לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


רכבת הרים רצופה בעליות וירידות אהבה ואכזבה אושר ודיכאון.

Avatarכינוי: 

בת: 19





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2019

פרק 6 – היום הראשון של הלימודים




מאז חזרתי הביתה מהקרקס
שארית החופש בזבזתי בבית ובלי שארגיש בכלל היא חמקה מבין אצבעותיי כמו חול המדבר
עד שלא נשאר כלום,והבחור שהופיע בחדרי לא חזר יותר לעולם. ועכשיו מתחילה תקופה
חדשה,ואני שונאת דברים חדשים,אני שונאת לשנות הרגלים,ואני שונאת הפתעות.קמתי בשש
בבוקר,לבשתי את מדי בית הספר שהיו כבר מוכנים על מיטתי,צחצחתי שיניים,שטפתי
פנים,ובמראה ראיתי נערה שהשינוי הזה לא טוב בשבילה,אכלתי ארוחת בוקר,וכבר יכולתי
לשמוע בחוץ את קולות הנערים בדרכם לבית הספר,כולם נראים לי אותו הדבר,היום זה היום
הראשון ללימודים.                                            
 חיכיתי מחוץ לסף דלתי לאוטובוס שיבוא. בשבע עשרים ושתיים ראיתי את האוטובוס
מרובע מגיח מן האופק מפזר אחריו שובל של עשן שחור,וכבר שומעים את צעקות
הילדים.הילדים הוציאו את ראשם מהחלון,צעקו כמו קופים,וייללו כמו זאבים,וקיללו בלי
שמץ מושג כמו בני אדם טיפשים,הם קפצו והרעידו את האוטובוס הישן הם התנהגו כמו
חיות.אבל האמת שחיות לא מתנהגות בברבריות כזאת,הם התנהגו כמו בני אדם.מראה
האוטובוס היה רגיל:אוטובוס הסעות צהוב,פסים שחורים ומדיוקים בלי צורות משונות ובלי
יציאה מהקווים,כי זה מה שמלמדים אותנו,בלי יציאה מהקווים ובלי דברים שונים
ומשונים.                        
   הדלת
המרובעת נפתחה ואני צעדתי באיטיות כמו צועדת לתוך מלתעותיו של קראקן רעב,האמת שאם
הייתי יכולה הייתי עושה אצבע שלישית לנהג,ואומרת:"לכו לעזאזל,בורים."והאוטובוס
היה משאיר לי עשן. אבל לא יכולתי. נכנסתי,הנהג הזקן וזעוף "בירך" אותי
בזה שאמר לי לשבת באחד מהמושבים,וכשאמרתי לו בוקר טוב הוא התעלם,הדלת המרובעת
נסגרה מאחורי,ועכשיו אין דרך חזרה,אני תקועה.                                                    
      
     זה היה גרוע יותר
משחשבתי,כאוס התחולל בפנים.ואני הייתי קטנה מפוחדת ותקועה בתוך כלוב מפלצות והם
צמאות לדם. הלכתי לאחד המושבים הריקים בין כל הכאוס מטוסי נייר עפים סביבי,דיבורים
צעקות ויריקות בכל מקום מקיפים אותי,צביעות,שעמום,וטמטום היו בכל מקום.התיישבתי
במושב האחרון,שמתי את אוזניות הכפתור על אוזניי הדלקתי את " נירוונה",הבטתי
מבעד לחלון רואה את ביתי מתרחק ממני עוד ועוד,והתנתקתי מהכול.                                                       
האוטובוס נעצר בשבע ארבעים וחמש התכוונתי לרדת אבל אז הגל הגיע:הילדים קמו
ודחפו אחד את השני,זה היה מבול,אני לא אתפלא אם מישהו יידרס מהגל יום אחד.ירדתי
אחרונה מהאוטובוס אמרתי לנהג יום טוב,והוא התעלם,והאוטובוס נסע לדרכו,משאיר אחריו
שובל של עשן שחור.                                                           
הנה הוא:בית הספר – מבנה מרובע עשויי בטון,שני קומות,ארבעים כיתות,חלונות
מרובעים עם סורגים מברזל,בלי חופש ובלי צבע.                                                      

