לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


רכבת הרים רצופה בעליות וירידות אהבה ואכזבה אושר ודיכאון.

Avatarכינוי: 

בת: 19





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2019

רוצחת?


פרק 8 – רוצחת?

בשעה שלוש וחצי בלילה ראשי פעם חזק מתמיד,והכאב הכה בי ולא הרפה,לקח ולא נתן חזרה,רבים מן העובדים הלחוצים תלו את עצמם,ואתם יודעים מה אומרים על המתים:הם אף פעם לא חוזרים. הרגשתי שמלחמת עולמות בין ענקים מתרחשת לי במוח,אש תותחים,ופירטים,פיות וגמדים,ואבירים דוהרים על סוסים,מכים את ראשי כהוגן בלילה האפל,מלחמת עולמות קסומה.והמוח,המוח המסכן,נשאר תקוע,בלי רגליים,ואין לו לאן ללכת,באמצע שדה הקרב,לבד,בין הכוחות העצומים,הוא נבלע ביניהם,והם בולעים אותו איתם.כמה נוראה המלחמה. ידעתי מה אני צריכה,אני צריכה "נס משמיים",לאימה יש מעלה אחת טובה:היא שומרת תרופות בארון כמו אוגרת,כמו דובה האוכלת לשנת חורף,יש לנו את כל בית המרקחת אצלנו בבית."אין לדעת מה יקרה,אז עדיף שנהיה מוכנים."כך הפרנואיד מסביר את עצמו,וכך היא אומרת לי,אבל לפעמים זה עוזר. ובאמת במלחמה הזאת רק נס משמיים יוכל לסיים אותה.  

האוטובוס השחור הוריד אותי,ונעל באפלה ובעשן סגול,ואיתו כל הילדים. צעדתי לעבר ביתי,הוא היה בית פרטי,עם דשא ירוק,גדר לבנה,ארובה אדומה,וחלונות,ומעל השמיים הכחולים,והשמש הצהובה המחייכת.טוב,לפחות כך הוא היה בציוריי ובדמיוני,אך במציאות הוא היה כך עד היוולדי.נולדתי לתוך בית מתקלף,עם דשא אפור – שדה של עשבים שוטים,גדר שחוקה והרוסה שלאף אחד לא היה כוח לתקן,חלונות מתפרקים,ואין כלל ארובה,העננים הכחולים משנים את צבעם מעל ביתי הקרוע,הרעוע,והשמש לא מאירה יותר.ובלילה,כל לילה,אורח מסתורי בה לביתנו הצנוע,הרעוע,אורח חייכן בעל סגנון,ויפה תואר,והוא מאיר את הבית שהוא נכנס,הוא דואג לאנשים כמונו,ומכניס אותנו תחת כנפו הלבנה,האורח הזה הוא הירח.                                                                                                         

צעדתי בדרך לביתי בין העשבים השוטים והפירות הרקובים,ובין הגדר השבורה,והאורח כבר היה בפנים.חשבתי לדפוק ואז נזכרתי בשעה,הוצאתי את המפתח מתחת לשטיח ופתחתי את הדלת.                                                        

חושך עלטה על ביתנו הקט.אימי כבר  הייתה בחלומה השביעי,ואני צעדתי בשקט לאמבטיה כדי לא להעיר אותה משנת היופי שלה.הבית היה חשוך,והחושך המוחלט יכול להפחיד,אדם צועד בחשכה,בלי פנס או מנורה,ובלי להרגיש צל אפל עוקב אחריו,ואז ברגע אחד שם את ידיו על פיו,ומשסף את גרונו,אתה בחיים לא תדע מה מגיח מן האפלה,אם זה אוטובוס או מפלצת,אם זה אדם או רוצח,ובחיים לא תוכל לדעת.                                                                   

"הא!!!"רגלי נתקה במשהו קר,ונבהלתי כי זו יכולה להיות יד או גופה,כשעלה הבוקר גיליתי שזו הייתה משחת שיניים,אבל בלילה זה נראה אחרת,הכול נראה אחרת בלילה.                                                                                                            

פתחתי את ארון התרופות,ומצאתי שם פנס(האישה אוגרת הכול פה)הדלקתי אותו והארתי על התרופות,עברתי עליהם ברפרוף,מגששת באפלה."הנה נס משמיים."      

