לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

וַיְהִי עֵרֵב


את כל מה שלא אמרתי - כתבתי.

Avatarכינוי:  אוֹר הַיָּרֵחַ

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2019    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

7/2019

שריפה


כשאתה מביט

בי

נדלקת

בי

אש

 

שלהבותיה

כתומות

רושפות

לוחשות

מסמאות

 

חומן

ממלא

אותי

 

ואני צריך

לעמוד על

המשמר

עם זרנוק של

מים

צוננים

 

שלא יתפשטו

הלהבות

ויכלו

את כל

כולי

נכתב על ידי אוֹר הַיָּרֵחַ , 29/7/2019 21:14   בקטגוריות שירה, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פגישה עם הפסיכולוגית


החדר די קטן, אך מיעוט הרהיטים שבו הופך אותו למרווח להפליא. בצד שמאל עציץ ירוק. על הקיר תלויה תמונה אבטסרקטית, כמה משיכות צבע שניתן לפרש במגוון רחב של דרכים. שתי כורסאות, אחת מול השנייה. ביניהן שולחן קטן, עגול, שקוף, מזכוכית. עליו פרוסה מפה רקומה מבד עדין בצבע לבן. בשוליים רקומים פרחים קטנים בגוונים חיוורים של צהוב, ירוק, וכחול. במרכז השולחן מונחת, אחר כבוד, חבילת הממחטות ההו-כה-מתבקשת. מציצה ממנה ממחטה אחת, או שאולי אלה שתיי ממחטות, לבנות אף הן. לא מדובר בנייר הטישו ההמוני שמוצאים בסופרמרקטים, המקושקש בציורים מציורים שונים, ועליו מותז ניחוח פירותי סינתטי שמצווה עליך את מצב הרוח. לא; הממחטות הללו תפקידן לא להכתיב לך איך להרגיש. הן כאן על מנת לקבל, להכיל, לאפשר לך לפרוק לתוכן את כל הצער, הכאב, הדמעות המלוחות. ליצור מרחב בטוח.

 

בלב לבו של המרחב הזה, שאמור להשרות ביטחון, יושבת היא. היא אישה צעירה; לו הייתי צריך לנחש את גילה הייתי אומר שהיא נראית בשנות העשרים המאחורות שלה, או בשנות השלושים המוקדמות לכל היותר. אילולא הייתה יושבת בתוך חדר הטיפולים מולי מדי שבוע, הייתי יכול לחשוב שגם היא סטודנטית, כמוני. אופן לבושה לא עוזר לניחושים, נהפוך הוא: רק מבלבל יותר. הופך אותה לעל זמנית, לחסרת גיל, לבת אלמוות. היא לובשת חולצה מכופתרת, מחוייטת אך חסרת שרוולים, גם היא בצבע לבן, מעוטרת בכתמים שחורים דמויי פרחים. או שמא אלה נתזי דיו אלימים, או עקבות של חיות שהרסו, במתכוון או שלא, חולצה לבנה מבריקה - אין לדעת. כנראה שאנשים אחרים שיושבים מולה רואים בדוגמא דברים אחרים. יתכן שהיא לא מודעת לכך, ויתכן שהיא לבשה את החולצה הזו בכוונה כדי לעורר מחשבות אצל מטופליה, משוועת להיות מן מבחן רורשאך בדמות אישה, חי ונושם ומדבר. אך היות שאני המטופל היושב מולה כעת ולא אדם אחר, לי הכתמים השחורים המעטרים את חולצתה נראים כפרחים קטנים, מלבלבים בקדרות מזהרת. היא לובשת ג'ינס צמוד בצבע שחור, ולרגליה נעלי סירה שטוחות, שחורות אף הן. השילוב של שחור ולבן הולם להפליא את עורה החיוור, ואת שערה המשיי, הפזור, הנופל במפלים של חום עצי ועשיר על כתפיה וגבה העליון. דרך משקפיים עגלגלים, חתוליים, ניבטות אלי שתי עיניים אפרפרות, חקרניות, סקרניות. הן ממוקדות בי, מנסות לקלוט כמה שיותר ממני, משפת הגוף שלי, מהווייתי. מבנה גופה קטון, לא רזה מדי באופן שגורם לה להיראות חולני, אך מספיק מצומצם על מנת לגרום לה להיראות כטובעת בכורסא הרחבה בה היא יושבת. לעיתים רגליה נוגעות בקרקע, לעיתים הן מרחפות באוויר, נוגעות במופשט. ואף על פי כן, למרות גודלה המזערי, היא תופסת את מלוא המרחב. היא ישובה זקופה ובוטחת, כקיסרית על כס מלכותה, ידיה ממוקמות בבטחה על מסעדי הכורסא, אוחזות בהם איתן כאילו מדובר בצמד אריות שיש לרסן שמא יסתערו על הטרף שמולם.


