לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

התבגרות, משפחה, ילדים, שגרה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2019

גבולות ותהיות...


 

האמת ששלב החיפוש העצמי החל עוד קודם, בערך אחריי לידת הבן השני שלי. אני זוכרת ספרים ומומחים צועקים עלי שילדים צריכים גבולות, הם דורשים אותם, גבולות זה חובה!!! אני זוכרת את עצמי יושבת מבוהלת ותוהה בעצם מה הם הגבולות שלי ואם בכלל יש כאלה באמתחתי? אה?

 

אז בשלב הראשון בחיפוש התחלתי לאסוף ספרים בנושא... כל מיני ספרי "דע את עצמך/ חפש אותך" כאלה... וניסיתי לקרוא בכל רגע פנוי שהצלחתי להשאיר את עצמי ערה בין הכנת בקבוקים לצמיחות של שיניים...

אציין כמה מהספרים שממש תרמו לתהליך:

 

1. "עכשיו גלה את חוזקותיך" מאת דון קליפטון (+ מילוי מזהה החוזקות המקושר לספר) - ספר שנותן לך לזהות כיוונים כלליים שיותר מתאימים לך, אזורי נוחות בחייך לעומת כאלה שפחות. נחמד גם לשתף מכרים קרובים בקטגוריות השונות (התמות) ולשאול אותם איפה הם היו ממקמים אתכם. לפעמים אנשים בסביבתכם רואים דבשות שהגמל שבכם מתקשה לראות קריצה

 

2. "הדרמה של הילד המחונן" מאת אליס מילר - ספר גאוני עבור אנשים שרגילים כמוני לרצות את הסביבה מהיום שנולדו. הספר נכתב ומוקדש כולו לנו, שבטוחים שניצחנו את המערכת אבל בעצם מסתבר שסתם נפלנו בפח. ספר שהפיל לי אסימונים במכה כמו שמנצחים ברולטה בווגאס וגרם לי להבין מה מוביל את ההתנהגות שלי, למה אני מחפשת את אישור הסביבה ואיך איבדתי את האני העצמי שלי לאורך הדרך...אבל יותר מהכל הפחיד אותי להבין שאני חייבת לעשות את השינוי עבור הילדים שלי אחרת סביר להניח שנכנס ללופ שלא נצא ממנו דורות על גבי דורות.

 

3. "הרשימה" של יובל אברמוביץ' - את הספר הרשימה הכרתי בעקבות סדנת כתיבה של יובל שהופיעה לי יום בהיר ונפלא בפייסבוק כהצעה מפתה. כתיבה תמיד הייתה האהבה הגדולה של חיי אבל מלבד בפניי המגירה או המחשב לא חשפתי אותה לעולם. אפילו לא לקרובים אלי ביותר, בעצם בייחוד לא בפניהם. עשיתי כמה קורסי כתיבה יוצרת ועיתונאות בצעירותי אבל הם לא היו בדיוק הסגנון שלי ובתוספת של חוסר ביטחון, לא הובילו לשום כיוון. כשיובל פרסם סדנת כתיבה של 5 שעות ביום שישי אחד (אפילו לא צריך בייביסיטר) זה התאים לי כמו כפפה והגיע בדיוק בשלב שהחלטתי שאני מפנה קצת זמן לעצמי כדי לעשות משהו שמרגש אותי...

בסדנה קיבלנו במתנה את הספר "הסיפור שלי" שהוא בעצם סוג של ביוגרפיה שמובילה אותך דרך השבילים של חייך והסיפורים המעניינים שרובנו שכחנו או לא נתנו עליהם מספיק את הדעת. הספר הזה בעיקר גורם לך להתחיל לכתוב... אז הנה, התחלתיסבבי

 

4. "תכל'ס" של ענת קלו לברון - ספר שנותן רעיונות וגישות איך להפוך לגירסה היותר טובה של עצמך ומצד שני עוזר לקבל ולחבק את הפאקים המעצבנים שלך

 

5. "רשימת המשאלות"של לורי נלסון ספילמן - בעצם הראשון שקראתי מכל הרשימה הזו. ספר שגורם לך לרצות לפשפש בעבר, ברצונות הילדות שלך ולתהות מה קרה איתם... ספר שמביא לך חשק להתחיל רשימת משאלות עכשווית משלך...

 

 

נכתב על ידי רומי07 , 31/7/2019 20:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מים שקטים מדיי


 

 

אף פעם לא חשבתי שיש לי משהו מעניין להגיד. אפילו בכיתה ה' כשהמורה אמרה שמי שעונה על השאלה הבאה יקבל 10 נקודות נוספות במבחן, שתקתי. אף אחד מלבדי לא ידע את התשובה ועשר הנקודות היקרות התאדו להן באוויר. הביישנות שלי לא הייתה הגורם היחיד.  היו גם את האנשים מסביבי שמבלי להתכוון הורידו אותי, הוסיפו לחוסר הביטחון. והיו גם את ההורים שלי שבגדול דווקא החזיקו ממני אבל רוב הזמן פשוט לא היו באזור...