הוצאתי את הכדור הלבן ובלעתי אותו,בלי מים ובלי כלום,קצת מריר ואחר כך עובר.וברגע אחד כל הענקים,הפיות,הגמדים,הפירטים,והאבירים שרוכבים על סוסים נשטפו כמו קסם.                                                                                           

לפני שסגרתי את הארון אחת התרופות תפסה את תשומת ליבי:הקופסא הייתה מלבנית ולבנה,וכתוב:"קו הזהב – לבדיקת הריון " חשבתי על מה שקרה במסיבה,ועל האיחור של המחזור,ומחשבה אחת אפלה שאני מנסה להדחיק על מה שקרה במרתף הטירה. כולם הכו  בי ושום "נס משמיים" לא היה יכול לעצור אותן. "שום בדיקה לא תרגיע נפשו של פרנואיד אך התשובה שהוא כל כך משתוקק לה כן."לקחתי את הבדיקה ישבתי על האסלה הקרה בחושך,ולאחר כמה שניות הנוזל החם יצא והרמתי את המקל.חיכיתי בציפייה לתשובה קרוב לחצי שעה שנראתה כמו נצח בשבילי,וכשחשבתי שלא יקרה כלום,הופיע עוד קו אדום,שטני,והנה הוא מחייך אליי,ולועג לי,ומתגלגל מצחוק.                                                                      

"לא,זה לא הגיוני,לא יכול להיות." חיטתי בארון בלחץ אחר בדיקה אחרת,תרופות נפלו כמו גשם רועש,ואני ממשיכה לחפש,עושה כאוס בסדר עד שמצאתי עוד אחת בשם:"בלי הפתעות" כמה אירוני. עוד פעם מצאתי את עצמי יושבת על האסלה הקרה,והנוזל החם והצהבהב יוצא ואני מחכה בציפייה חצי שעה,והדמעות מחכות איתי מתכוננות לגרוע מכול,והתשובה נשארת אותה התשובה.                               

"איך זה ייתכן?"מחשבותיי הרעות ביותר מתגשמות,ואלוהים צוחק לו שם למעלה על פיסת ענן.הלכתי לחדרי החזקתי את ראשי חזק,ובכיתי,והכול יצא בבת אחת,בכיתי בשקט,בכיתי בחושך,והדמעות ירדו כפנינים בשמי הלילה.                      

"אלוהים,יש לי תינוק בבטן,ומה אני עושה עכשיו?"                                                

"שבירת השגרה החלה,לא דמיינתי שזה יהיה כך."

בבוקר למחרת קמתי,ולא עשיתי את מה שעשיתי "התיכון הוא ממש לא מקום מתאים לאישה בהריון." בלילה לא יכולה לעצום עין,המחשבות הציפו אותי ולא נתנו לי מרגוע."יש לי תינוק בבטן כבר למעלה מחודש,ממש חיים שלמים,אבל אני רק בת שבע עשרה אני ממש לא מוכנה להיות אימא,וללדת,ומה אני אעשה איתו? אני לא מוכנה לגדל אותו?ואני ממש לא רוצה למסור אותו לאימוץ. הברירה היחידה היא...כן,זה חייב להיעשות."

השמש האירה אבל לא את חדרי,ובאפלת חדרי פתחתי את מסך המחשב,שהפיץ את אורו המזויף על פניי,וחיפשתי את הפתרון.ולאחר שעה של חיפושים מצאתי מקום,הוא היה היחיד.הוא היה בקצה השני של העיר.ולשם אני נוסעת היום.        