"היי", היא אומרת בקול צלול, עדין וגבוה, קול של נסיכה מסרט ישן של דיסני. המילה היחידה נאמרה בשקט, אולם הדממה האופפת את החדר מעניקה לה משקל רב. חיוך לבבי מעטר את פניה המלאים כירח בעת שעיניה האפורות קולטות את צדודיתי. לרגע אחד, כמעט בלי שארגיש, עיניה נודדות אל עבר השעון הדיגיטלי הקטן הממוקם על השולחן, בודקת שהגעתי בזמן. אבל אני תמיד מגיע בזמן. לא מקדים ולא מאחר. בזמן בדיוק. מכבד את עיסוקיהם של אנשים אחרים שסביבי, החיים חיים מלאים גם בלי שאני אדחף לתוך עולמם. לא מעוניין להפריע מעבר למה שהכרחי, זה לא נעים לי. היא יודעת זאת, ואף על פי כן מרגישה צורך להביט בשעון - לא מדובר במשהו אישי כלפיי, היא לא בהכרח רוצה שאלך; זו מן מניירה כזו של מטפלים שהצלחתי לאבחן כבר אצל כמה פסיכולוגים שונים. כשנמצאים בטיפול בצורה זו או אחרת מגיל שבע עשרה, לומדים לזהות את ביטויי הגוף האופייניים לבעלי המקצועות הטיפוליים. כאילו מדובר באחד מרזי המקצוע שמלמדים אותם - לא לשכוח להביט בשעון.

 

במחוות יד מעודנת, קיסרית הנפש מזמינה אותי לשבת בכורסא שמולה. אני מתיישב, וכשהיא מרגישה שהתרווחתי במידה המאפשרת נוחות יחסית, היא שואלת איך עבר עלי השבוע שחלף מאז פגישתנו הקודמת. 

 

השבוע פגשתי שוב את א', אני מספר לה. זה היה בהפתעה - הוא החליט להפתיע אותי ונסע לחיפה ביום חמישי, אחרי שסיים לעבוד. אמרתי לו עוד בשבוע שעבר שהשבוע אני לא אוכל להגיע דרומה, אבל לא באמת ציפיתי שיגיע עד אליי, כיוון שידעתי שהשבוע עבר עליו שבוע קשה ומלחיץ בעבודה. ואף על פי כן, הוא הגיע. כשהבנתי שיגיע, כך אמרתי, הרגשתי שהקדימו את יום ההולדת שלי בכמה חודשים טובים. כשסיפרתי לו את זה הוא צחק, ואמר שהסטנדרטים שלי ליום הולדת כנראה נורא נמוכים אם זה מה שמשמח אותי כל כך. בתור אחד משלישייה, זה לא מאוד רחוק מהמציאות - מאז שאני זוכר את עצמי, כל יום הולדת שלי - שלנו, שלושתינו - היה נראה כמו מו"מ עם הסורים על החזרת רמת הגולן. שלושה ילדים, כל כך שונים אחד מהשני, שצריכים לחגוג במשותף. תמיד צריך להתחשב, להתפשר, להיות סבלני, להבין. אף פעם לא בדיוק מה שאני רוצה. אף פעם מישהו לא עושה משהו בשבילי, אך ורק בשבילי. עד עכשיו, עד אותו יום חמישי אחר הצהריים, כשאדם אחד החליט שאני מספיק חשוב לו כדי לנסוע חצי מדינה על מנת לבקר אותי. אך ורק אותי. 

