לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אולי

כותבת. כי אין לי ברירה אחרת


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2019


[13:50, 11/8/2019]

כמה בררה,

אלוהים כמה בררה,

חתיכת מזל היה לנו שנפלנו אחד על השני ככה אז בשיחה ההיא לפני שלושה עידנים.

אני מנסה לפלות באמת, ולא פוסלת סתם, אבל אוי אלוהים כמה בררה.

 

והדבר העצוב הוא שהיום כבר אין לי אנרגיות להתעלל בהם אפילו, לא בא לי, את ההנאה הפעוטה שבהתייהרות על אנשים כבר איבדתי. וזה היה כל כך כיף, וכל כך סר טעם עכשיו.

יוווו אולי אני בתהליך העלמות? החשקים שלי, אלו שתמיד הזינו אותי נעלמים ממני באבל הבלתי נסבל והארוך לחלוטין יתר על המידה הזה שאני עוברת. לא טעים לי האוכל, לא בא לי להתעלל באנשים, אין לי עונג בתחושת העליונות, אני מנסה לחשוב ממה אני נהנית. באמת נהנית, ולא מצליחה למצוא. אפילו דברים שאולי יש סיכוי שאהנה מהם אין לי כוח לצאת בשבילם מהבית. זה מוזר. זו לא אני, אני מתגעגעת גם אלי, לא רק אליך.

 

[01:29, 13/8/2019]

עבר המון זמן מאז שדיברתי אתך.

הערב הרגשתי את זה חזק. יש לי סיפור נורא מצחיק לספר לך שסוכם בזה שככה זה כשחצאים או חצאיות מנהלות מערכות יחסים או מנסות לפחות.

צחקנו ממש שלושתינו מהקטע שהיה ואולי עוד ימשך. הקשרים וקשרים זה מעניין. אנחנו הרי יודעות שאם מישהו היה קורא את מה שעובר בינינו בקבוצה היו סוקלים אותנו.

 

והיה ערב נחמד למרות שהוא שוב הוכיח לי את קטנותו. צחקנו מלא. וכל מה שרציתי כשהקטנה הלכה לישון והקבוצה נרגעה זה לספר לך את זה. היית נהנה מהסיפור אני יודעת.

 

לא נשארו לי עוד הרבה ימים כאן. הסוף מתקרב עם כל יום שעובר ואני עדיין לא יודעת מה אעשה. אבל אני מקווה להצליח להפסיק לכתוב לך.

אני מתגעגעת אליך. לחיוך הזה שרואה אותי. ליכולת הזו שלך להעיר את הילדה שבי ולתת לה להתבטא. לחום במבט שלך כשהוא מונח עלי. אני מתגעגעת לדבר אתך ולשמוע אותך והכל. כל כך מתגעגעת לקשר הזה שנבנה עם הזמן שעבר בינינו.

 

אני כל הזמן נזכרת בתמונה בפעם השניה שישבנו בחוץ על כסאות כתר פלסטיק ואמרת לי שאתה יודע שנשאר חברים. אני מתגעגעת לחבר שהיית לי. ואני דואגת לך כל כך.

אוף אהובי. אני מתגעגעת לכולך.

 

[11:05, 14/8/20019]

אני חושבת על כל הזמן שעבר. על כמות הרגשות. האמונה הזו שיש למוח שלנו כשאנחנו נמצאים במקום מסויים שזה ימשיך לתמיד. סבל או הנאה, אושר צרוף או עצב. והיכולת של אותו מוח עצמו למצוא את עצמו כמה שעות או ימים או שניות אחר כך בסיטואציה אחרת שוב, אבסולוטית לחלוטין. וזה מרתק להסתכל על זה ולהבין, גם אם ההבנה היא רק בידיעה ולא ברגש. הכל הכל זמני.

 

אז אני מודה לך על הזמן שבו היית חלק ממני וחלק מהחיים שלי, אני כואבת את הקריעה הפתאומית והלא מידתית ממך, אבל אני שמחה.

אני מוצאת שאני אחרת היום, הגיל, הפיכחון, הזמן אתך, העצב, הערך העצמי, משהו השתנה ועוד לא הצלחתי לשים את האצבע על מה בדיוק. אבל משהו השתנה ואני חושבת שלך היה חלק מזה.