עליתי על האוטובוס היחיד שמוביל לצד השני של העיר,נתתי לנהג את הכסף,ידו הייתה גדולה וקפואה,צעדתי בזמן שהכול מופנה אליי:כל המבטים,כל המחשבות,כל העיניים.התיישבתי במושב האחרון.הסתכלתי סביב ולפתע כל האנשים בדמיוני הפכו למפלצות,הם היו ריריות,ובעלי זרועות רבות,רגליים שישה,אוכלי בשר עם שיניהם החדות,ערפדים,ומחשבות,חמישה ראשים,וכולם פולטי אש,עיניים מברזל,ורגל מפלדה,מוח חכם מאחורי מתכת קרה,הכול התקרב אליי ולתינוק שלי במהירות,ובאפלה,אני מוקפת,אחת,לבד,וכולם מסביבי,שנייה אחת לפני שהם מתנפלים עליי באכזריות."לא,על תתקרבו." צעקתי בין מציאות לחלום,מן חלום בתוך המציאות,או הפוך,שפשפתי את עיניי וכולם הסתכלו עליי שוב,הזקן וזקנה,הילד והילדה,ובעל והאישה,והכול חזר לקדמותו.                        

פיהקתי,הייתי עייפה,והדרך עוד הייתה ארוכה,עצמתי את עיני ונרדמתי על זגוגית החלון.               

בתוך חלון ראווה,עמוק יותר יש מציאות אפורה,ובתוכה הנה רואה את עצמי הולכת,ואני מחזיקה את היד למישהו,המישהו הזה היה נמוך קומה,וידו ידי תינוק,כל גופו היה אור לבן טהור,בעצם לא ראו את גופו,ראו רק אור מסמא המעוצב כצורתו מן ילד מסתורין,החזקתי את ידי בידו וביחד צעדנו בגן המשחקים,אני מסתכלת קדימה והוא מושך בידי מביט בי,ואני רואה רק אור,אך ראיתי שהוא מחייך אליי מבעד לאור המסמא. הוא נתן לי עוד מבט אוהב ואז הרפה מידו,ורץ לשחק בגן המשחקים בלי להביט לאחור.ואני צועקת לו שיזהר ושיחזור אך זה מאוחר מידי,הוא לא שומע,ולא מקשיב,הוא תמיד מידי. ישבתי לי על אחד הספסלים בין כל האימהות המשונות,מחייכת בזמן שאני רואה את ילדי הטהור משחק:מתגלש במגלה האדומה,מתנדנד בנדנדה הכחולה,מסתובב בקרוסה האפורה,או סתם משחק בגרגירי החול הצהוב.ואני מחייכת אליו חיוך אימהי והוא מסתכל עליי חזרה,מאיר אותי באורו הלבן והטהור. לפתע בין כל חיוכי הילדים והצחוק מגיח מן החושך דמות אפלה וגדולה. הדמות האפלה מניחה את ידו על ילדי הטהור,והוא מנסה להתנגד רוקע ברגליו,ומזיז את ידיו,אבל מה כוחו של מקק מול איש גדול.אני צועקת ודמעות יורדות מעיני כטל,מלאות בכאב וגעגוע,אבל אף אחד לא שומע ואף אחד לא מקשיב,כי כל האימהות הם בעצם רק רובוטים בתוך האשליה שלי.אני צועקת בזמן שאני רואה את ילדי הטהור,הלבן,ילדי שלי,ילדי היחיד,נלקח על ידי דמות אפלה.ומזה לא ראיתי יותר. בתוך מראה אחרת המציאות הייתה שונה.הדמות האפלה לקחה את הדמות הטהורה למקום. בתוך סמטה חשוכה,אפופה עשן רשעים,וזבל,הוא הצמיד אותו לקיר,וילדי המסכן בוכה,מנסה לברוח.הוא שיחק בוא,ואז הוציא מן האפלה סכין חדה,תערה מנצנץ ככוכב. הדמות האפלה נעצה את סכינה בדמות הטהורה פעם,פעמיים,פעם שלישית,וכך הלאה ללא הסוף,וכול הטוהר והלבן בורח החוצה ומתפרץ על פניו,והוא ממשיך באותה מהירות,כמו מכונה,ללא הבעה.שארית גופו נשארה שם,שוכבת על הרצפה,כמו זבל.דם טהור בכל מקום בסמטה החשוכה,והדמות נעלמה באפלה כאילו לא הייתה.הוא השאיר את מה שנשאר מגופו להירקב שם:לא יותר מחתיכות קרירות וחסרות ערך. הוא לא רק לקח לו את החיים,הוא לקח לו את טוהרו.                                                                                                                   

