לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


רכבת הרים רצופה בעליות וירידות אהבה ואכזבה אושר ודיכאון.

Avatarכינוי: 

בת: 19





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2019

רוצחת?


פרק 8 – רוצחת?

בשעה שלוש וחצי בלילה ראשי פעם חזק מתמיד,והכאב הכה בי ולא הרפה,לקח ולא נתן חזרה,רבים מן העובדים הלחוצים תלו את עצמם,ואתם יודעים מה אומרים על המתים:הם אף פעם לא חוזרים. הרגשתי שמלחמת עולמות בין ענקים מתרחשת לי במוח,אש תותחים,ופירטים,פיות וגמדים,ואבירים דוהרים על סוסים,מכים את ראשי כהוגן בלילה האפל,מלחמת עולמות קסומה.והמוח,המוח המסכן,נשאר תקוע,בלי רגליים,ואין לו לאן ללכת,באמצע שדה הקרב,לבד,בין הכוחות העצומים,הוא נבלע ביניהם,והם בולעים אותו איתם.כמה נוראה המלחמה. ידעתי מה אני צריכה,אני צריכה "נס משמיים",לאימה יש מעלה אחת טובה:היא שומרת תרופות בארון כמו אוגרת,כמו דובה האוכלת לשנת חורף,יש לנו את כל בית המרקחת אצלנו בבית."אין לדעת מה יקרה,אז עדיף שנהיה מוכנים."כך הפרנואיד מסביר את עצמו,וכך היא אומרת לי,אבל לפעמים זה עוזר. ובאמת במלחמה הזאת רק נס משמיים יוכל לסיים אותה.  

האוטובוס השחור הוריד אותי,ונעל באפלה ובעשן סגול,ואיתו כל הילדים. צעדתי לעבר ביתי,הוא היה בית פרטי,עם דשא ירוק,גדר לבנה,ארובה אדומה,וחלונות,ומעל השמיים הכחולים,והשמש הצהובה המחייכת.טוב,לפחות כך הוא היה בציוריי ובדמיוני,אך במציאות הוא היה כך עד היוולדי.נולדתי לתוך בית מתקלף,עם דשא אפור – שדה של עשבים שוטים,גדר שחוקה והרוסה שלאף אחד לא היה כוח לתקן,חלונות מתפרקים,ואין כלל ארובה,העננים הכחולים משנים את צבעם מעל ביתי הקרוע,הרעוע,והשמש לא מאירה יותר.ובלילה,כל לילה,אורח מסתורי בה לביתנו הצנוע,הרעוע,אורח חייכן בעל סגנון,ויפה תואר,והוא מאיר את הבית שהוא נכנס,הוא דואג לאנשים כמונו,ומכניס אותנו תחת כנפו הלבנה,האורח הזה הוא הירח.                                                                                                         

צעדתי בדרך לביתי בין העשבים השוטים והפירות הרקובים,ובין הגדר השבורה,והאורח כבר היה בפנים.חשבתי לדפוק ואז נזכרתי בשעה,הוצאתי את המפתח מתחת לשטיח ופתחתי את הדלת.                                                        

חושך עלטה על ביתנו הקט.אימי כבר  הייתה בחלומה השביעי,ואני צעדתי בשקט לאמבטיה כדי לא להעיר אותה משנת היופי שלה.הבית היה חשוך,והחושך המוחלט יכול להפחיד,אדם צועד בחשכה,בלי פנס או מנורה,ובלי להרגיש צל אפל עוקב אחריו,ואז ברגע אחד שם את ידיו על פיו,ומשסף את גרונו,אתה בחיים לא תדע מה מגיח מן האפלה,אם זה אוטובוס או מפלצת,אם זה אדם או רוצח,ובחיים לא תוכל לדעת.                                                                   

"הא!!!"רגלי נתקה במשהו קר,ונבהלתי כי זו יכולה להיות יד או גופה,כשעלה הבוקר גיליתי שזו הייתה משחת שיניים,אבל בלילה זה נראה אחרת,הכול נראה אחרת בלילה.                                                                                                            

פתחתי את ארון התרופות,ומצאתי שם פנס(האישה אוגרת הכול פה)הדלקתי אותו והארתי על התרופות,עברתי עליהם ברפרוף,מגששת באפלה."הנה נס משמיים."      