 

לך בהיותך מי שאתה, לך בדרך שבה אתה אוהב ולך עם הבוקס בבטן שהארת אותי איתו בלי להסתכל אחורה.

כן, אתה צריך לדאוג לעצמך, נכון, אתה חייב לדאוג לעצמך, לעצמך ולקרובים אליך, או משהו כזה מוזר. נזכרתי, לעצמך ולחברה שלך. ניסוח כל כך מוזר ובחירת מילים הזוייה. אז כן, צודק.

מה שכואב לי, אני חושבת, שעם כל האהבה עם כל הקרבה עם כל האינטימיות. בסופו של דבר וברגע האמת דאגת לעצמך. ואולי לתחושתך זה היה להציל את עצמך או לטבוע איתי, אבל בחודש וחצי או לא סופרת כמה שעברו מאז אני מניחה שאתה כבר במינימום צף על איזה קרש איפהשהו, ואין בך את היכולת להסתכל מסביב לראות אם אולי אני צריכה גם עזרה. וזה פוגע.

 

אני יכולה להבין את הצורך ההישרדותי הראשוני להציל את עצמך (פחחח להציל, ממה, ממה? מאובדן שליטה? מלהחשף ולהעמיד את עצמך מול מישהו שיוכל לפגוע בך אז עדיף לברוח לפני? מהדיסוננס? מהרעש? מילים כמו להציל, להציל, אבל אוקיי, יאלה הולכת אתך עם זה) אבל אחרי שהצלחת טיפה להרים ראש לא חשבת לבדוק אם אני שורדת?

 

אני לא כועסת עליך, איך אני יכולה לכעוס על מישהו שאני אוהבת כשהוא מתנהג כמו שהוא. אני עצובה. אני עצובה כי היו מספיק מקומות בהם יכולת לעשות את זה.

 

ואני מקווה באמת ובצורה נקייה לחלוטין שמצאת את המקום שלך, שחזרת אליך ולחברה שלך. שהצלחת בשטות הזו שכפית על עצמך שזה לא הפיל אותך עמוק יותר. וגם אם כן, שיצאת משם מחוזק ושלם יתר ממה שהיית.

 

עוד יומיים אהובי. עוד יומיים. ובימים האחרונים אני נמנעת מלכתוב לך כי כאילו אם אכתוב זה יקדם את הזמן, או אם אכתוב אולי תגמרנה המילים. הדדליין הטפשי הזה ששמתי לכתיבה שלי מדנדן לי באוזן.

 

ואולי זה הזמן שעבר והציפיה והתקווה שקהתה. אני לא יודעת.

נכתב על ידי , 14/8/2019 09:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




[16:50, 7/8/2019]

שוב ימים לא פשוטים.

דיברתי עם הבנות על הרשימה של יובל אברמוביץ או משהו כזה. אחת מהן אולצה בתנאי שכרות עם חברים לכתוב את הרשימה שלה ולהשוות לבחור שהיא יוצאת איתו. דוקא היתה התאמה לא רעה. סיכמנו שבפעם הבאה שנהיה שיכורות יחד גם אני אכין רשימה ותהיתי איך היא תסתדר עם המציאות שלי.

היא לא.

שום דבר בה לדעתי לא יתאר את הילד המרוכז בעצמו האוטיסט לסביבה והחסר רגישות. המלא רחמים עצמיים. זה שלא שותף בכלום כאן ועושה את המינימום ההכרחי כדי לשרוד. בלי שמחת חיים. בלי תשומת לב לשום דבר חוץ מהוא עצמו.

 

ישבנו עם הילדים לצהריים והיתה שיחה ערה סביב השולחן והוא בהיותו הוא מדי פעם שאל לדעתינו בנושא שקשור אליו והוא חושב עליו. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. זה לא מה שאיחלתי לעצמי. זו המציאות שלי. וכרגע אני לא יכולה לעשות איתה שום דבר כי אני לא אהיה אני אם עכשיו כשהוא במצב הזה אני אומר די. נמאס. לא יכולה יותר. תתמודד. תתבגר.

היה לי קשה לקבל את זה על עצמי ולסלוח לעצמי על זה. אין לי כוח לסביבה הביקורתית שאומרת לי שאני קדושה ושמזמן הייתי צריכה ללכת. ואני נאחזת ברגעי הצלילות הסוציאלית שלו כדי לתרץ לעצמי למה לא ללכת.