"לא,על תיקח אותו!"חזרתי למציאות ושוב כולם הסתכלו עליי,כמו משוגעת בסוף האוטובוס הם לא הורידו ממני עין. הסתכלתי דרך החלון,ומבעד לחלון ראיתי אזור שונה:האדמה סביב הייתה חומה וחולית,בלי מדרכות ישרות ואפורות,בכבישים היו בקעים כמו צלקות לאורך כל הדרך ולאף אחד לא היה את המשאבים לשים פלסטר עליהן,בניינים מרובי קומות מלוכלכים ומתקלפים,חבלי כביסה משותפים,וילדים מסתובבים ברחובות במקום להישאר בחדרים הצפופים,שכל אחד נושם את האוויר של השני,אנשים יושבים כמו זבלים אנושיים חסרי בית מלאים בחיידקים מבקשים פרוטה אבל לאף אחד אין,כל אחד חייב לדאוג לעצמו פה,חסרי הבית משתלבים בסמטאות החשוכות,בצללים ומסתתרים שם עד שמתים מרעב או ממחלות,ובאשר לילדים אם הם מגיעים עד גיל שמונה עשרה יש להם מזל,ילדים שכל מה שהם עשו רע זה שהם נולדו למשפחה הלא נכונה,וזה לא פייר לתת להם חיים לתת להם להתאהב,להשתובב,ואז ברגע אחד לחטוף את זה מהם.חשבתי:"כמה מזל יש לי,וכמה זה לא נראה כך בחיי היומיום,אני צריכה להעריך את זה יותר. הייתי נסיכה בטירה והבנות פה רק יכולות לחלום,ומה אני כל כך שונה מהם?החיים לא שווים,ובטח לא הוגנים,אתה מגיע לעולם ומאז הכול בידי גורל." לאחר זמן מה הנוף השתנה ונהפך למן אזור תעשייה שחור,בו המפעלים הגדולים פולטים עשן שחור לשמיים,ושופכים את כל הזבל לעבר העיר הקטנה,כי הם בצד השני של הנהר.האוטובוס נעצר ירדתי ממנו,הוא נסע וצפיתי בו נעלם דרך העשן השחור.ובדיוק בצד השני של הכביש,ממש מולי התחוללה מלחמת עולמות.                                                      

המלחמה הגדולה התחלקה לשני צדדים:צד ימין – האנשים הכחולים,וצד שמאל – האנשים האדומים.כל אחד והדעות שלו מתיחים אחד בשני את טענותיו באגרופים שלופים וצעקות,אבל כך אף אחד לא באמת מנסה לשמוע. ולכן יש מלחמה,לכן הם הכחולים,והם האדומים,לכחולים אין רצון להיות אדומים,ולאדומים אין רצון להיות כחולים,ומלחמות טיפשיות כאלה נמשכות לנצחי נצחים.                             

מאחורי המלחמה היה מקום קטן ומעליו שלט:"אופס נפל! – שירותי הפלות של דוקטור ונברג,בלי כאבים(וגם לא בעתיד)."                                                             

יכולתי ללכת ישר לשם,ללכת בין הצבא האדום לצבא הכחול,בין הצעקות והכינויים,בין האלימות,כמו בני ישראל ההולכים בין ים סוף.אבל קודם רציתי לשמוע את הצדדים,אולי זה יגרום לי לקבל החלטה טובה יותר.                             