הוצאתי את הכדור הלבן ובלעתי אותו,בלי מים ובלי כלום,קצת מריר ואחר כך עובר.וברגע אחד כל הענקים,הפיות,הגמדים,הפירטים,והאבירים שרוכבים על סוסים נשטפו כמו קסם.                                                                                           

לפני שסגרתי את הארון אחת התרופות תפסה את תשומת ליבי:הקופסא הייתה מלבנית ולבנה,וכתוב:"קו הזהב – לבדיקת הריון " חשבתי על מה שקרה במסיבה,ועל האיחור של המחזור,ומחשבה אחת אפלה שאני מנסה להדחיק על מה שקרה במרתף הטירה. כולם הכו  בי ושום "נס משמיים" לא היה יכול לעצור אותן. "שום בדיקה לא תרגיע נפשו של פרנואיד אך התשובה שהוא כל כך משתוקק לה כן."לקחתי את הבדיקה ישבתי על האסלה הקרה בחושך,ולאחר כמה שניות הנוזל החם יצא והרמתי את המקל.חיכיתי בציפייה לתשובה קרוב לחצי שעה שנראתה כמו נצח בשבילי,וכשחשבתי שלא יקרה כלום,הופיע עוד קו אדום,שטני,והנה הוא מחייך אליי,ולועג לי,ומתגלגל מצחוק.                                                                      

"לא,זה לא הגיוני,לא יכול להיות." חיטתי בארון בלחץ אחר בדיקה אחרת,תרופות נפלו כמו גשם רועש,ואני ממשיכה לחפש,עושה כאוס בסדר עד שמצאתי עוד אחת בשם:"בלי הפתעות" כמה אירוני. עוד פעם מצאתי את עצמי יושבת על האסלה הקרה,והנוזל החם והצהבהב יוצא ואני מחכה בציפייה חצי שעה,והדמעות מחכות איתי מתכוננות לגרוע מכול,והתשובה נשארת אותה התשובה.                               

"איך זה ייתכן?"מחשבותיי הרעות ביותר מתגשמות,ואלוהים צוחק לו שם למעלה על פיסת ענן.הלכתי לחדרי החזקתי את ראשי חזק,ובכיתי,והכול יצא בבת אחת,בכיתי בשקט,בכיתי בחושך,והדמעות ירדו כפנינים בשמי הלילה.                      

"אלוהים,יש לי תינוק בבטן,ומה אני עושה עכשיו?"                                                

"שבירת השגרה החלה,לא דמיינתי שזה יהיה כך."

בבוקר למחרת קמתי,ולא עשיתי את מה שעשיתי "התיכון הוא ממש לא מקום מתאים לאישה בהריון." בלילה לא יכולה לעצום עין,המחשבות הציפו אותי ולא נתנו לי מרגוע."יש לי תינוק בבטן כבר למעלה מחודש,ממש חיים שלמים,אבל אני רק בת שבע עשרה אני ממש לא מוכנה להיות אימא,וללדת,ומה אני אעשה איתו? אני לא מוכנה לגדל אותו?ואני ממש לא רוצה למסור אותו לאימוץ. הברירה היחידה היא...כן,זה חייב להיעשות."

השמש האירה אבל לא את חדרי,ובאפלת חדרי פתחתי את מסך המחשב,שהפיץ את אורו המזויף על פניי,וחיפשתי את הפתרון.ולאחר שעה של חיפושים מצאתי מקום,הוא היה היחיד.הוא היה בקצה השני של העיר.ולשם אני נוסעת היום.        

עליתי על האוטובוס היחיד שמוביל לצד השני של העיר,נתתי לנהג את הכסף,ידו הייתה גדולה וקפואה,צעדתי בזמן שהכול מופנה אליי:כל המבטים,כל המחשבות,כל העיניים.התיישבתי במושב האחרון.הסתכלתי סביב ולפתע כל האנשים בדמיוני הפכו למפלצות,הם היו ריריות,ובעלי זרועות רבות,רגליים שישה,אוכלי בשר עם שיניהם החדות,ערפדים,ומחשבות,חמישה ראשים,וכולם פולטי אש,עיניים מברזל,ורגל מפלדה,מוח חכם מאחורי מתכת קרה,הכול התקרב אליי ולתינוק שלי במהירות,ובאפלה,אני מוקפת,אחת,לבד,וכולם מסביבי,שנייה אחת לפני שהם מתנפלים עליי באכזריות."לא,על תתקרבו." צעקתי בין מציאות לחלום,מן חלום בתוך המציאות,או הפוך,שפשפתי את עיניי וכולם הסתכלו עליי שוב,הזקן וזקנה,הילד והילדה,ובעל והאישה,והכול חזר לקדמותו.                        

פיהקתי,הייתי עייפה,והדרך עוד הייתה ארוכה,עצמתי את עיני ונרדמתי על זגוגית החלון.               