בתור נכנסנו לתוך שער בית הספר,כמה ילדים חייכניים הגיעו בסלסילה ענקית
וחילקו עם חיוך ענק, סוכרייה ענקית ואדומה,ומדבקה שכתוב עליה בענק:"שלום בית
ספר." פסחתי עליהם,לא רציתי להיתקל בהם,ממש לא היה לי כוח לעוד שטויות ובזבוז
זמן צבוע ומפגר. נכנסתי והרגשתי ששער המתכת נסגר אחרי,הבטתי לעבר בית הספר,שבמראו
הזכיר את הכלא המחוזי של מיתוסרין:כלא 666 . הם מציעים לנו חירות אבל חירות מאחורי
סורגים כדי שאף אחד לא יצא.הם מציעים לנו כיף אבל בתנאי שנצמדים לכללים,הם מציעים
לנו הצלחה אבל רק למי שמגיע מבית טוב עם הצלחה,הם מבטיחים הבטחות ומייפים
דברים,מעגלים פינות כדי שהכול יהיה ורוד."מראה מראה שעל הקיר,גלי לי מי הכי שקרן
בעיר."                                                                                                   
 מסביב
ילדים משחקים בחצר,שמחים קופצים,ומחייכים רצים וצוחקים,ובליבי הכול אפור.תמיד
הייתי יושבת בצד על הספסלים צופה בילדים משחקים כי אף אחד לא שיתף אותי,בתקווה קטנה
שמישהו יתייחס אליי,אבל צריך ללכלך את הידיים,ולהתפלש בחרא כדי שמישהו ישים לב
אלייך.                                           

רציתי ללכת,רציתי לברוח,הרגשתי לא טוב,אני כלואה! הצילו! לא יכולתי,גם עם
רציתי לא יכולתי,משהו החזיק אותי כוח גדול הרבה יותר מהבית ספר. זו השגרה. זו
שאומרת לך לקום בבוקר ולשנות את חייך הקודמים,זו השגרה שמחזיקה אותך,זו השגרה
שגורמת לך לחזור על המעשים שלך וללכת לבית ספר כל בוקר,כי החיים ממשיכים ואף פעם
לא עוצרים,מי שמנסה לעצור את גלגל החיים נדרס על ידיו מאחור,חייבים לזרום איתו
ולהמשיך אין לך ברירה אחרת.                          
הלכתי כאסירה הכבולה
בשלשלאות החברה.                                                             
 קומה
שנייה, דלת רביעית ,שלט מרובע הכתוב עליו:יא' 8 ומתחתיו השם שלי:אמנדה
הֶוֵון.
נכנסתי לכיתה וכבר המבטים על הילדה המפוחדת,שמעתי דיבורים,בעמם לחשושים,והנה
הרגע הזה שהילדים שמים את התיקים על הכיסא ליד,ותנו לי לנחש אם אני אבוא הם
יגידו:"סליחה תפוס."ואז ימשיכו להסתכל על הטלפון וללעוס מסטיק. מצאתי לי
את המקום המושלם:השולחן הכי שמאלי בסוף קרוב לחלון,קרוב לציפורים ולעצים,לשמיים
הכחולים,ולשמש הצהובה,קרוב כל כך לחופש שמבעד לסורגים.                                                                           
בחמש דקות לשמונה הגיע גל הילדים ואיתו הרעש התגבר יותר,הרגשתי אותו נמצא
בתוך הראש שלי.                                                                                            
  בשעה שמונה וחמש דקות הגיע אישה,גבה היה זקוף,פרצופה היה רציני
ומתוח,משקפיים על עיניה,ושערה הוא רעמת טלטלים לבנים,גופה שטוח כמו קרש גיהוץ,והיא
צעדה על נעלי עקב שחורות.מסתבר שרק אני הבחנתי בה כי כל השאר היו עשוקים מדי
בשלהם. בין כל הכאוס והרעש היא נעמדה באמצע הכיתה ואמרה:"תלמידים!תלמידים
שקט!,"היא צרחה,והם השתתקו,"שבו במקומותיכם,עכשיו,שלום שמי תֶמי אני בת
חמישים וחמש,"והנה ילד מעיר,"יותר זקנה מהעיירה הזאת.",המורה
התעלמה והמשיכה,"אני המחנכת החדשה שלכם,אבל לפני שכל אחד יציג את עצמו,אני
רוצה להציג בפניכם תלמידה חדשה,קייט היכנסי בבקשה."דיבור המורה היה איטי
ונמתח כמו מסטיק,היא נראתה כמו כלב מקומט עם פאה.                                                                              
 שמעתי את צעדי הילדה
החדשה,ילדת המסתורין,וחשבתי לעצמי,יותר נכון שקיוויתי לעצמי שאולי היא תהיה ילדה
כמוני,דחויה ומיוחדת,עוף זר,היא תעמוד מול הכיתה ותהיה ביישנית מאוד,היא תשב לידי
בגלל שאני בסוף ומיד אני אגלה שיש לנו הרבה תחומי עניין משותפים,שנינו אוהבים אותם
להקות,שנינו אוהבות לצייר,ולכתוב שירים,וביחד התקופה איתה בבית הספר תהפוך
לחלום. אבל לאחר שראיתי את
הילדה תקוותי נופצו לרסיסים היא הייתה בדיוק הפוך מכל מה שדמיינתי לעצמי:שערה
בלונדיני וקשת שחורה מחזיקה אותו ישר כמו סרגל,עורה לבן,ופרצופה חלק עד
שלמות,חיוכה חושף את שיניה הצחורות והבוהקות,היא החזיקה את המחברות צמוד
לחזהּ(שהיה די גדול) וזה מושך עוד מבטים של בנים כמו עש לאור,גובהה ממוצע,ורגליה
ארוכות,היא שמה אודם אבל הוא לא נראה עליה רע,תיקה הורוד היה צמוד לישבנה,ועמידתה
הייתה כמו דוגמנית על במה,היא פשוט דרשה תשומת לב מכולם.                                             