 פניתי ימינה קודם לצד הכחול,הצד עם הגב לשמש,הם צעקו והתלהמו,חבטו,וירקו,"הם אמורים להיות הצד האדום."חשבה אמנדה. הם לבושים שחור,ועל צווארם צלב כסוף,מאחורי הקבוצה גם עם הגב לשמש בובת צלב ענקית כסופה ומחייכת מחזיקה שלט:"הפלה זה רצח" הם כינו את הצד השני רוצחים,והרימו שלטים של עוברים מתים כמה שיותר גבוה,כדי להראות שהם צודקים.כשהגעתי הם התנפלו עליי כמו חבורת זאבים רעבים "מה כוחו של יחיד מול חבורה שלמה": הטיפו עליי וירקו עליי,הם קראו לי רוצחת ואמרו לי שמגיע לי להירקב בכלא,כל זה בצעקות קולניות בזמן שאני לא אומרת מילה,רק עומדת ועוצמת עיניים.ניסיתי להרגיע אותם ולהגיד שאני רק רוצה לשמוע את הטיעון שלהם.ואז מתוך הקבוצה הכחולה קם בחור גבוה,עם טון נמוך,קירח,שחום עור, ואמר:"אין מה לטעון,יש לך חיים בבטן,כשאת עושה הפלה את מעלימה את החיים,אז את רוצחת.ורק לאלוהים יש את הכוח להחליט מי יחיה ומי ימות."        

"אני עדיין לא מוכנה לגדל חיים,אני רק בת שבע עשרה."                                        

 "היית צריכה לחשוב על זה לפני שקיים יחסי מין עם חברך לפני החתונה."אמר והסיט את ראשו הקטן.                                                                                            

"אבל אדוני,לא קיימתי יחסי מין כלל,אנסו אותי.ואם מה שאתה אומר נכון אז גם לאלוהים היה את הכוח למנוע את זה."אף אחד לא ענה כולם השתתקו,הם לא צודקים כלל,ואנשים שמנסים להיות כמה שיותר גבוהים הם בעצם האנשים הכי נמוכים.                                                                                                              

הלכתי לצד השני,הצד האדום,עם הגב לשמש,הוא היה שקט,הוא לא התלהם,ולא ענה לצד השני שכינה אותו בשמות,כי הוא לא היה צריך.וכשהגעתי הם לא ירקו ולא צעקו,הם עטפו אותי בכנפי מלאך לבנות.הם הרימו שלטים אדומים ועליהם כתוב:"הגוף שלך החלטה שלך."  הם היו רגועים ונינוחים,וכשביקשתי לשמוע את הטיעון שלהם הם הביאו אותי אליה:בחורה עם רסטות חומות,וכובע של בוב מארלי,ביד ימין מעשנת סיגריה ירוקה ויד שמאל שתה בין גלי הקול של הרגאיי.סימנים שחורים מסביב לעיניה,ועישוניה מרחפים לכל עבר,היא לבשה מן שמלה דקה ולבנה,וישבה על שטיח צבעוני."אז את רוצה לשמוע מה הטיעון?"         

"כן." עניתי.                                                                                                                

"הטיעון הוא שאין כל טיעון."אמרה בעודה מרחפת בעולם משלה.                        

  "סליחה,לא נראה לי שהבנתי."                                                                                

"אין כל טיעון,חופש,חירות,את צריכה להיות חופשייה כמו ציפור,"אמרה והזיזה את ידיה למעלה למטה,"אם לא הייתי עושה הפלה,הייתי בבית לבד,כל היום מכבסת ומנקה,ומאכילה,והוא מוצץ את שדיי כמו דם,למה אני צריכה את זה?תראי אותי אני חופשייה!"                                                                                  

"סליחה שאני שואלת גברתי כמה הפלות עשית?"                                                     

"שלוש."                                                                                                                     

  "וסליחה שאני אומרת גברתי את לא רוצה מתישהו,בזמן כלשהו,להתבגר?"          

"בשביל מה?אני לא מבינה."                                                                                       

 "מתישהו החלון הזה של ילד יחסם לתמיד,ואז מה תעשי,את לא רוצה מישהו שימשיך אותך,שאותו תחנכי כרצונך,מתישהו את צריכה להתבגר."היא ישבה שם בוהה בי,ולה אמרה כלום,לא זזה,רק בהתה ומלמלה לה.יצאתי מקבוצה,גם הם לא צדקו.

