לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2019

מצב התקדמות: -2.4


אני מתוסכלת.

עבר חודש מאז השיחה ההיא עם עצמי ב3 בלילה, ש"נתתי לעצמי צ'אנס נוסף".

בחודש הזה ניסיתי לשמור את התזונה וכשלתי.

ניסיתי לכתוב ביומן התזונה כדי לחשב נקודות והצלחתי אולי 4-5 ימים סה"כ.

דחיתי כל הליכה או זומבה וחזרתי למצב התחלתי מבחינת כושר והשיא - בחודש הזה עליתי במשקל כל מה שירדתי בחודשיים האחרונים.

 

ההיגיון פשוט - תאכלי פחות, תעשי יותר ספורט - תרדי במשקל.

למה זה כל כך קשה??

הבוקר נשקלתי, בד"כ אני עושה את זה רק בימי שישי אבל היום היה לי צורך לכתוב. לא היה לי ספק שלא ירדתי אבל כמובן שלא ציפיתי לעלות - ועליתי... עליתי כמעט 2 וחצי קילו החודש.

 

לעשות במשקל זה כל כך לא בעיה, תנו לי שבוע חופשי לאכול, בלי רגשות אשמה ואני יכולה לעלות הרבה יותר מזה.

זה הכל ענין של גבולות ואהבה עצמית - "אני ארשה לעצמי לאכול את העוגה כי זה טעים ומגיע לי", או "אני לא אוכל את העוגה כי אני אוהבת את עצמי ומגיע לי טוב יותר". ברור שהאופציה השניה נכונה יותר. ברור שאני בוחרת שוב ושוב באופציה הראשונה.

 

התחלתי לראות סרטוני מוטיבציה ואני מאוד נהינת מהם אבל בדיוק כמו שוקולד, ההשפעה פגה מהר ונשכחת ואני רק נשארת עם תחושה של "למה לא עשיתי עם זה כלום..?"

 

בעבודה יש לי עומס כרגיל, שזה טוב ומלחיץ וכיף ומעייף.

עם בעלי - אחרי הסופ"ש ריבים עכשיו הכל נרגע

אבל עם עצמי? המלחמה בשיאה.

אני רוצה להצליח בזה. אני רוצה התקדמות.

אני רוצה להרגיש טוב, להראות טוב ולהיות גאה במי שאני - מבפנים ומבחוץ.

 

אני מתעסקת הרבה בעיצוב ספר מחזור אחד, שכבר הוציא לי את המיץ אבל זה גרם לי לחשוב, אם עכשיו יש לי כנס מחזור - האם אלך לשם בראש מורם, גאה בעצמי ובהישגים שלי? כנראה שלא.

כנראה שאלך לשם חסרת ביטחון כי אני ניראת לא טוב וזה משפיע על הכל.

אולי בגלל זה אני לא דוחפת יותר את המכירות של ההרצאות הפרונטליות... לא יודעת...

 

בשבת אנחנו נוסעים עם המשפחה לרפטינג בצפון, זה ממש כיף ופתאום אתמול התחלתי לחשוש, מה אם המשקל שלי ימנע ממני לעלות על הסירה? מה אם לא יהיו חגורות הצלה בגודל שלי? אוי כמה מביך זה יהיה.

זה מסוג המצבים שגורמים לי להגיד "למה לא התחלת לפני חודש? לפני חצי שנה? לפני שנה?" באמת למה? 

נפרשת בפני כל יום ההזדמנות להצליח ואני מתעלמת מזה והולכת בדילוגים לכיון הסיפוק המיידי - אוכל טעים, מספק ומשביע, לא משנה התוצאות.

 

אני גם מתחילה לתהות לעצמי - האם המשקל הוא הסיבה שעדין לא נכנסתי להריון? האם המשקל הוא הסיבה להפלה שעברתי?

ברור שנשים עם משקל גדול משלי נכנסו להריון אבל כל גוף הוא אחר ואולי אצלי יש לזה משמעות...

אני יודעת שגם לשנים עם משקל תקין זה לוקח זמן, אני פשוט תוהה אם המשקל מעכב את זה עוד יותר...