בתוך חלון ראווה,עמוק יותר יש מציאות אפורה,ובתוכה הנה רואה את עצמי הולכת,ואני מחזיקה את היד למישהו,המישהו הזה היה נמוך קומה,וידו ידי תינוק,כל גופו היה אור לבן טהור,בעצם לא ראו את גופו,ראו רק אור מסמא המעוצב כצורתו מן ילד מסתורין,החזקתי את ידי בידו וביחד צעדנו בגן המשחקים,אני מסתכלת קדימה והוא מושך בידי מביט בי,ואני רואה רק אור,אך ראיתי שהוא מחייך אליי מבעד לאור המסמא. הוא נתן לי עוד מבט אוהב ואז הרפה מידו,ורץ לשחק בגן המשחקים בלי להביט לאחור.ואני צועקת לו שיזהר ושיחזור אך זה מאוחר מידי,הוא לא שומע,ולא מקשיב,הוא תמיד מידי. ישבתי לי על אחד הספסלים בין כל האימהות המשונות,מחייכת בזמן שאני רואה את ילדי הטהור משחק:מתגלש במגלה האדומה,מתנדנד בנדנדה הכחולה,מסתובב בקרוסה האפורה,או סתם משחק בגרגירי החול הצהוב.ואני מחייכת אליו חיוך אימהי והוא מסתכל עליי חזרה,מאיר אותי באורו הלבן והטהור. לפתע בין כל חיוכי הילדים והצחוק מגיח מן החושך דמות אפלה וגדולה. הדמות האפלה מניחה את ידו על ילדי הטהור,והוא מנסה להתנגד רוקע ברגליו,ומזיז את ידיו,אבל מה כוחו של מקק מול איש גדול.אני צועקת ודמעות יורדות מעיני כטל,מלאות בכאב וגעגוע,אבל אף אחד לא שומע ואף אחד לא מקשיב,כי כל האימהות הם בעצם רק רובוטים בתוך האשליה שלי.אני צועקת בזמן שאני רואה את ילדי הטהור,הלבן,ילדי שלי,ילדי היחיד,נלקח על ידי דמות אפלה.ומזה לא ראיתי יותר. בתוך מראה אחרת המציאות הייתה שונה.הדמות האפלה לקחה את הדמות הטהורה למקום. בתוך סמטה חשוכה,אפופה עשן רשעים,וזבל,הוא הצמיד אותו לקיר,וילדי המסכן בוכה,מנסה לברוח.הוא שיחק בוא,ואז הוציא מן האפלה סכין חדה,תערה מנצנץ ככוכב. הדמות האפלה נעצה את סכינה בדמות הטהורה פעם,פעמיים,פעם שלישית,וכך הלאה ללא הסוף,וכול הטוהר והלבן בורח החוצה ומתפרץ על פניו,והוא ממשיך באותה מהירות,כמו מכונה,ללא הבעה.שארית גופו נשארה שם,שוכבת על הרצפה,כמו זבל.דם טהור בכל מקום בסמטה החשוכה,והדמות נעלמה באפלה כאילו לא הייתה.הוא השאיר את מה שנשאר מגופו להירקב שם:לא יותר מחתיכות קרירות וחסרות ערך. הוא לא רק לקח לו את החיים,הוא לקח לו את טוהרו.                                                                                                                   

"לא,על תיקח אותו!"חזרתי למציאות ושוב כולם הסתכלו עליי,כמו משוגעת בסוף האוטובוס הם לא הורידו ממני עין. הסתכלתי דרך החלון,ומבעד לחלון ראיתי אזור שונה:האדמה סביב הייתה חומה וחולית,בלי מדרכות ישרות ואפורות,בכבישים היו בקעים כמו צלקות לאורך כל הדרך ולאף אחד לא היה את המשאבים לשים פלסטר עליהן,בניינים מרובי קומות מלוכלכים ומתקלפים,חבלי כביסה משותפים,וילדים מסתובבים ברחובות במקום להישאר בחדרים הצפופים,שכל אחד נושם את האוויר של השני,אנשים יושבים כמו זבלים אנושיים חסרי בית מלאים בחיידקים מבקשים פרוטה אבל לאף אחד אין,כל אחד חייב לדאוג לעצמו פה,חסרי הבית משתלבים בסמטאות החשוכות,בצללים ומסתתרים שם עד שמתים מרעב או ממחלות,ובאשר לילדים אם הם מגיעים עד גיל שמונה עשרה יש להם מזל,ילדים שכל מה שהם עשו רע זה שהם נולדו למשפחה הלא נכונה,וזה לא פייר לתת להם חיים לתת להם להתאהב,להשתובב,ואז ברגע אחד לחטוף את זה מהם.חשבתי:"כמה מזל יש לי,וכמה זה לא נראה כך בחיי היומיום,אני צריכה להעריך את זה יותר. הייתי נסיכה בטירה והבנות פה רק יכולות לחלום,ומה אני כל כך שונה מהם?החיים לא שווים,ובטח לא הוגנים,אתה מגיע לעולם ומאז הכול בידי גורל." לאחר זמן מה הנוף השתנה ונהפך למן אזור תעשייה שחור,בו המפעלים הגדולים פולטים עשן שחור לשמיים,ושופכים את כל הזבל לעבר העיר הקטנה,כי הם בצד השני של הנהר.האוטובוס נעצר ירדתי ממנו,הוא נסע וצפיתי בו נעלם דרך העשן השחור.ובדיוק בצד השני של הכביש,ממש מולי התחוללה מלחמת עולמות.                                                      