זזתי אחורה כדי לראות מרחוק את התמונה הגדולה,שני צדדים,שני גישות,שני צבעים מריבה אחת,ואף אחד לא צודק.למה לא יכול להיות צד שלישי,בלי צבע,שקוף שהולך באמצע.לאחר כמה דקות שהבטתי קיבלתי החלטה ועשיתי את דרכי בחיוך ובגאווה בין שני הצדדים,בין שני הצבעים,הכחולים קוראים לי רוצחת,ואני ממשיכה לחייך,האדומים מוחאים לי כפיים אבל מהסיבה הלא נכונה.בחרתי ללכת באמצע,לבד,בדרך הזהב,עם הפנים אל השמש הזהובה,פתחתי   את הדלת ונכנסתי עם חיוך.

כשנכנסתי החיוך ברח מהמראה ויצא דרך הדלת.נכנסתי לתוך חדרון המתנה קטן,מן ריבוע לבן,מלוכלך ומעופש,הזבובים מסביב חוגגים על ריח של מתים,הקרירות מתקלפים והכיסאות קרועים,והתמונות של העוברים מדכאים."את שנייה,אחרי לינדזי."אמרה המזכירה בקול מונוטוני,וצרוד מסיגריות,היא הייתה מקומטת וזולה,שערה הבלונדיני לא ממש בלונדיני,והוא נופל על פניה המקומטים כמו סמרטוט רצפה.   

 "היי,אני לינדזי."אמרה ולחצה את ידי.                                                                      

"אמנדה."היא הייתה בלונדינית שזופה עם חזה גדול ומזויף,ליפסטיק ורוד על שפתיה המנופחות,ומסטיק בפיה,היא לבשה כמובן חולצה עם מחשוף,ומכנסונים קטנים וצמודים,דקה כמו מקל.שדייה גדולים אך מוחה קטן.                                  

"נראה שזו פעם ראשונה שלך פה,אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי פה,אין לך מה לדאוג,זה לא יכאב,זה אפילו די כיף."               

"למה כמה פעמים את היית פה?"                                                                              "

זאת החמישית שלי."לחשה,"המפיק אמר שאם אני לא אעשה הפלה אני אשמין כמו דובה,והוא לא מוכן שדובות ישתתפו בסרט שלו."                                               "סרט?"                                                                                                                     

"סרט פורנו,"צחקקה,"ככה כולן מתחילות,התעשייה  של היום רוצה כמה שיותר זול ושטוח,אז זה עוזר לאנשים מהוליווד לשים עין עלינו,ותאמני לי הם לא רק שמים עין,אם את מבינה למה אני מתכוונת."                                                            

"אני חושבת שכן."                 

"לינזדי,כנסי." קראה המזכירה המקומטת."כמה סיגריות ביום היא דוחפת לפה? חמישים."                                                                                                                  

"טוב,אני צריכה ללכת,שמחתי להכיר אותך אמנדה."אמרה,ונבלעה בחשכה מאחורי שערי הוליווד הנוצצים,שהיו שתי דלתות שחורות של קצבים.                   

לאחר בהייה ארוכה במחוגים זזים אחורה קדימה אחורה קדימה,והזמן מתקתק באוזני,נשמע צליל צורם ואז המזכירה קראה:"את,תורך."                                    

  נכנסתי דרך שתי הדלתות השחורות ומשם אין דרך חזרה. מצאתי את עצמי במסדרון רחב,כסוף ומואר,לא ראיתי את הסוף.לפתע איש הופיע מולי:גבוהה,קירח,זקן,לבוש חלוק לבן אך מלוכלך,נעליים שחורות וזיפים,וחיוך. "בואי, נלך למשרד שלי." הלכתי אחרי האיש במסדרון הכסוף,בלי תחושת זמן כלל,נכנסתי לתוך משרד קטן:ארון מימין,שעון קיר משמאל,ובאמצע שולחן.      

"שבי בבקשה." ישבתי מול החלון,והוא ישב מולי עם גב לחלון,ומחייך.                  

"קודם כל,שמך?"                                                                                   "אמ-אמנדה."                                                                                                               "גיל?"                                                                                                                     

  "שבע עשרה."                                                                                                               "שבוע."                                                                                                                    

 "אני לא זוכרת בדיוק,עברו אולי חודשיים מאז שזה קרה."                                     

"אוקיי,אני רוצה להסביר לך על התהליך בפרטי פרטים,כדי שתדעי מה יקרה,משום שזו הפעם הראשונה שלך,אחות נחמדה תיכנס ותיקח אותך לחדר ניתוח,שם ילבישו אותך,ואז את תיקחי חומר הרדמה,את תעצמי עיניים,תלכי לארץ החלומות שלך,ולאחר כמה שעות תתעוררי והעובר יעלם,פוף!"                       