"שלום,שמי קייט,אני חדשה באזור,רווקה,ובתולה,"אמרה וקרצה. היא
כמובן קיבלה את מבוקשה,וכבר היא נהפכה לסנסציה כיתתית,ומה שקראו לו שהייתי
קטנה:"מלכת הכיתה" רק היו צריכים לשים לה כתר מעוטר ביהלומים על ראשה
וזהו."טוב,קייט,שבי במקומך."                                                                                 
"אוקיי,זקנה."עוד צחוק,אך המורה לא הגיבה.היא יכלה לחבוט לה בראש
והזקנה לא הייתה מגיבה.                     
                                                                                 
 היו שני מקומות
פנויים לידי ובאמצע. חשבתי לעצמי שאסור לשפוט ספר לפי הכריכה ואולי היא סתם מנסה
להסתיר את ביישנותה עם בטחון עצמי מוגזם כמו מן קליפת ביצה כזו,אולי היא תרצה לשבת
לידי,אולי,אבל כמובן שטעיתי.היא הלכה לעבר המקום האמצעי בגב זקוף אפילו לא מסתכלת
לעברי כאילו אני איזה הומלס שמשתלב בצד עם התפאורה,אני כלום בשבילה.                                            
 במקום עשירים ועניים בכיתה זה מקובלים ולא מקובלים,העשיר לא מתייחס לעני
ולא מדבר איתו,במקרה וקרה שהעשיר מתחבר עם עני הוא כבר לא עשיר יותר כי הוא חלק
מהם.העני בחיים לא יוכל להפוך לעשיר רק עם הוא יעשה משהו קיצוני,העשירים רעים ורק
רוצים עוד ועוד,ולעניים אין כלום רק את עצמם,כך זה גם פה,המקובלים מתחברים עם עוד
מקובלים למי שמקובל אסור לדבר עם לא מקובל,ומה שצריך כדי להיות מקובל,זה יופי.
מקובלים רוצים רק עוד ועוד יופי מן תאווה ליופי,כי המקובלים הבורים לא יכולים
לראות מספיק עמוק לבפנים,אז הם מחפשים בחוץ,אנשים יפים מבחוץ ומבפנים ריקים
חלולים,קליפה מעוטרת ובנים אוויר,ולשם הילדה החדשה השתלבה שם מצוין,היא הייתה
בדיוק מה שהם צריכים.וכמו שיש מריבות בין עשירים מי עשיר יותר ואחד תוקע לשני סכין
בגב כך זה גם פה,מין "סולם מקובלות" שבו אנשים מתחילים במדרגה מסוימת
והמטרה של המשחק היא לעלות בדרגות ומי שמדרגה העליונה היא מלכת הכיתה,בנות עושות
הרבה בשביל להגיע למעמד הנחשק,חבריות נשרפות בשניות,ציפורניים
שלופות,סכינים,והרובים טעונים,זו הזולות חברים. כי לשרוף אנשים רק בשביל מעמד זה
טיפשי,כי כשאתה הכי למעלה אין לך באמת חברים,כי בגדת בכולם למטה,אתה זה שנתת להם
את הדחיפה.                                                             
 השיעור התחיל כל אחד אמר בתורו מה הוא אוהב לעשות,אני שמעתי:בלה בלה בלה
קניון,בלה בלה בלה כדורגל,בלה בלה בלה ספא,בלה בלה בלה מסיבות.         כשהם הגיעו אליי הרמתי את מבטי
בבהלה,המורה חייכה אליי ואמרה:"אמנדה נכון,מה את אוהבת לעשות?"חשבתי
לעצמי כדי לי להגיד שאני כותבת שירים,לא זה יהיה מאוד מטופש מצידי,זה לא באמת
מעניין אותם,והם יציקו לי יותר בגלל שאני שונה,עדיף לא להיכנס לכוונת שלהם,גם מה
זה עניינם,מלמלתי איזה משהו,והמורה הבינה שאני לא רוצה,עברתי את זה בהצלחה.                               
 הצלצול להפסקה
נשמע,הקול המהדהד שמגיע מהרמקול הזכיר לי קופת חולים,כמובן אין אוכל,"לא היה
לי זמן להכין לך אוכל,אז נתתי לך כסף."               זה הזכיר לי את כל התירוצים שתמיד
הייתה אומרת:גיל שלוש – אין לי כוח להרגיע אותך קחי כסף,אין לי כוח לצאת איתך קחי