 

נפגשנו בתחנה המרכזית חוף הכרמל, אני ממשיך ומתאר בפניה את השתלשלות אותו הערב. השיחה ביני לבינו הייתה קולחת, ונסובה על מגוון של נושאים - החל ממדוע גבינה צהובה גורמת לכאב ראש ועד בעיות המיתוג של פתח תקווה כעיר. בשלב כלשהו עזבנו את מבנה התחנה המרכזית הסגור, ו-א' הציע שנטייל קצת על חוף הים. היה נעים בחוץ, והשעה הייתה כבר שעת שקיעה הצובעת את השמיים בגון ורוד עז. הלכנו קצת על הטיילת בשתיקה, מביטים באנשים המהלכים לתומם. בשלב מסויים התיישבנו, ואז ביקשתי מ-א' לשוחח עמו על דבר מה. סיפרתי לו על דברים שמפריעים לי בתקשורת עמו, אני ממשיך ואומר תוך כדי שהיא מקשיבה בקשב רב, דברים שהיו שם כבר זמן מה אך רק במהלך הטיפול הצלחתי להמשיג במילים.

 

אמרתי לו שמרגיש לי שהוא מנכיח בהזדמנויות רבות את הדחייה שלו כלפיי, שהוא שם גבולות ומנצל כל הזדמנות על מנת להבהיר שלא יקרה בינינו כלום מעבר לחברות. אני מבין את זה מבחינה קוגניטיבית כבר ממזמן, אמרתי לו, אין צורך להגיד את אותו הדבר שוב ושוב ושוב. כשהוא עושה זאת, זה מכאיב לי, זה רק פותח אצלי את הפצע ולא מאפשר לו להחלים. זה גם לא בהכרח קשור רק אליו, חלקתי עמו עוד תובנה שעלתה בטיפול - הרגשתי כבר פעמים רבות בעבר שלא רוצים אותי, ולכן כל דבר שיכול להתפרש כדחייה מעורר אצלי תגובה חריפה, יותר מהתגובה המתעוררת אצל רוב האנשים. קצת דומה לפוסט-טראומה. אמרתי לו גם שפעמים רבות אני מרגיש שהקשר בינינו הוא לא שוויוני, שהוא מחלק לי ציונים על התנהגותי ומבקר אותה. דיברתי איתו על ההבדל המשמעותי המורגש כשפונים למישהו ומדברים על מה שהוא עשה לא בסדר - שיח "אתה" - ולעומת זאת, כשפונים למישהו ומדברים על תחושות שאני מרגיש בעקבות התנהגותו - שיח "אני". מהשיחה קיבלתי את הרושם שאת רוב הדברים א' הבין, אם כי היו לו מספר הסתיגויות. הוא לא הבין, למשל, למה הפריע לי כשסיפר לי על מלצרית שפיתתה אותו באחת מפגישותינו הקודמות, למה זה נגע לי בנקודה שכואבת לי, שאותה הוא רוצה ואותי לעולם לא. השבתי לו בתגובה שלא הכל הוא חייב להבין, גם אני לא מבין בדיוק את כל מה שהוא רוצה או לא רוצה שאומר, אבל אני מכבד את בקשותיו, ומצפה לאותו היחס ממנו.