"ומה את עושה כשאני מורדמת?"                                                                       

"כל מיני תהליכי שאיבה,אני שואב אותו ממך."                                                      

נשמתי נשימה עמוקה ולחצתי את ידו,ומשם אין דרך חזרה. הבטתי סביבי בחדר הקטן,המחוגים רצו קדימה,ולפתע דפיקה בדלת והאחות נכנסה,היא הייתה חומה ומתולתלת,היא ליוותה אותה במסדרון הכסוף לחדר ניתוח,הפשיטה אותי במהירות,הלבישה אותי במן חלוק לבן עם נקודות,ונתנה לי נוזל אדום ומגעיל. היא אמרה לי להירגע ולעצום עיניים. עצמתי עיניים ונדדי רחוק רחוק לארץ הפלאות שלי.שם השמש הצהובה חייכה אליי,הדשא היה ירוק,והאוויר צהוב,אני מסתובבת סביבי בשמלה ורודה,מתחת לעץ האלון ראיתי את הכובען המשוגע,ואת הארנביב עושים מסיבת תה,התקרבתי אליהם,והם פנו אליי,ודם יצא מכל חוריהם,מאפם,ומעיניהם,ויחד הם דחפו בכוח תינוק לתוך שואב שחור,והתינוק בוכה ומילל והם צוחקים,כי להם זה לא משנה,כולם משוגעים.                                 

הסתובבתי לאחור וראיתי אותם מצחקקים,ודם פורץ מכל החורים,רצתי ורצתי לכל מקום ונתקלתי ברופא,הוא היה עם חלוק לבן ומשקפיים,וצחקק לו צחוק מרושע,הוא החזיק משאבה ענקית,ואיתה הוא שאב ושאב את כל הממלכה הקסומה,וממני הוא שאב מתוכי את כוח החיים,שכבתי גוססת,בלי רוח חיים וחיכיתי שאתעורר.                                                                                                   

 פקחתי את עיני,ומעליי הרופא מחייך לו מעל המנורה הקטנה.                               

"זהו,זה נגמר."הוא אמר,"יכול להיות שיהיה טיפה דימום בימים האלה,אל תיכנסי לפאניקה,זה טבעי."ויצא מהחדר,יש לו עוד עבודה לעשות.                        

האחות המתולתלת הפשיטה אותי שוב מהחלוק,ונתנה לי את הבגדים שלי,כשסיימתי התכוונתי לפנות ימינה מאיפה שנכנסתי אך האחות אמרה שאסור לצאת משם,כששאלתי למה לא,היא אמרה פשוט אסור.                                          

 פניתי שמאלה והלכתי לאורך המסדרון הכסוף עד שראיתי אור לבן בקצהו,האור סנוור אותי והייתי צריכה להתגונן מפניו,עוד שנייה ואני יוצאת מן המסדרון הארוך לאוויר העולם,ונושם את האוויר המחניק,ושוב רודפת אחר הזמן,לכל המלחמות והמריבות,לכל הטיפשות,לעולם.  הנה אני בוקעת מן הביצה,ויוצאת,כל כך קר פה.                                                                                                                   

כשיצאתי כבר היה לילה,"אימא בטח דואגת,בעצם כנראה שלא." הלבנה האירה את שמי הלילה,מלאה ויפה,אימהית כמו השמש,צחורה ונקייה.  עמדתי בסמטה צדדית,חשוכה,בה רק הצללים נראים מבעד לתפאורה.עשן לבן,ופח ירוק,חתול שחור,ועכבר אפור. צעדתי ברחובות,בין המפעלים הענקיים,והעשן התעשייתי,בחיפוש אחר תחנת אוטובוס,כמו בחיפוש אחר מים במדבר,וכשמצאתי הייתי שמחה מתמיד.סוף סוף אני חוזרת הביתה,הייתי מותשת וחומר ההרדמה עדיין נתן את אותותיו,והנה מהמרחקים ספינה מהאופק,האוטובוס הצהוב מגיח מן האפלה.עליתי,שילמתי לנהג,והתיישבתי במושב האחורי. הנחתי את ראשי על החלון,וישנתי שינה שקטה ונטולת חלומות כל הדרך הביתה מהאזורים השחורים,לאזורים האפורים.  