 

אני לא זוכרת בדיוק כמה זמן אנחנו מנסים להיכנס להריון ואני לא מתבאסת שאני לא בהריון עדין כי יש לי הרבה דברים "להספיק לפני" וגם לרונני אבל הדבר הכי גדול שאני חוששת ממנו כרגע לגבי הריון זה המשקל. 

זה מרגיש לי שעכשיו זו "הזדמנות אחרונה" לרדת במקשל לפני שזה הופך לעוד יותר קשה.

החיים שלי גם ככה עמוסים והרבה דברים נמצאים לפניי בסדר העדיפיות שלי, במיוחד העבודה.

אין לי ספק שילד יכנס לראש הרשימה הזו ואני גם ככה מרגישה כבר מנותקת מהגוף שלי, אז להוסיף לו עוד משקל??

 

אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי מסתכלת על הבטן שלי ומרגישה שזה לא שייך לי.

לשכנע את עצמי שהאדם אני רואה במראה - זה רק זמני ושאני אחזור להיות אני בקרוב. 

עברו 5 שנים מאז שהפסקתי לעשן והתחלתי להשמין והבחורה שעומדת מולי מראה נראת פחות ופחות כמוני ואני כל כך מחכה לה שתחזור.

אני אתקן - אני מחכה שהגירסא הבוגרת שלה תגיע - פופה 2.0.

היא היתה יפה, רעננה, פעילה, מגניבה, בעלת ביטחון עצמי וההגדרה האהובה עלי - זוהרת.

זה לא רק כי הייתי 32 קילו פחות. זה כי הרגשתי טוב, הצלחתי לרדת במשקל, קניתי את הבגדים שרציתי, הייתי פעילה ועשיתי ספורט, יצאתי לטיולים מגניבים. הלכתי בגאווה.

במהלך 5 השנים האחרונות כל קילו עשה לי כבד בלב.

כל קילו הרחיק אותי מהבחורה הזו ואחרי 32 קילו - אני לא מזהה אותה, היא כבר לא שם.

 

לפני שהתלנו לנסות להיכנס להריון היה לי יעד - לרדת את הכמות המינימאלית שאני צפויה לעלות - מאז רק עליתי.

אני מתעסקת במשקל כבר שנים, בתסכול רב אבל בפועל החישוב הוא כל כך פשוט.

אני אוהבת ללמוד ולחקור וכמובן שלרדת במשקל עושה רק טוב. עדין לא מצאתי בן אדם שירד למשקל תקין בצורה בריאה וזה עשה אותו חולה.

באופן כללי אני בריאה, ז"א חוץ מהפיברו... הלחץ דם, סוכר, כולסטרול - הכל תקין אבל אלו הנתנוים היבשים.

 

אם קשה לי לקום מהספה - אני לא בריאה באמת

אם אני מתנשפת אחרי 5 שקות הליכה - אני לא בריאה באמת

אם אני לא מזהה את עצמי במראה - אני לא בריאה באמת.

 

אני חושבת שבריאות חייבת להיות מורכבת גם מהפאן הנפשי והנפש שלי צריכה חיזוקים והרבה מוטיבציה כדי להשתקם.

 

וואו, איזה פוסט כבד.

ועדיין לא 9 בבוקר מוציא לשון

 

 

נכתב על ידי פופה15 , 17/7/2019 06:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"אין לך באמת בחירה"


אני משתדלת לא לכתוב כשאני עצבנית. אני תמיד משתדלת לקחת נשימה, להבין את הדברים עם עצמי ולהרגע אבל הפעם?

אוף, הפעם אני נושמת כי אני עומדת להתפוצץ.

-"אין לך באמת בחירה" "אין לך ברירה אחרת, את לא יכולה לעשות את זה לבד" - המילים הכי גרועות שאפשר להגיד לי.

-"אתה חושב שלא יכולתי לבחור את הניתוח?"

-"כמו שאת לא בוחרת שום דבר אחר בחיים שלך, לא תוכלי לקחת גם את ההחלטה הזו"

-"אתה מבין שאני בחרתי את מערכת היחיסים שלנו וויתרתי על עצמי? אתה מבין שאם זה היה תלוי בי הייתי עושה את הניתוח הזה לפני שנה? אתה זה שנגד, אם לא היית נגד - הייתי עושה את זה מלמד"

- מגלגל עיניים, "לא, לא היית עושה את זה, כי את לא מסוגלת להחליט כלום."