המלחמה הגדולה התחלקה לשני צדדים:צד ימין – האנשים הכחולים,וצד שמאל – האנשים האדומים.כל אחד והדעות שלו מתיחים אחד בשני את טענותיו באגרופים שלופים וצעקות,אבל כך אף אחד לא באמת מנסה לשמוע. ולכן יש מלחמה,לכן הם הכחולים,והם האדומים,לכחולים אין רצון להיות אדומים,ולאדומים אין רצון להיות כחולים,ומלחמות טיפשיות כאלה נמשכות לנצחי נצחים.                             

מאחורי המלחמה היה מקום קטן ומעליו שלט:"אופס נפל! – שירותי הפלות של דוקטור ונברג,בלי כאבים(וגם לא בעתיד)."                                                             

יכולתי ללכת ישר לשם,ללכת בין הצבא האדום לצבא הכחול,בין הצעקות והכינויים,בין האלימות,כמו בני ישראל ההולכים בין ים סוף.אבל קודם רציתי לשמוע את הצדדים,אולי זה יגרום לי לקבל החלטה טובה יותר.                             

 פניתי ימינה קודם לצד הכחול,הצד עם הגב לשמש,הם צעקו והתלהמו,חבטו,וירקו,"הם אמורים להיות הצד האדום."חשבה אמנדה. הם לבושים שחור,ועל צווארם צלב כסוף,מאחורי הקבוצה גם עם הגב לשמש בובת צלב ענקית כסופה ומחייכת מחזיקה שלט:"הפלה זה רצח" הם כינו את הצד השני רוצחים,והרימו שלטים של עוברים מתים כמה שיותר גבוה,כדי להראות שהם צודקים.כשהגעתי הם התנפלו עליי כמו חבורת זאבים רעבים "מה כוחו של יחיד מול חבורה שלמה": הטיפו עליי וירקו עליי,הם קראו לי רוצחת ואמרו לי שמגיע לי להירקב בכלא,כל זה בצעקות קולניות בזמן שאני לא אומרת מילה,רק עומדת ועוצמת עיניים.ניסיתי להרגיע אותם ולהגיד שאני רק רוצה לשמוע את הטיעון שלהם.ואז מתוך הקבוצה הכחולה קם בחור גבוה,עם טון נמוך,קירח,שחום עור, ואמר:"אין מה לטעון,יש לך חיים בבטן,כשאת עושה הפלה את מעלימה את החיים,אז את רוצחת.ורק לאלוהים יש את הכוח להחליט מי יחיה ומי ימות."        

"אני עדיין לא מוכנה לגדל חיים,אני רק בת שבע עשרה."                                        

 "היית צריכה לחשוב על זה לפני שקיים יחסי מין עם חברך לפני החתונה."אמר והסיט את ראשו הקטן.                                                                                            

"אבל אדוני,לא קיימתי יחסי מין כלל,אנסו אותי.ואם מה שאתה אומר נכון אז גם לאלוהים היה את הכוח למנוע את זה."אף אחד לא ענה כולם השתתקו,הם לא צודקים כלל,ואנשים שמנסים להיות כמה שיותר גבוהים הם בעצם האנשים הכי נמוכים.                                                                                                              

הלכתי לצד השני,הצד האדום,עם הגב לשמש,הוא היה שקט,הוא לא התלהם,ולא ענה לצד השני שכינה אותו בשמות,כי הוא לא היה צריך.וכשהגעתי הם לא ירקו ולא צעקו,הם עטפו אותי בכנפי מלאך לבנות.הם הרימו שלטים אדומים ועליהם כתוב:"הגוף שלך החלטה שלך."  הם היו רגועים ונינוחים,וכשביקשתי לשמוע את הטיעון שלהם הם הביאו אותי אליה:בחורה עם רסטות חומות,וכובע של בוב מארלי,ביד ימין מעשנת סיגריה ירוקה ויד שמאל שתה בין גלי הקול של הרגאיי.סימנים שחורים מסביב לעיניה,ועישוניה מרחפים לכל עבר,היא לבשה מן שמלה דקה ולבנה,וישבה על שטיח צבעוני."אז את רוצה לשמוע מה הטיעון?"         

