שזה מעצבן? מה הקטע שלכם? חייבים לדחוף את המלך שלמה לכל דבר? ככה גם הדרך לכפר סלמה (שהפך בעצמו ל"כפר שלם") הפכה לה בקלילות, ובלי שיהיה צורך בשום פקודה שלטונית רשמית, ל"דרך שלמה". וכשהקריינית המלוקקת באוטובוסים של דן קוראת במתק שפתיים מעושה ומגונה את שם הרחוב זה מרתיח שבעתיים. לדעתי אם כבר אז כדאי לשנות את שם הרחוב לרחוב סלמה לגרלף על שם הסופרת הלסבית המגניבה וחובבת ציון הזו. אבל כמה רחובות בתל אביב, אפילו בישראל כולה, קרויים על שם לא יהודים, אפילו היו חובבי ציון מושבעים? אני מצליח להיזכר רק בחסיד אומות עולם (ראול ולנברג – תציל רבבות יהודים ותמות בגלל זה ואז אולי נחשוב לקרוא על שמך איזה רחוב קטן) ובנכבדי הגויים ששלטו בארץ ובני היישוב חיפשו דרכים נוספות ללקק את ישבנם (המלך ג'ורג' והגנרל אלנבי).

אז דג סלמון, בסדר? לא סולומון, לא סלאמי, לא זלמן ולא סולמי. באנגלית בכלל לא שומעים את הלמ"ד: סאמון. דברו כמו בני אדם, אנשים, או שתמלאו את פיכם מים כדגים.

אבל לא, יש איזו התעקשות על הסלומון. ואז אתה מבין: זו אידאולוגיית עיברות השמות והמונחים הלועזיים, גם כשזה ממש בכוח. כפר ערבי בשם מטופש כמו דיר צלאח יהפוך במהירות לדרכי הצולחים או משהו, תחת ההנחה שכל דבר בעולם היה פעם משהו נכון וטוב בעברית שהתקלקל, נפל מגדולתו והתפלש בעפר הארץ הנוכרי, התעוות, התאבק. אבל ביסודו הוא אותה מהות עברית טהורה נושנה ופשוטה וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לנער מעליה את מעטה חלודת השפה הזרה ולגלות תחתיה מייד את שכיית החמדה העברית. ובכן: דג סולומון!

אולי אני מגזים? טעות, אנשים טועים. אבל אנשים גם מתקנים. לא כאן. למוכר הלחמים הלא טריים בשוק (מי קונה אצלו כשלידו יש דוכן ומאחוריו מאפייה שמספקת תוצרת טרייה? האם צדיקים רחמנים בלבד יכולים לפרנסו?) שמעתי פעם מישהי מעירה שאומרים "ג'בטה" ולא "ג'פטו" כמו שהוא אוהב לצעוק. אבל אף פעם לא שמעתי מישהו מתקן אדם שהעניק מכבוד המלך שלמה לאותו דג לא מקומי בעליל, אך בעל הדר מלכות עמום – דג הסלמון.

דג סלמון הוא יצור מרשים (לפחות כשהוא לא מכוסה טפילים בכלוב צפוף כמו רוב הסלמונים בכדור הארץ היום). חבל שהוא לא יישאר איתנו עוד הרבה זמן, אבל גם אני לא. ואם אני אמות – מה כבר אכפת. שייכחדו כולם, שיגידו סולומון אפילו, שהאקדמיה ללשון עברית תכיר בכך בשם הירידה אל העם, תברך על כך בשיר ובריקוד שיומצא במיוחד עבור המאורע. אבל אל תבואו לבכות לי אחר כך.

דורון


נכתב על ידי , 29/7/2019 12:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תכתוב הוא אמר לי תכתוב


הפסיכולוג שלי, בחור חביב בסך הכל, זרק הצעה: למה שלא תכתוב בלוג על כל הדברים האלה שמפריעים לך. אני מבין שפייסבוק זו לא אופצייה. מבחינתך... אבל בבלוג אין את כל התגובות האלה שאתה שונא, והרגשונים (ככה הוא אמר! חחח). אתה יכול גם לכתוב באופן אנונימי, או בשם בדוי.