 

מדהים כמה אהבה וכמה כעס יש במקום אחד.

מדהים כמה אני מרגישה שאני עושה לטובת הבית הזה ומערכת היחסים הזו וכמה שהוא לא רואה את זה.

 

כן, ויתרתי על הניתוח הזה בשבילו. כי הוא לא מאמין בזה. כי הוא חושב שזה עושה אותי חלשה. כי הוא חושב שאם אני עושה את זה זה אומר שויתרתי על עצמי ואני? אני חושבת שזה פיתרון מהיר, שעובד. אני חושבת שלא תמיד חייבים ללכת בדרך הכי קשה שיש כדי להגיע לאותה המטרה.

למי איכפת איך הגעתי לשם אם המטרה היא להגיע?

קבענו להיפגש בקניון - מה זה משנה אם הלכתי לשם או נסעתי ברכב? המטרה היתה להגיע.

 

הוא חייב שליטה. הוא חייב להיות זה שלוקח את ההחלטות, גם אם זו לא ההחלטה שלו לקחת.

הוא יעשה דווקא "כדי ללמד אותי" ואני שונאת את זה.

 

תשלוט בחיים שלך ותן לי לשלוט בשלי.

 

לפני חודשיים וחצי התעוררתי בבוקר, כל הלילה חלמתי שאני רזה ופעילה וכשהתעוררתי אמרתי לו "אולי נחשוב שוב על ניתוח..?" בפעם הראשונה שהעצתי את זה הוא התפוצץ, אמר שאם אני אעשה את הניתוח הזה הוא יעזוב אותי כי זה מבחינתו אופי חלש והוא לא מסוגלת להיות עם מישהי כזו.

 

כמובן שהעובדה שלא עשיתי את הניתוח גרם לי לתהות אם זה שלא עשיתי אותו והקשבתי לו גרם לי להיות חלשת אופי...

אבל אני אוהבת אותו ואנייודעת שהוא רוצה בטובתי... אבל הוא גם רוצה את השליטה אז כשהעלתי את זה שוב הוא כמובן המשיך עם ה"חלשת אופי" הזה ואני רק רוצה להצליח ביעד שלי - לרדת במשקל.

אז שאלתי אולו - מה יגרום לך לקבל את זה? מה יגרום לך לראות שאני באמת עייפה מדיאטות שלא עובדות ושתבוא איתי, בלב שלם לניתוח הזה.

הוא הציע לעשות "תוכנית אימונים" שהוא יחליט עליה - אבל הוא רוצה שליטה מלאה, אסור לי להגיד לו "לא", אסור לי לחפף ואסור לי לפספס אף אימון. אם אעשה את זה "אקבל עונש" - עוד יומים בתוכנית הזו. ממש רודן.

אבל הסכמתי. הסכנתי כי ידעתי שהוא רוצה לעשות לי סה"כ, הסכמתי כי רציתי להראות לו שאני באמת מנסה ולא מצליחה והסכמתי כי אם אני אעמוד בחלק שלי הוא יהיה חייב לעמוד בחלק שלו.

זה לא שאני כל כך רוצה את הניתוח, הייתי רוצה ש"התוכנית" תעבוד אבל היא לא. אני לא מצליחה לשמור על התזונה וכמובן שאין מספיק ספורט שאוכל לעשות ולרדת במשקל.

ידעתי ברגע שהסכנתי שזה יתפוצץ בשלב כזה או אחר אבל האמנתי שיהיה בסדר.

שכחתי כמה שהוא אוהב שליטה וכמה שהוא עקשן.

 

עכשיו הוא צודק - איזו בחירה יש לי כרגע? חודשיים בתוך התוכנית - המשקל כמובן לא זז כמעט - אולי קילו בחודשיים.

מה אני יכולה לעשות עכשיו? לקבל את זה שהוא שולט בהכל?

כי מילא אם זה היה רק בתוכנית - היום היה שיא חדש:

אני רציתי לקחת עוד מנה מהאוכל, מנה שלא היית אמורה לקחת.