"כן." עניתי.                                                                                                                

"הטיעון הוא שאין כל טיעון."אמרה בעודה מרחפת בעולם משלה.                        

  "סליחה,לא נראה לי שהבנתי."                                                                                

"אין כל טיעון,חופש,חירות,את צריכה להיות חופשייה כמו ציפור,"אמרה והזיזה את ידיה למעלה למטה,"אם לא הייתי עושה הפלה,הייתי בבית לבד,כל היום מכבסת ומנקה,ומאכילה,והוא מוצץ את שדיי כמו דם,למה אני צריכה את זה?תראי אותי אני חופשייה!"                                                                                  

"סליחה שאני שואלת גברתי כמה הפלות עשית?"                                                     

"שלוש."                                                                                                                     

  "וסליחה שאני אומרת גברתי את לא רוצה מתישהו,בזמן כלשהו,להתבגר?"          

"בשביל מה?אני לא מבינה."                                                                                       

 "מתישהו החלון הזה של ילד יחסם לתמיד,ואז מה תעשי,את לא רוצה מישהו שימשיך אותך,שאותו תחנכי כרצונך,מתישהו את צריכה להתבגר."היא ישבה שם בוהה בי,ולה אמרה כלום,לא זזה,רק בהתה ומלמלה לה.יצאתי מקבוצה,גם הם לא צדקו.

זזתי אחורה כדי לראות מרחוק את התמונה הגדולה,שני צדדים,שני גישות,שני צבעים מריבה אחת,ואף אחד לא צודק.למה לא יכול להיות צד שלישי,בלי צבע,שקוף שהולך באמצע.לאחר כמה דקות שהבטתי קיבלתי החלטה ועשיתי את דרכי בחיוך ובגאווה בין שני הצדדים,בין שני הצבעים,הכחולים קוראים לי רוצחת,ואני ממשיכה לחייך,האדומים מוחאים לי כפיים אבל מהסיבה הלא נכונה.בחרתי ללכת באמצע,לבד,בדרך הזהב,עם הפנים אל השמש הזהובה,פתחתי   את הדלת ונכנסתי עם חיוך.

כשנכנסתי החיוך ברח מהמראה ויצא דרך הדלת.נכנסתי לתוך חדרון המתנה קטן,מן ריבוע לבן,מלוכלך ומעופש,הזבובים מסביב חוגגים על ריח של מתים,הקרירות מתקלפים והכיסאות קרועים,והתמונות של העוברים מדכאים."את שנייה,אחרי לינדזי."אמרה המזכירה בקול מונוטוני,וצרוד מסיגריות,היא הייתה מקומטת וזולה,שערה הבלונדיני לא ממש בלונדיני,והוא נופל על פניה המקומטים כמו סמרטוט רצפה.   

 "היי,אני לינדזי."אמרה ולחצה את ידי.                                                                      

"אמנדה."היא הייתה בלונדינית שזופה עם חזה גדול ומזויף,ליפסטיק ורוד על שפתיה המנופחות,ומסטיק בפיה,היא לבשה כמובן חולצה עם מחשוף,ומכנסונים קטנים וצמודים,דקה כמו מקל.שדייה גדולים אך מוחה קטן.                                  

"נראה שזו פעם ראשונה שלך פה,אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי פה,אין לך מה לדאוג,זה לא יכאב,זה אפילו די כיף."               

"למה כמה פעמים את היית פה?"                                                                              "

זאת החמישית שלי."לחשה,"המפיק אמר שאם אני לא אעשה הפלה אני אשמין כמו דובה,והוא לא מוכן שדובות ישתתפו בסרט שלו."                                               "סרט?"                                                                                                                     

"סרט פורנו,"צחקקה,"ככה כולן מתחילות,התעשייה  של היום רוצה כמה שיותר זול ושטוח,אז זה עוזר לאנשים מהוליווד לשים עין עלינו,ותאמני לי הם לא רק שמים עין,אם את מבינה למה אני מתכוונת."                                                            

"אני חושבת שכן."                 

"לינזדי,כנסי." קראה המזכירה המקומטת."כמה סיגריות ביום היא דוחפת לפה? חמישים."                                                                                                                  

"טוב,אני צריכה ללכת,שמחתי להכיר אותך אמנדה."אמרה,ונבלעה בחשכה מאחורי שערי הוליווד הנוצצים,שהיו שתי דלתות שחורות של קצבים.                   

לאחר בהייה ארוכה במחוגים זזים אחורה קדימה אחורה קדימה,והזמן מתקתק באוזני,נשמע צליל צורם ואז המזכירה קראה:"את,תורך."                                    