 

אני מספר ומספר, וכל אותו הזמן היא יושבת מולי ומהנהנת. פעולה קטנה, שיש שיפרשו אותה כסתמית, אך אני יודע מפגישות עברו שהיא לא סתם יושבת שם, ולא מניעה את ראשה מעלה ומטה באופן שרירותי. אני רואה בעיניה האפורות שהיא חושבת, מנתחת, מפרקת את סיפורי לגורמים, מנסה לפענח מה ניתן להבין ממנו אודותיי, ומה מכל תובנותיה לשתף איתי, וכיצד לעשות זאת. כמו תוכנת מחשב שמקבלת בליל רב של מידע, מעבדת אותו ובסופו של דבר משגרת פלט של מה שרלוונטי. סטטיסטיקה ושיטות מחקר של הנפש שלי. משתררים כמה רגעים של דממה שבה הרחש היחיד שנשמע הוא תקתוק השעון האנלוגי השווייצרי שעל ידי. היא בוהה בי, וניכר שהיא מנסה לדלות פרטים נוספים אודות מצבי הנפשי, פרטים שנמצאים בין המילים - בטון הדיבור, במנח הידיים, בזקיפות הישיבה שלי בכס הנידונים לשיתוף, או שדווקא בכפיפותה.


בסופו של דבר היא פותחת את פיה. היא חושבת שהשיחה שתיארתי בפניה עם א' הייתה התקדמות מצויינת, היא אומרת באותו קול עדין ושברירי, כיוון שבפגישות הקודמות נושא שחזר ועלה היה התחושה שלי שאין לי עם מי לדבר על מה שמפריע לי, שאין לזה מקום, שאף אדם בעולם לא יוכל להכיל אותי על כל הצדדים והרבדים השונים שבי. ודיברנו הרבה על כך שזו הסיבה שאני מרגיש לבד בעולם, גם כשאני מוקף בבני אדם. ושאני אוגר ואוגר ואוגר את כל המכאובים עד שאני לא יכול יותר לשאת אותם, ואז הם יוצאים החוצה באופן שלסביבה קשה מאוד להבין. לכן, היא אמרה בפגישות הקודמות שלנו שאולי כדאי לי לנסות לספר על מה שמכאיב לי כשהמיכל עדיין לא מלא עד תום, ואז המינון יהיה קטן יותר, ויזעזע פחות, ויהיה קל יותר להבין אותי. וממה שאני מספר על השיחה שהייתה לי עם א', נראה שהוא כן הצליח להתחבר למה שאמרתי, גם אם לא להכל.

 

יתכן, אני עונה לה, אך בעקבות אותה שיחה צפו ועלו המחשבות הישנות, הכאבים המוכרים ממעמקי הנפש, שלא נותנים מנוח. בעקבות אותה שיחה עברתי סוף שבוע נוראי, שכלל הרבה מאוד בכי וחוסר יכולת לתפקד ברמה הבסיסית ביותר. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה האבל שנגרם כתוצאה מהאובדן שלו, ולפחות ארבע דרכים שונות למות כדי לשים קץ לכאב המייסר. השאלה היחידה שעברה לי בראש הייתה למה הוא לא מסוגל לאהוב אותי.

 

כאן הקיסרית שבה ניעורה והיא מתערבת. היא חושבת שראוי לתקן את דבריי ולעמוד על דיוקן של העובדות: זה לא ש-א' לא אוהב אותי בכלל. זה לא שלא אכפת לו ממני לגמרי. הרי בן אדם שלא אוהב אותי לא היה נוסע כל כך רחוק על מנת לבקר אותי, לא היה מקשיב למה שיש לי לומר, לא היה שומר איתי על קשר עד עכשיו. הוא כן אוהב אותי, אבל אחרת, לא באופן שהייתי רוצה שיאהב אותי. ודיברנו בעבר על כך שיש לי נטייה לראות את המציאות באופן של שחור או לבן, הכל או לא כלום. ושאלנו את השאלה האם כדאי לי לשמור על קשר עם אדם - עם כל אדם, לווא דווקא עם א' ספציפית - גם אם אותו הקשר הוא לא לגמרי כל מה שהייתי רוצה שיהיה.