הוא רצה לעצור אותי ואמר לי "את יודעת למה היה לך קשה לעשות כפיפות בטן אתמול?"

לי כמובן קפץ בראש "כי את שמנה" אז אמרתי לו "אל תקח את זה למקום רע ושלילי, אני עושה את זה מספיק לעצמי"

והוא כעס ואמר שאני לא יכולה להגיד לו מה לעשות ושכל מה שאני עשיתי עד היום לא עבד אז אין לי מושג מהחיים שלי.

 

אמרתי לו שלא יטעה - אני בוחרת לתת לו את השליטה אבל הוא לא מלך שלי ואני לא העבד שלו.

הוא לא יכול לדבר אלי איך שבא לו ולצפות שאקבל את זה.

הוא כמובן התפוץ והלך ובשביל להרגיז אותי הוא לקח את הכלב בלי רצועה לטיול בחוץ.

 

בחיי שאני לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא היה חוזר בלעדיו.

 

אחרי שהוא חזר ונרגע קצת נכנסתי לחדר עבודה שלו והסברתי לו שבראש שלי הוא קרא לי שמנה ושאני לא יכולה להמשיך בתוכנית שבה גורמים לי להרגיש חרא.

הוא ענה ב"אין לך באמת בחירה" וכל מה שכתבתי בתחילת הפוסט.

אם זה לא הטריף אותי מספיק הוא סיים לדבר ואמר "את יכולה ללכת עכשיו, סיימתי לדבר" וחוזר לשחק במחשב.

כאילו שהוא לך הארמון ואני עובדת מטבח.

 

הרגשתי שאני מתפוצצת.

כל שישי כמו שעון הוא מתעורר עצבני.

כל שישי כמו שעון הוא מחפש סיבות לריב, הסבלנות שלו, שגם ככה היא קטנה, הופכת להיות אפסית וכל דבר שאני עושה גורם לריב. כמובן ש"כל הריבים הם רק באשמתך, את אוהבת לריב".

היום אנחנו מארחים את המשפחות שלנו, אני צריכה לבשל ולהכין דברים ובמקום לבשל או חלילה לעזור לי - הוא בחדר שלו, יושב בכיף בפייסבוק ואומר לי "את יכולה ללכת עכשיו".

 

יש לו יכולת מטורפת כזו ללחוץ בדיוק על מה שכואב, מה שמעצבן ומה שמטריף אותי.

אם אני אקרא לו "חרא" הוא משתגע ומתעצבן ואני מגזימה ואיך אני מדברת אבל הוא יכול להתעצבן ולדבר אלי פי 10 יותר גרוע וזה באשמתי.

ברור שלרגע אני לא חושבת שאני מגזימה ואני לא חושבת לרגע שהכ זה בגללי.

יש פעמים שאני מגזימה, אני מודה, אבל יש גם לא מעט פעמים שהוא מגזים ושאני הולכת על ביצים לידו בשביל לא לעצבן אותו.

את זה הוא כמובן לא רואה.

הוא אומר על עצמו "כן, אני מושלם, כל הריבים הם בגללך כי את אוהבת לריב, אני לא עושה שום דבר שמרגיז אותך, זה רק את והתגובות המוגזמות שלך"

 

הוא ממהר להאשים וממהר לתת לי טייטלים "את עצבנית", "תניחי כבר את הטלפון - את מכורה!!", "את לא שמעת מה אני!! אמרתי" או האהוב עלי "מה את רוצה שאני אגיד לך? אני לא טועה, את תמיד מתחילה את הריבים, אני ממש בסדר, אני מושלם!" - הלוואי והוא היה מתכוון לזה בצחוק. הוא אומר כי זה כדי להרגיז אותי.

 

יש לי כבר בחילה מהריב הזה. אני מרגישה מסוחררת, עם כאב ראש מטורף ובא לך לצרוח!!! בא לי להתפוצץ!!!

 

או שאוהבים מאוד או שרבים מאוד. מאניה דיפרסיה של זוגיות.

אוף.

 

 

 

נכתב על ידי פופה15 , 12/7/2019 14:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



What's my age again?


הרבה זמן רציתי לכתוב ולא הספקתי ועכשיו אני מרגישה את זה ממש בגרון.