אז אני לא כאן בשבילכם, זה שיהיה ברור מהתחלה. אמנם כנראה אף אחד ממילא לא יתעניין בקריאת הדברים הממורמרים שיש לי "לשחרר", כמו שיגיד כ', הפסיכולוג בעל השם המוזר שלא אחשוף כאן כי אני די בטוח שהוא לפחות הפסיכולוג הקליני היחיד בארץ שנקרא ככה. אני פה בשבילי, ואם מישהו מעוניין לקרוא שיעשה את זה על אחריותו, ושלא יפתח ציפיות לכלום או להתחשבות בקורא. אני כותב מה שאני כותב. בשבילי. נקודה.

עד כאן מה שאפשר לראות כהתנצלויות. עוד אחד מהדברים שהפסיכולוג החביב אומר זה שאני צריך להפסיק להתנצל, שזה צד שני של מטבע הכעס שלי, מה שזה לא אומר. בלוג גם לא גובה מחיר מופקע לשעה. את זה הוא לא אמר, אני רק חשבתי בלב. אולי בגלל שהדימויים שלו, כמו דימוי המטבע, תמיד בסופו של דבר קשורים בכסף.

אז מה מעצבן אותי? (חוץ מזה שאפילו הפסיכולוג החביב שלי טחון וחמדן?) אולי פשוט יותר להתחיל עם מה לא. הים לא מעצבן אותי (בניגוד לאנשים בים, אבל לזה מגיעה סדרת פוסטים משלה). אחותי, שהיא הבנאדם הכי טוב שקיים בעולם, אני מוכן לחתום על זה ערבות. כלבים. זהו בערך נראה לי.

מה כן? הנה רשימה חלקית של הדברים שפשוט שרפו לי את הפיוזים רק מאז הבוקר: הגיזום של העלים במכונה הרועשת ביותר שניתן לרכוש בכסף ("לא, זה ממש לא רועש מספיק!" אני רואה בעיני רוחי את הגנן מטיח בזבן הטמבורייה לפני שזה ניגש למחסן המאובק ומחלץ ממנו את המפלצת השואגת-עד-פלוטו שהוא אוחז בגאווה בזרועותיו החסונות "אני רוצה שכל בנות השכונה יתעוררו ויצפו בי מחלונותיהן מרעיש עולמות ומזיע כשהן עדיין בקומביניזון"), החום הלא שפוי, התכנון המטופש של המקלחון בדירה המחולקת שאני שוכר מסוחר נדל"ן חלקלק וחמקמק, שאף פעם לא עונה לתלונותיי ומשלח בי את מזכירתו ששכללה את טקטיקת "תמתין רגע" למדרגת אמנות גבוהה, איך שאנשים נוהגים, איך שהם חונים, איך שהם מרשים לעצמם להתלבש כשהם יוצאים החוצה, שהם בכלל יוצאים החוצה ביום כזה, ובכלל, הבוס הצעיר והנפוח במקום העבודה שלי, שהגיע שנים אחריי ומרוויח פי 3 ממני וכבר פוזל לעבר העבודה הבאה בזמן שהוא מעביר את הזמן בווטסאפ וסופר בונוסים מעבודה של האגף שלי, העיתון החינמי המוכתם בשומן ושיירי תשפוכת העיכול של שלל סועדים, הצבע שבו עדיין משתמשים, למרות יותר מ-5 פניות מתועדות רק שלי (אני בטוח שאני לא היחיד בארץ שהבין את זה) לאגף התחבורה ולעירייה, ואפילו לתוכנית תחקירים עלק אמיצה, לצביעת מעברי החצייה, שמסכן חיי אדם, הנעליים שעדיין תלויות על חוטי החשמל (אנחנו כאן רק בשביל לשלם ארנונה)... היייתי יכול להמשיך עוד הרבה אבל הטלפון מצלצל (את צלצולו המעצבן) ומזכיר לי שיש לי אירוע משפחתי שכל עצביי היום הם כאין וכאפס לעומת מה שארגיש מתחת לחיוך המאולץ שאצטרך להעלות על פרצופי החל מע-כ-שיו.

אז תודה על ההקשבה.

ותשתדלו להיות פחות מעצבנים.

באמא שלכם.

דורון

נכתב על ידי , 24/7/2019 11:40  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מתוסבכים , גבריות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדורון המשוגע אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דורון המשוגע ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