 

רציתי להגיד לה שזו שאלה שאני עדיין לא יודע לענות עליה, בטח לא אם הקשר הזה גורם להרבה מאוד כאב. שאני יודע מבחינה שכלית ושכלתנית שהיא צודקת, שהעובדות בצד שלה, אבל מבחינה רגשית זה לא עוזר לי. זה לא מעלים את החור שנמצא אצלי בלב, חור שחור ואניסופי, בגודל של מדינה קטנה באפריקה, המשווע להתמלא. זה לא ממלא את הרצון העז, האינפנטילי שלי, שמישהו יאהב אותי, ורק אותי, ואף אחד אחר מלבדי, שאהיה יחיד ומיוחד בעיני מישהו, כמו שאף פעם לא הייתי בעיני אף אחד. שאני יודע שזה טיפשי לרצות דבר כזה, ושזה לא יכול לקרות, כי לכל אדם אחר יש גם חברים אחרים חוץ ממני ומשפחה, שמוכרים לו הרבה יותר זמן ממני, אז ברור שיהיה לו אכפת מהם יותר מאשר ממני. וכשנוגע הדבר לזוגיות, יש מועמדים הרבה יותר אטרקטיביים ממני אי שם, יפים יותר וחכמים יותר ומושלמים יותר ממני, הפגום והשרוט ועם הנפש הפצועה והמדממת, שלא נותנת מנוח. 

 

רציתי להגיד לה. אבל כבר לא היה זמן. והיה צריך לדבר על עוד כל כך הרבה דברים, שיאלצו להמתין למפגש הבא.

 

מבט חטוף אחד בשעון, ומיד מתחיל הטקס הקבוע של סיום המפגש. אנחנו צריכים לסיים כעת, היא מסכמת, אבל היא חושבת שאני יוצא מפה עם ידיעה ברורה שהתקדמתי, וכל הכבוד לי על שהעזתי ודיברתי על מה שהפריע לי, וראיתי שלפעמים אנשים כן מוכנים להקשיב, כשהדבר מונגש אליהם בדרך ובמינון שמתאימים להם. היא אומרת שטוב שהייתה לי גם חוויה כזו, שהחוויה הזו היא פתח להמשך. כפי שהיא כבר אמרה לי בתחילת החודש, בשבועיים הקרובים היא לא תהיה בארץ ולכן לא יתקיימו מפגשים, אבל היא תהיה זמינה בטלפון הנייד, כך שאני מוזמן לשלוח לה הודעה במידה ומשהו קורה. אני מהנהן בידיעה ברורה שלא אעשה זאת. אחרי הכל, אני לא רוצה להפריע לאנשים מעבר למה שהכרחי. 

 

אנחנו נפרדים לשלום, בברכת נסיעה טובה לה ושבוע טוב ובהצלחה לי. אני קם מהכורסא וניגש לעבר הדלת, הנפתחת בחריקה מייבבת, כמו גם היא לא רוצה שאלך. אני סוגר אותה מאחורי ויוצא אל העולם שבחוץ, משאיר את הקיסרית לשלוט בממלכתה בדד. אולי היא עוד חושבת על מה שנאמר בפגישה שלנו, אולי כמוני מוחה עוסק בעיקר במה שלא נאמר. ואולי היא בכלל הפכה לבמאית סרטים עכשיו, צעקה לעצמה "קאט" בתוך הראש, עוצרת את הסיפור שלי ומכינה את עצמה לסיפורו של המטופל הבא שיבוא בשערי ממלכתה.


ניפגש בעוד שבועיים. באותו המקום, באותה השעה. בדיוק בזמן.

נכתב על ידי אוֹר הַיָּרֵחַ , 23/7/2019 12:31   בקטגוריות אהבה ויחסים, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




קפה

מחליק על

שפתיים

יורד אל

בית החזה

ומשם

לבטן

 

מחמם

מחזק

מחדד

 

כולם צורכים

קפה

אני זקוק

ל

קפה

 

פעם רציתי

לשתות

קפה

איתךָ

אמרתַ שאתה

מוכן

לשתות

איתי

רק

קפה

קר

נכתב על ידי אוֹר הַיָּרֵחַ , 21/7/2019 14:57   בקטגוריות שירה, אהבה ויחסים  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאוֹר הַיָּרֵחַ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אוֹר הַיָּרֵחַ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