אני מרגישה רע עם הבחירות שלי ומתבאסת עליהן.

כל מה שעובר לי בראש זה "למה עשית את זה?" וגם "ככה בחיים לא תגיעי למטרה שלך" ואני עושה את כל הביכולתי להשקיט את רגשות האשמה הלו ולהעסיק את עצמי בעבודה אבל זה יותר קשה לי.

 

ההבדל בין הצלחה לנפילה גדל אצלי. אני מליחה לשמור על התזונה ואני מרגישה טוב אבל כשאני לא מצליחה? כשאני לא מצליחה אני ממש מרגישה רע. רע עם עצמי ורעה לעצמי.

 

בשנת 2014 ירדתי 15 קילו.

היה לי כיף, נוח, הרגשתי טוב ונהינתי לראות מי מולי במראה. הייתי מלאת ביטחון ובעיקר - בעיקר נהניתי מתחושת ההצלחה.

אותה תחושה שיש לי כשאני מצליחה לסגור עוד עסקה בעבודה או כשאני מקבלת מחמאה על ההצלחות שלי - זו התחושה שחסרה לי.

 

תחושת הצלחה ושליטה - איזו תחושה נפלאה זו.

היא אפילו ממכרת ועכשיו כל פעם שאני לא מצליחה לשמור על הדיאטה אני מרגישה עוד יותר רע כי לרגע הצלחתי להרגיש טוב ולרגע היתה לי תקווה ולרגע ראיתי עתיד בו אני מרגישה בנוח מול המצלמות, כמו שהרגשתי פעם.

לרגע ראיתי עתיד בו אני מרגישה בסדר להיות במרכז ולקבל את השבחים שעכשיו אני הודפת.

 

כן, יש לי הישגים, אני לא מקטינה אותם אבל לא בא לי להיות במרכז. לא רוצה שכל העיניים יפנו אלי. נוח לי מאחורי המסך שלי... אבל תאכלס? לא נוח לי בכלל. אני בת 32 עוד רגע אבל פיזית מרגישה כמו בת 60. הכל קשה לי יותר וכואב לי יותר והפיברו לא תורמת כאן..

לצאת להליכה של שעה זו מלחמה בשבילי כי קשה לי וכואב לי וחם לי ואני מתנשפת ואני מפחדת שיהיה לי כאב בטן ואני פשוט סובלת.

איך לא יהיה לי קשה? הגוף שלי צריך לסחוב מעל 100 קילו של רגשות אשמה וגועל.

אני בת 32, בראש אני מרגישה בת 22 ובגוף אני מרגישה בת 62.

 

קל לי לבחור מהמציאות הזו בה אני צריכה להתמודד עם איך שאני נראת. אני מול המסך כל היום, לא מול המראה..

ב2014 אהבתי להצטלם ואהבתי אותי. היום? אני לא חושבת שהעלתי תמונה לפייסבוק כבר איזה שנה. לא בא לי להתמודד עם מה שאני רואה. לא בא לי להגיד "טוב זה הכי פחות גרוע" ולא בא לי להתמודד עם הפרצוף שאני רואה מולי בראי, מוכר וגם לא מוכר... זו אני שם? כי לא ככה אני נראת בזכרון שלי.

 

אני במוד מתלונן ואני ממש מנסה להישאר אופטימית.

לראות את היום ואתמול "כנפילה זמנית" ושמחר אני אצליח לשמור על התפריט אבל אני מאמינה למשפטים האלו פחות ופחות.

"ממחר..." שטויות. למה לא מהיום? למה היום, כשהיתה לך ההזמנות בחרת להכין ולאכול פי 2 יותר ממה שהיית צריכה?

איפה הכוח רצון נעלם?

כמו ג'אנקי - רוצה את פיקס ההצלחה שלי ונכנעת בקלות לכל פיתוי.

 

כל פעם שאני מצליחה זה רק מחריף את חוסר ההצלחה. "אתמול הצלחת, למה היום בחרת כל כך גרוע??"

 

גאד דמט.

 

נכתב על ידי פופה15 , 2/7/2019 13:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  פופה15

בת: 31





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפופה15 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פופה15 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