ומחכה.

מחכה שהוא ישתפר.

ואולי אז הוא ימצא את הכוחות ללכת בעצמו. הלואי שילך בעצמו. ואולי אולי גם אם לא אז אני אמצא את הכוחות בי לשלח אותו לדרכו המלנכולית.

ואולי גם יהיה לו טוב יותר בלי הפרצוף החמוץ שלי מולו כל הזמן.

 

זה שוב מצחיק אם לא היה עצוב לשמוע שיחות שלו עם פרשס שבהן הכל נופת צופים מתקתקה. אני לא מצליחה להבין למה לקיים מערכת יחסית כזו שאין בה גרם של הכרות עמוקה עם מי שאתה באמת.

ואולי. אולי זה בסופו של דבר המניע הגדול של האנושות.

הוא שם כי מפניקים אותו ומוציאים עליו כסף והוא כאן כי אחרת לא יסתדר כלכלית. בטח לא בזקנה.

והוא מספיק אגואיסט מרוכז בעצמו כדי למכור לסביבה סיפורי אהבה משפחה ואולי גם להאמין בזה. למרות שבתוכו אני חושבת שהוא יודע את התשובה. אבל מי ירצה להודות בפני עצמו שהוא אגואיסט? והרי כולנו כאלו. כולנו שומרים על עצמינו. ואני מנסה להבין בלי הצלחה בימים האחרונים מה המניעים שלי ולמה לעזאזל אני לא אומרת לו לקחת את האגואיזם שלו למקום אחר.

 

כן. אין מפה חזרה. ניסיתי. אלוהים עדי שניסיתי.

 

אבל עכשיו הבחירה היא בין רע לגרוע וכל מה שנותר לי זה להבין מה הרע ומה הגרוע.

ואולי בגלל החפירות האלו העצמיות והמסקנות מהן. אולי דוקא בגלל זה אני מתעקשת על הבחירות שלי ושלמה איתן. או לפחות מקבלת אותן בסלחנות עצמית.

כי בסופו של דבר כולנו אגואיסטים. החוכמה זה לסלוח לעצמך על זה.

 

והזמן זז.

 

[13:33, 8/8/2019]

אני תוססת.

אחותי ואני התחלנו (סוף סוף) לתכנן את יום ההולדת של אמא שלי, מלא ברדק על הראש מלא התנהגות ראויה ולי בא לשבור את הכלים. אני תוססת. וממתי בכלל זה קורה לי בקיץ? הרי אני יודעת לעשות את זה באביב או בסתיו, למי בכלל יש כוח להסתובב עם הרעש הזה באוגוסט. חם מדי. ובין לבין אני מחפשת את עצמי.

 

זה קטע עם המחשבות שלא מצליחות לאחוז את עצמן ליותר מכמה דקות. כל פעם משהו חדש, אני יודעת בודאות שקודם כשהכנתי לעצמי קפה חשבתי שאני צריכה לעשות משהו ואין לי מושג מה הוא. לקנות משהו לארגן משהו להכין משהו, סעאמק, והזמן עובר וערמת המחשבות המשומשות אצלי כבר חוסמת את האפשרות לנקז החוצה, כמו כשהיתה לנו סתימה בכיור של המטבח ואחרי שפתחנו אותה פעמיים החלטתי לבדוק את זה יותר לעומק וגיליתי שנכון, הצינור סתום לסרוגין, אבל זו לא הבעיה, הבהיע היא שהג'יפה בבור הביוב הקטן בחוץ עברה את פתח היציאה של הביוב מהגולי.

נשאר רק חריץ קטן שממנו אמורים המים לצאת. פיניתי ניקיתי עשרה סנטימטרים של משקעים. עכשיו זורם.

 

ככה הראש שלי עם המחשבות. כשיש יותר מדי פתח היציאה נחסם ואין אפשרות לנקז את זה החוצה, ואז אתה מקבל ערמה של מחשבות משומשות שכל אחת צועקת, או מנסה לצעוק חזק יותר מהשכנה לה וכל אחת בטוחה שהיא צודקת והיא היחידה.