סביר להניח שבגלל זה גם בחרתי בעבודה שלא דורשת אופי או קול מיוחד. רק ציות לערימה של חוקים ונהלים ובציות אני דווקא דיי מצטיינת סבבי

ההבנה העמוקה לבעית האופי שלי הגיעה בוקר אחד כשהקשבתי כהרגלי לתוכנית של טל ואביעד. אני אפילו לא זוכרת מה היה נושא הצחוקייה אבל בשלב מסויים אביעד אמר " כן, זה כמו המסכנים האלה, חסרי האופי שאין מה לכתוב עליהם בספר מחזור אז כותבים מים שקטים חודרים עמוק.. עמוק לאן?!"

 

ישבתי בפקק והתחלתי לבכות... כמו ילדה שערימת אסימונים נוחתת עליה. כאילו אני לא בת 40 כבר, נשואה + 3, מנהלת בחברה מכובדת. הרגשתי הילדה הקטנה וחסרת הביטחון שלא העיזה להרים את היד בכיתה ה'. הרגשתי כלום ושום דבר והגרוע ביותר היה שידעתי בתוך תוכי עד כמה הדבר נכון. ידעתי שהעברתי את חיי בניסיון לרצות את כולם, בלעשות את מה שנכון ושנראה טוב, את מה שבטוח... ואף פעם לא טרחתי להכיר באמת את עצמי וללכת בעקבות רצונותיי.  כי אם הייתי באמת מכירה ובטוחה במי שאני, אני יודעת שהיה לי המון מה להגיד...

אז אני מתחילה מן מסע קטן לעבר עצמי. כי כמו שאומרים עדיף מאוחר מאשר להיכנס לדיכאון קריצה והכי טבעי לי להתחיל אותו כאן בכתיבה כי זה בעצם הדבר היחיד שאני בטוחה בו מאז שלמדתי "דנה נמה, דנה קמה" שאני אוהבת לכתוב ושאני מבטאת את עצמי הכי טוב על הדף.

 

 

 

נכתב על ידי רומי07 , 20/7/2019 21:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נשימות


 

הלוואי והייתי מהבחורות הגמישות האלה של האשטנג יוגה שקופצות לי מדיי פעם בפייסבוק עם איזה תרגילון פשוט של רק 10 דקות ביום. הבנות האלה שיושבות בפיסוק שפגט באותה נינוחות שפעם ישבתי בקרוז בקאריביים. לא שאני זוכרת משהו...

הבנות האלה שבכל תנועה ארוכה וגמישותית שלהן מסדירות נשימה לאט ושולטות על הסרעפת שלהן ועל העצבים כמו שאני שולטת בטלויזיה עם שלט. 

הלוואי והייתי יודעת כמוהן לספור עד שלוש ולהירגע. בעיקר בימים שאני אוספת את שלושתם וכבר למטה בחניון עוד לפני שהרמתי ת'המברקס הם מתחילים עם כל ה- "הוא אכל לי, הוא בעט בי, למה הוא כן ואני לא, אני קודם, מטומטם, דביל, חמור..."  

 

לפני שהיו לי ילדים לא הבנתי את הברכה המגוכחת הזו שכולם נוהגים לאחל: "מזל טוב ושיהיה לכם הרבה נחת..." מה הבעיה בלנוח חשבתי, מי בכלל רוצה, תנו לטרוף את החיים... זה נשמע לי מעליב לברך מישהו בחיי שעמום, דיכאון ומנוחה ובכלל לא נראה כדבר מנומס לעשות לפני גיל 90.

אבל כשיש לך ילדים אתה מתחיל להבין. כי הנחת היא ממך והלאה. הנחת עברה דירה, ברחה כל עוד נפשה בה למקום אחר... או כמו שבני הבכור, גאווה של אימא ודוגמא ומופת לאחיו הצעירים, נוהג להגיד "שתהיה לך נחת בתחת" ולהתגלגל מזה שעה.

 

ואני לא מדברת בכלל על הפיזי... לא מבקשת לשבת על הספה חלילה או לקבל עוד שעת שינה בלילה, לא התחרפנתי. מתכוונת יותר לנחת במוח. הראש שעובד נון סטופ על טורבו וצריך לנהל 500 דברים במקביל ובזמן חירום תמידי. כי הקטנצ'יק בדיוק החליט לטפס על שולחן האוורסט, הגדול מנסה לשחוט את האמצעי שגנב לו ת'אייפד, הטלפון מצלצל, צריך לענות על איזה מייל דחוף בעבודה, החביתה על האש (כן, כן,מבשלת ברמה גבוהה) ואיך לא, תמיד בזמן המתאים יגיח ניחוח קקי באוויר... היישר מהאוורסט.

 

ואז בלית ברירה ובמאמץ אחרון להפחית את כמויות הטסטוסטרון בבית, אני אציע את המתיש מכל, ללכת לגינה. והם יסכימו כי נגמר להם הזמן באייפד והם כבר בעטו אחד בשני אז למה לא לעבור לכדור?! ושם, בגינאחס גם בדרך כלל יש חברים אז הם מניחים קצת אחד לשני והכי חשוב, לי סבבי. אז למי אכפת שחמסין בחוץ וזיעה נגרת לך מהפופיק. לפחות לאיזו שעה רק אחד נשאר דבוק אליך...

נכתב על ידי רומי07 , 12/7/2019 13:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  רומי07

בת: 42




הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרומי07 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רומי07 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