כשהגעתי הביתה כל קשיי היום פרצו החוצה,רצתי,כשדמעותיי בעיניה כמו ילדה קטנה,וחיבקתי את אימי חיבוק חזק,ואז סיפרתי לה הכול.היא לא כעסה או קראה לי זונה כמו שחשבתי,היא רק התאכזבה שלא סיפרתי לה.אבל היא שמחה שעכשיו הכול בסדר.לקחתי לי כמה ימים חופש מהלימודים,שמפל הדמעות יתייבש,ודוב הכאב יכנס למעורה החשוכה שלו,אבל לצערי הוא לא נכנס מעולם.                       

בשבוע ישבתי לי על הרצפה הקרה,בפינה החשוכה,צל מתקפל,מביטה בחלון אך לא רואה אור בין האפור,מביטה בעולם דרך חלוני,בוכה,ודם פורץ מכל החורים.היו רגעים שהתחרטתי על זה שעשיתי את זה,והיו רגעים שהייתי שלמה ממש כמו הלבנה,הייתי מבולבלת,הימים חלפו מהר,ואת הלילות השחורים קיללתי,הם לא נתנו לי שנייה לישון,והחלומות היו נוראיים ואמיתיים כל כך.                              

בעוד שבעה חודשים הוא היה יכול לצאת ממני,חיים חדשים לראות עולם,הייתי קוראת לו בלייק.הוא היה יוצא ואני ואימי היינו מגדלות אותו,נותנות לו הכול,הוא היה גודל להיות ילד מקסים,יפה תואר,ילד חמוד עם שיער שחור. הוא היה גודל,מתאהב ומתאכזב,ואני הייתי תמיד איתו,בכל פינה,בכל עליה,ובכל ירידה. הוא היה מתבגר ומחליט שהוא רוצה להיות משורר,ואני הייתי מחבקת אותו ואומרת לו שאני גאה בו יותר מתמיד על הדרך שבא הוא בחר,אבל אז החלון הטוב נהפך לסיוט,הכול נהפך לאדום ודם יוצא מכל החורים,התינוק שלי מדמם.         

הופעתי עוד פעם על המיטה הקרה,במקום בארץ הפלאות הייתי ללא הרדמה בארץ הכאב,הרופא הגיע עם חלוקו הלבן,פיסק את רגליי,והכניס לתוך החור משאבה,הוא שאב ושאב,רוקן ממני את כל החיים.והתינוק האדום שלי,נשאב לתוך צינור מפוטל, שהוביל לתוך הפח הירוק,שם הוא שכב עם עוד אלפי עוברים מתים,זרוקים שם,שוחים בתוך הדם,והלכלוך,כי שם הם לא יותר מאשר זבל,ואז המשאית הייתה מגיע ולוקחת אותו ואת העוברים המדממים לתוך המזבלה,שם הם שוכבים,קבורים מתחת לזבל,עד שנהפכים לאפר ולדשן. "מעפר באנו ואל עפר אנו שבים."

הנורות בקומה מרצדות להן,מרקדות להן,

בין חושך לאור.

וגם אני.

מרצדת כמוהן,מרקדת לי,

בין חושך לאור.

תמיד החלטות הן קשות,

אז בזמן הזה אני מרקדת לי ברחבי הקומה

בשמלה אדומה

בין חושך לאור.

תוהה

אם עשיתי את הבחירה הנכונה
נכתב על ידי , 22/4/2019 08:47   בקטגוריות דיכאון, הרס עצמי, מדכא, סיפור בהמשכים, קרקס, רגיש, רגשות, שירה, אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




133
הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לXoAmandaXo אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על XoAmandaXo ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