  נכנסתי דרך שתי הדלתות השחורות ומשם אין דרך חזרה. מצאתי את עצמי במסדרון רחב,כסוף ומואר,לא ראיתי את הסוף.לפתע איש הופיע מולי:גבוהה,קירח,זקן,לבוש חלוק לבן אך מלוכלך,נעליים שחורות וזיפים,וחיוך. "בואי, נלך למשרד שלי." הלכתי אחרי האיש במסדרון הכסוף,בלי תחושת זמן כלל,נכנסתי לתוך משרד קטן:ארון מימין,שעון קיר משמאל,ובאמצע שולחן.      

"שבי בבקשה." ישבתי מול החלון,והוא ישב מולי עם גב לחלון,ומחייך.                  

"קודם כל,שמך?"                                                                                   "אמ-אמנדה."                                                                                                               "גיל?"                                                                                                                     

  "שבע עשרה."                                                                                                               "שבוע."                                                                                                                    

 "אני לא זוכרת בדיוק,עברו אולי חודשיים מאז שזה קרה."                                     

"אוקיי,אני רוצה להסביר לך על התהליך בפרטי פרטים,כדי שתדעי מה יקרה,משום שזו הפעם הראשונה שלך,אחות נחמדה תיכנס ותיקח אותך לחדר ניתוח,שם ילבישו אותך,ואז את תיקחי חומר הרדמה,את תעצמי עיניים,תלכי לארץ החלומות שלך,ולאחר כמה שעות תתעוררי והעובר יעלם,פוף!"                       

"ומה את עושה כשאני מורדמת?"                                                                       

"כל מיני תהליכי שאיבה,אני שואב אותו ממך."                                                      

נשמתי נשימה עמוקה ולחצתי את ידו,ומשם אין דרך חזרה. הבטתי סביבי בחדר הקטן,המחוגים רצו קדימה,ולפתע דפיקה בדלת והאחות נכנסה,היא הייתה חומה ומתולתלת,היא ליוותה אותה במסדרון הכסוף לחדר ניתוח,הפשיטה אותי במהירות,הלבישה אותי במן חלוק לבן עם נקודות,ונתנה לי נוזל אדום ומגעיל. היא אמרה לי להירגע ולעצום עיניים. עצמתי עיניים ונדדי רחוק רחוק לארץ הפלאות שלי.שם השמש הצהובה חייכה אליי,הדשא היה ירוק,והאוויר צהוב,אני מסתובבת סביבי בשמלה ורודה,מתחת לעץ האלון ראיתי את הכובען המשוגע,ואת הארנביב עושים מסיבת תה,התקרבתי אליהם,והם פנו אליי,ודם יצא מכל חוריהם,מאפם,ומעיניהם,ויחד הם דחפו בכוח תינוק לתוך שואב שחור,והתינוק בוכה ומילל והם צוחקים,כי להם זה לא משנה,כולם משוגעים.                                 

הסתובבתי לאחור וראיתי אותם מצחקקים,ודם פורץ מכל החורים,רצתי ורצתי לכל מקום ונתקלתי ברופא,הוא היה עם חלוק לבן ומשקפיים,וצחקק לו צחוק מרושע,הוא החזיק משאבה ענקית,ואיתה הוא שאב ושאב את כל הממלכה הקסומה,וממני הוא שאב מתוכי את כוח החיים,שכבתי גוססת,בלי רוח חיים וחיכיתי שאתעורר.                                                                                                   

 פקחתי את עיני,ומעליי הרופא מחייך לו מעל המנורה הקטנה.                               

"זהו,זה נגמר."הוא אמר,"יכול להיות שיהיה טיפה דימום בימים האלה,אל תיכנסי לפאניקה,זה טבעי."ויצא מהחדר,יש לו עוד עבודה לעשות.                        

האחות המתולתלת הפשיטה אותי שוב מהחלוק,ונתנה לי את הבגדים שלי,כשסיימתי התכוונתי לפנות ימינה מאיפה שנכנסתי אך האחות אמרה שאסור לצאת משם,כששאלתי למה לא,היא אמרה פשוט אסור.                                          

 פניתי שמאלה והלכתי לאורך המסדרון הכסוף עד שראיתי אור לבן בקצהו,האור סנוור אותי והייתי צריכה להתגונן מפניו,עוד שנייה ואני יוצאת מן המסדרון הארוך לאוויר העולם,ונושם את האוויר המחניק,ושוב רודפת אחר הזמן,לכל המלחמות והמריבות,לכל הטיפשות,לעולם.  הנה אני בוקעת מן הביצה,ויוצאת,כל כך קר פה.                                                                                                                   