 

צריכה חופש. החברה שלי רוצה שניסע לסיני, האמת שתינו ממש חייבות את זה. או כמו שהיא הגדירה את זה אתמול יותר מדי זה פשוט יותר מדי.

 

אני מתגעגעת אליך אהובי, והזמן דופק.

 

[13:35, 8/8/2019]

 

מתרגלים, מתרגלים לחוסר. האדם הוא יצור מאוד סתגלן. מתרגלים לכסא עקום, לעבודה לא מספקת לזוגיות חסרה. מתרגלים. מתרגלים לחיות בלי רגל או בלי יד. בהתחלה זה נראה סוף העולם אבל מתרגלים. מתרגלים בכאב גדול ועמוק גם לחיות בלי בן משפחה.

 

ואני,

 

אני מתרגלת לחיות בלעדיך.

 

 

[20:49, 8/8/2019]

 

ושוב וכבר די כרגיל אני מתגעגעת אליך.

 

 

[17:30, 9/8/2019]

 

בקטע מפגר אני יודעת שכל זמן שאני ממשיכה לחשוב עליך כל הזמן אתה בטוח חושב עלי.

ושכשאני אפסיק אולי גם אצא לך מהסיסטם ותוכל להתאפס.

לא הגיוני מצידי לצפות שלך יעבור. כשלי לא עובר.

שבת שלום אהובי.

נכתב על ידי , 11/8/2019 09:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




[10:41, 5/8/2019]

פגשתי אתמול חברה לקפה. דיברנו עליך.

אמרתי שאני לא יודעת אם אני סגורה כי אני מחכה או שאני סגורה כי אני באבל.

אני באמת לא יודעת את הסיבה האמיתית. אני שתמיד חופרת לעצמי להגיע למניע חסרת יכולת מול השאלה הזו.

היא אמרה שהיה לי קל יותר אם היית אומר שנגמר לך. אני לא חושבת. כי לא הייתי מאמינה לך.

זה תמיד מאזניים. אין לי אלא לחכות שהם ישתנו. שהחלק של לותר עליך יהיה כבד יותר מהחלק של לחכות.

ססעאמק

 

[08:56, 6/8/2019]

יש לי הרבה פחות זמן מול המחשב והמילים שלי אליך נעלמות ומתערבבות לי בראש לבליל של אותיות משומשות.

אני צריכה להוציא ואין לי מתי. חופשגדול זה שובר שגרה מחורבן עד שאני מתרגלת למשהו זה משתנה וצריך מחדש.

 

סיפרתי לך פעם על ההוא שבכיתה וו התאהבתי בו? מצאתי אותו במעריב לנוער שחיפש חבר לעט וכתבתי לו. לא ציפיתי שיענה אבל ענה. וכך במשך חצי שנה אולי יותר היינו מחליפים מכתבים אחד עם השני שבהם דיברנו על כל מני דברים. ופעם בשבוע כשנפגשנו בפעולה התעלמנו לחלוטין מהקיום ההדדי. אף אחד לא ידע על קשר העט שלנו. שחס ושלום החברים לא ידעו שהוא בקשר איתי...

 

כל נגיעה בו מקרית בו במשחקים בפעולות עשתה בי גלים של התרגשות.

 

ואני בהיותי אני כתבתי. כתבתי וכתבתי. וכשהמכתבים לא היו מספיק פתחתי מחברת וכתבתי בה.

גם כשקשר המכתבים שלנו הפסיק המשכתי לכתוב לו במחברת ולאט לאט זה הפך להיות היומן שלי. היה לו שם ליומן. התחלתי כל פעם בפנייה אליו וכתבתי כל מה שילדה נערה כותבת לעצמה ביומן.

 

לפני כמה שנים ההורים שלי עשו סדר והביאו לי גם את המחברות האלו. ערמות של דפים בכתב עגול ילדותי.

כשאני חושבת על כל המילים הכתובות שהותרתי אחרי, בשביל שלי, נדמה לי שיהיה אפשר להקיף את כדור הארץ כמה פעמים. זה כולם כך? אני מניחה שלא אבל לא באמת יודעת.

 

הצורך הזה למלל את עצמי לדעת בלי קשר לכמות העיניים שסורקות אותי היה לי מהרגע שידעתי לכתוב.