כסף,אין לי כוח לבשל קחי כסף.היא לא הבינה שכסף הוא לא תחליף,ובטח לא פתרון,רק דרך
מילוט.        
 יצאתי לקפיטריה והנה כבר קייט מדברת בדיוק עם
בנות כמוה,עושה מבטים לשחקני הפוטבול,היא השתלבה יופי.                                                                  
התהלכתי לי בין מסדרונות בית ספר וזה הרגיש לי כמו בשדה קרב: קסדה מצוירת
על ראשי,לבושה במדים צבאיים,ורובה מוסקט מצויר בידי,הולכת בין מטוסי הנייר שעפים
לכול עבר,בין המבטים המרושעים,ובין הקללות שהם כמו כדורים,דיבורי סרק סתמיים
ומפגרים,דחיפות צעקות,דברים נזרקים לאוויר כמו רימונים,ילדים קטנים תופסים מחסה
סביב הלוקרים כדי לא למשוך תשומת לב בזמן שנבחת הפוטבול עוברת וכולם צריכים לפנות
את דרכם,הם הטנק הגדול,"פנו דרך!פנו דרך!זהירות!!!" המסדרון הוא באמת
שדה קרב אימתני,שם מתרחשים כל הדברים:כל הסכינים בגב,כל הפציעות,שם מדברים הולכים
לדבר על העניינים הלוהטים כמו לאיזה מסיבה הולכים,או את מי מותחים,כל החיוכים,כל
האהבות הקיטשיות שרואים בחורה שמפילה ספרים,אוי זה עושה לי להקיא.                    
הגעתי לקפיטריה,שם לא ראיתי
תרבות,כולם דחפו את כולם,העיפו את החלשים לצדדים,והגדולים וחזקים נשארו,כמו בטבע
גם פה החזק שורד,החלשים נמחצים על ידי החזקים,הקופים רבים על האוכל כי אין אוכל
לכולם ומי שרוצה לזכות בבננה צריך לעבוד קשה. נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי לטורנדו
של דחיפות,ומכות,ידיים מורמים לאוויר והכסף בוהק לאור המנורות.בעל הקפיטריה נראה
מקסיקני,אין ידע מצומצם מאוד בשפה,הוא בקושי ידע מה הוא מוכר.        
הבנתי שאם אני לא אעשה משהו בחיים לא
אגיע לתורי,תמיד יבוא עוד גדולים שידחפו וייקחו בכוח ובגסות את הבננה לפני כולם.אם
אתה לא יכול להתנגד להם זרום איתם. צעקתי,הרמתי את הכסף גבוה לשמיים ואיך שהוא
המקסיקני הבחין בי,מכל הקופים הוא בחר בי.                                                                                      
יצאתי מהקפיטריה מרוצה,כי גם אני הצלחתי לדרוך על כמה חלשים,החזקים צוחקים
והחלשים בוכים,כי אף אחד לא מסתכל על מקקים מחוצים.                    
"ברור שהיא קיבלה
לפניך ראית איך היא צעקה,ממש בהמה."הקול אמר.הסתכלתי סביב ולא ראיתי אף אחד
רק אני,היא מדברת אליי.                         
 "היי, כולם צעקו,מה אני עשיתי שהיה שונה?"הבטתי לימיני וראיתי
בחורה יושבת על אחד הספסלים,היא ישבה בנוחות וסיגריה בידה הימנית,שערה חום,וחלק
כמו סרגל,והיא הייתה מאופרת בכל הפנים,מסכרה סומק,שפתון,היא הסריחה מזולות. אחרי
שהבינה שהטענה שלא תלושה מהמציאות,במקום להודות שטעתה ולהגיד לי סליחה אמרה:"כן
כן,שמענו,על מה את מסתכלת תתקדמי פרה!"                          
"איזו
טיפשה,"חשבתי בליבי וצחקתי.                                                                     
 דמיינתי
לעצמי בית ספר רק עם אנשים כמוני,לא הייתה צביעות בכיתות,ולא שקרים והעלבות,הייתי
הולכת במסדרון ולא נתקלת באף אחד ואם כן הוא היה מבקש סליחה,היה תור מסודר
לקפיטריה,ולא הייתי צריחה להתמודד עם בנות טיפשות וזולות כמוה. אבל זה רק