כשיצאתי כבר היה לילה,"אימא בטח דואגת,בעצם כנראה שלא." הלבנה האירה את שמי הלילה,מלאה ויפה,אימהית כמו השמש,צחורה ונקייה.  עמדתי בסמטה צדדית,חשוכה,בה רק הצללים נראים מבעד לתפאורה.עשן לבן,ופח ירוק,חתול שחור,ועכבר אפור. צעדתי ברחובות,בין המפעלים הענקיים,והעשן התעשייתי,בחיפוש אחר תחנת אוטובוס,כמו בחיפוש אחר מים במדבר,וכשמצאתי הייתי שמחה מתמיד.סוף סוף אני חוזרת הביתה,הייתי מותשת וחומר ההרדמה עדיין נתן את אותותיו,והנה מהמרחקים ספינה מהאופק,האוטובוס הצהוב מגיח מן האפלה.עליתי,שילמתי לנהג,והתיישבתי במושב האחורי. הנחתי את ראשי על החלון,וישנתי שינה שקטה ונטולת חלומות כל הדרך הביתה מהאזורים השחורים,לאזורים האפורים.  

כשהגעתי הביתה כל קשיי היום פרצו החוצה,רצתי,כשדמעותיי בעיניה כמו ילדה קטנה,וחיבקתי את אימי חיבוק חזק,ואז סיפרתי לה הכול.היא לא כעסה או קראה לי זונה כמו שחשבתי,היא רק התאכזבה שלא סיפרתי לה.אבל היא שמחה שעכשיו הכול בסדר.לקחתי לי כמה ימים חופש מהלימודים,שמפל הדמעות יתייבש,ודוב הכאב יכנס למעורה החשוכה שלו,אבל לצערי הוא לא נכנס מעולם.                       

בשבוע ישבתי לי על הרצפה הקרה,בפינה החשוכה,צל מתקפל,מביטה בחלון אך לא רואה אור בין האפור,מביטה בעולם דרך חלוני,בוכה,ודם פורץ מכל החורים.היו רגעים שהתחרטתי על זה שעשיתי את זה,והיו רגעים שהייתי שלמה ממש כמו הלבנה,הייתי מבולבלת,הימים חלפו מהר,ואת הלילות השחורים קיללתי,הם לא נתנו לי שנייה לישון,והחלומות היו נוראיים ואמיתיים כל כך.                              

בעוד שבעה חודשים הוא היה יכול לצאת ממני,חיים חדשים לראות עולם,הייתי קוראת לו בלייק.הוא היה יוצא ואני ואימי היינו מגדלות אותו,נותנות לו הכול,הוא היה גודל להיות ילד מקסים,יפה תואר,ילד חמוד עם שיער שחור. הוא היה גודל,מתאהב ומתאכזב,ואני הייתי תמיד איתו,בכל פינה,בכל עליה,ובכל ירידה. הוא היה מתבגר ומחליט שהוא רוצה להיות משורר,ואני הייתי מחבקת אותו ואומרת לו שאני גאה בו יותר מתמיד על הדרך שבא הוא בחר,אבל אז החלון הטוב נהפך לסיוט,הכול נהפך לאדום ודם יוצא מכל החורים,התינוק שלי מדמם.         

הופעתי עוד פעם על המיטה הקרה,במקום בארץ הפלאות הייתי ללא הרדמה בארץ הכאב,הרופא הגיע עם חלוקו הלבן,פיסק את רגליי,והכניס לתוך החור משאבה,הוא שאב ושאב,רוקן ממני את כל החיים.והתינוק האדום שלי,נשאב לתוך צינור מפוטל, שהוביל לתוך הפח הירוק,שם הוא שכב עם עוד אלפי עוברים מתים,זרוקים שם,שוחים בתוך הדם,והלכלוך,כי שם הם לא יותר מאשר זבל,ואז המשאית הייתה מגיע ולוקחת אותו ואת העוברים המדממים לתוך המזבלה,שם הם שוכבים,קבורים מתחת לזבל,עד שנהפכים לאפר ולדשן. "מעפר באנו ואל עפר אנו שבים."

הנורות בקומה מרצדות להן,מרקדות להן,

בין חושך לאור.

וגם אני.

מרצדת כמוהן,מרקדת לי,

בין חושך לאור.

תמיד החלטות הן קשות,

אז בזמן הזה אני מרקדת לי ברחבי הקומה

בשמלה אדומה

בין חושך לאור.

תוהה

אם עשיתי את הבחירה הנכונה
נכתב על ידי , 22/4/2019 08:47   בקטגוריות דיכאון, הרס עצמי, מדכא, סיפור בהמשכים, קרקס, רגיש, רגשות, שירה, אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




פרק 7 – מסיבה!!!