ההערכה שיש לי למילים כתובות הכוח הכמעט מיתי שאני נותנת להן, ואז אני נכנסת לרשתות ורואה את הזילות של המילים. את חוסר ההבנה שיש שלבים. יש מחשבה שהיא שלי ומשנה אותי. יש מילה שנאמרת ומשנה גם את מי ששמע אותה. ויש מילה כתובה שמרגע שנכתבה היא כבר לא בחזקתי וכל מי שיגע בה ישתנה קצת.

אני לא סגורה על זה שמבינים את זה.

אני שומרת על המילים. הפער בין המחשבה לתוצר. הבהירות של המחשבה מול נפתולי התוצרים. ההימנעות ממילים מסויימות ואולי היה טוב יותר לו הייתי עומדת יום אחד בכיכר העיר וצועקת ולוחשת את עצמי בלי מסננים.

 

ואתה? אתה ממעט במילים כתובות. ממעט במילים נאמרות. אתה חושב אותן? בראש אתה יודע את התשובות?

 

הבוקר הגיעה הודעת וואטסאפ כשעוד הייתי מעורבבת עם השינה.

זה מייד חייך לי את הלב ועניתי בוקר טוב אהוב מתוך שינה.

לקח זמן למוח שלי לעבד את המידע ולהבין שזה לא אתה שלא יכול להיות אתה. אבל היה לי קשה להשתחרר מההרגשה הפיזית של הפתיחה של החזה. הרוחב הזה שהשתלט על מרכז הגוף שכל כך חסום כבר חודש וחצי. אז שיחקתי עם ההרגשה הזו ואחזתי בה עד שהמוח והרציונל השתלט והיא ברחה.

"היום לקיטנה צריך לבוא בנעלים סגורות מים כובע וקרם הגנה" זו היתה ההודעה.

צחקתי קצת על עצמי כשקראתי אותה.

 

[20:34, 6/8/2019]

אני מתגעגעת לדבר אתך

לספר לך דברים ללקט פירורי מידע מהדברים שאתה מספר לי.

עזוב אהבה וסקס. חברות. אינטימיות.

אני מתגעגעת ללהיות חשופה מול מישהו שאוהב אותי.

אני רוצה לספר לך על הדברים שקורים כאן אני רוצה להגיד לך את כל הדברים שאני לא אומרת שאפשר להגיד רק במקום לא שיפוטי תובעני מדוכא ומרוכז בעצמו כמו שיש סביבי.

 

איחלת לי פעם שאמצא מישהו לחיות איתו שיאהב אותי ויעריך את המדהימות שלי. זה כנראה לא יקרה ואני בסדר עם זה. אני בסדר עם הבחירות שלי קשות כשתהיינה אני עומדת מאחוריהן. אני יודעת שלך קשה לעמוד מאחוריהן אבל הן שלי. אני יודעת שבעיניים שלך מגיע לי יותר, אחר, משהו. אבל אלו הבחירות שלי.

 

אני לא פוסלת שינוי. אבל אני לא שם עדיין. אולי אגיע ואולי לא. והמקומות האלו החד שבועיים איפשרו לי לגלות את עצמי בעצמי המחופה. וזה היה לי טוב. ללמוד איך זה כשאני באה נקי.

 

גם אתך היו מקומות שחימשתי את עצמי ולבשתי שריון. בתקופה האחרונה וככל שאתה ברחת והסתגרת גם אני ננעלתי. שנינו הרגשנו את זה.

 

ויודע מה מגיע לי. מגיע לי להיות פתוחה וחשופה ואמיתית עם כל הדפקות שלי. מגיע לי להרגיש אהובה מספיק בשביל לשחרר אותי.

 

אני מנסה. מקוששת שיחות סרק בקיופיד עם גברים פגועים. אף אחד לא שורד אותי. ואני באמת מאפשרת כמה שאפשר.

 

אולי אני צריכה לפתוח פרופיל חדש כזה שלא סוחב אחריו את האישה הפגועה והמרצה שהייתי כשפתחתי את הפרופיל הזה.

עוד שבוע אהובי. עוד שבוע והדדליין יגיע. ואני לא יודעת מה יהיה אחריו אבל אני לומדת לנשום לאפשרויות.

נכתב על ידי , 7/8/2019 08:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: האופטימיים , המתמודדים , בלוגים קצרי מועד
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhafu אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hafu ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