חלום.                                                             
 הגעתי לכיתה,ואז הצלצול נשמע,התיישבתי במקומי ומורה אחרת נכנסה,ואמרה את
שמה וכך הלאה,וכך הלאה,לא התעניינתי בשיעורים ,כי אף אחד לא התעניין ולרגע גם
המורים לא התעניינו אז מה הטעם? ישבתי לי,מנותקת לגמרי מהשיעור,שיר מתנגן
בראשי,ואני מציירת לי ציורים:מפלצות דרקונים,אבירים ונסיכות בטירה,סוסים
ופרשים,חרבות ועניינים או סתם קשקושים,וכשציירתי הזמן עבר מהר,כאילו שכחתי שאני
בכלל בבית ספר מוקפת בילדים.                  
 נכנסתי לעולם משלי כשציירתי,עולם הדמיון של אמנדה בו הכול אפשרי,אני הייתי
הנערה במצוקה וציירתי לי אביר יפה תואר שיציל אותי עם סוסו הלב,זה היה עולם שלם של
קסם,ציירתי את הקרקס שהייתי בו,ואת האורות והאנשים,והוא הזכיר לי תקופה טובה.
ולפני שהבחנתי בכך,היום נגמר עם ציורים ומוזיקה,והרבה סבלנות.הבנתי שלהסתתר בצללים
לא כל כך נורא,כל עוד יודעים לעשות את זה טוב ושאף אחד לא יבחין בך,כך היום עובר
מהר יותר והתקופה הופכת לנסבלת,ולצחוק על עוד בנות סתומות זה תמיד טוב.נראה לי
שאסתדר פה יופי.      
האוטובוס הצהוב
הוריד אותי מול הבית ויצאתי אמרתי לנהג יום טוב,והוא סגר עלי את הדלת בגסות
ונסע,ואני המשכתי לחייך,כי זה הצחיק אותי.                     
צחקתי וצחקתי ואז העשן של
האוטובוס חנק אותי וגרם לי לשיעול וכשהשיעול נפסק המשכתי לצחוק.פתחתי את הדלת
במפתח ואימה ישבה על הספה ושאלה אותי איך היה היום,אמרתי לה שהיה טוב,היא שאלה איך
המחנכת ואמרתי שהיא צעירה מאוד ורואים שיש לה הרבה רוח חיים,היא לא הבינה את הטון
הסרקסטי,אז הלכתי לחדרי בצחקוקים. לפעמים זה כיף לצחוק על בורים.זה גם עוזר לך
להתמודד איתם.                                                                                   
נעלתי את דלת חדרי פתחתי חלון לרווחה,וכיבית את כול האורות,וכתבתי לאור
הירח על יומי הראשון בכיתה חדשה כשאני מצחקקת לי במשך שעה שלמה.                                                                   



בין כאוס וצעקות אני
הולכת.



אמנדה - אומנית
ההסוואה.



מסתתרת לי בצללים כמו
נינג'ה,



מתחבאת מכל הפרצופים.



כאן בתוך כלוב הקופים.



אוי! הם כל כך טיפשים
שזה כואב.



והדברים שהם אומרים כמו
מחטים בליבי.



הבנות זולות, והבנים
פראיים,והמורים ללא רוח חיים.



כאן בתוך כלוב הקופים.



זהו שדה קרב של ממש,



מטוסים, אש, יריות,
רימונים וחיילים.



המלחמה מתחוללת גם
במוחך ואתה מתחיל לספור את הימים,



יורד על הברכיים, אזוק
מכף רגל ועד ראש, וזועק אתה לאלוהים.



(אין מוצא,אין מוצא,
אין מוצא...)



כאן בתוך כלוב הקופים -
מקום שכוח אל.

נכתב על ידי , 16/4/2019 16:31   בקטגוריות דיכאון, הרס עצמי, מדכא, סיפור בהמשכים, קרקס, רגיש, רגשות, שירה, אהבה ויחסים, אופטימי, בית ספר, סיפרותי, פסימי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




134
הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לXoAmandaXo אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על XoAmandaXo ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