עמדתי לי לבדי בקומה חשוכה,בשמלה לבנה,החושך סימל את השעמום והשגרתיות,והוא הקיף אותי וחנק אותי.והנה אני צועדת באיטיות לעבר האור הלבן,אני מגיעה ורואה דלת,הדלת פתוחה כמעה ומתוכה האור הטהור מנסה לברוח אך נעלם באפלת החושך,ואני פותחת את הדלת,האור הטהור מקיף אותי,מחבק אותי בחיבוק חם ואני מגיעה למקום מבוקשי.                                 הימים חלפו להם מהר כאילו לא היו,הם לא היו טובים, וגם לא היו רעים,סתם ימים מבוזבזים,ימים שגרתיים. השניות הופכות לדקות,הדקות לשעות,השעות לימים,הימים לשבועות,והשבועות לחודש,כן חודש כבר עבר מתחילת השנה,והכול נראה בסדר,כל עוד אני ממשיכה להסתתר בצללים ולא למשוך תשומת לב מיותרת,וכך אני מסיתה את האש לאחרים,הם ישרפו באש בזמן שאני מסתתרת.כל יום אני עושה את אותם הדברים:קמה,משפשפת את העיניים,שוטפת פנים, מצחצחת שיניים,אוכלת,והנה האוטובוס מגיעה בדיוק באותו הזמן,בית הספר לא משתנה,וכך גם הילדים שבו,ואני ממשיכה להעביר את הימים,להרפות ולתת לזרם השגרה המשעממת לסחוף אותי,בדיוק כמו כל אנשי הנמלה.לאחר תקופה מסוימת הימים נראו בעיני אותו הדבר ולא הייתה להם שום משמעות או משקל,הייתי שמחה ללחוץ על כפתור דלג בחיי ולהעביר את התקופה העלובה הזאת קדימה,חיפשתי דרכים לצאת ממנה,עד שביום אחד סוף כל סוף הצלחתי לצאת מהשגרה ולפתוח את הדלת לימים חדשים,ימים שונים.כי אנשים אוהבת שונה,ואנשים אחרים ניצלו את זה ועשו מהשונה מופעים,אנשים תמיד מחפשים שונה איפה שהכול רגיל.                                                                                              

זה היה יום חמישי והוא התחיל כמו עוד יום רגיל,הדבר שונה היחיד היה שהבנות באוטובוס דיברו על זה שהיום יום הולדת לסופיה.זה סיקרן אותי,אז צוטטתי להן.עשיתי כאילו אני עדיין מקשיבה למוסיקה באוזניות,והן המשיכו בשלהן:"ואי,שמעי,אני כל כך מקווה שאני אקבל כרטיס,סופיה מחלקת היום."       

"ואי,איזה פדיחות זה,אם אני לא אקבל את הכרטיס."                                            

"כן את תהיה ילדה מנודה,כמוה למשל,ואני יותר לא אדבר איתך לעולם."          

"די,זה לא יפה,קרן,איזה רעה את."                                                                     

"היא בכל מקרה לא שומעת,אני יכולה לקרוא לה פרה,והיא תמשיך בשלה." ושתי הבנות צחקקו להן בדרכן לבית הספר,עוד יום רגיל.                                                   

נכנסתי לשערי בית הספר וראיתי את סופיה,ומולה תור ארוך ומפוטל של ילדים שמחכים לכרטיס,כאילו מחכים לתור במתקן. סופיה הייתה ילדה לבנה יפה,רזה, וגבוה,בלונדינית עם קוקיות ורודות,עם חבורות נמשים קטנים בצידי לחיה,סופיה הצטרפה לנבחרת המעודדות: מועדון זול של בנות עם חצאיות קצרות וחולצות קטנות שחושפות את גופן ומקפצות להן במגרש עם פונפונים בצבעים,אחת הסיבות שהיא הצטרפה לנבחרת המעודדות בגלל טד שחקן בנבחרת הכדורסל,מספרים שהוא וסופיה עשו את "זה" באולם הכדורסל מתחת לספסלים שלשום בפעם הראשונה,מן מתנת יום הולדת כזאת.                                                                     

 כן לא כן לא,כך סופיה שלטה בגורלם של הילדים כמו מן אלוהים קטנה רק מלהסתכל על מבטם ולראות אם הם מספיק מקובלים כדי להיות במסיבה שלה ואז לבחור עם ייגזר עליהם חיים נוצצים,או חיים בודדים.ראיתי אותה מסרבת לכמה ילדים שהיא דיברה איתם,וכמה ילדים שנראו בעיני די מקובלים מבני מינה,ואז הבנתי שאין לי שום סיכוי לקבל כרטיס. 

  שנה שעברה לא הייתי בשום מסיבה,בעצם כל חיי לא הייתי בשום מסיבה,תמיד אמרו לי "לא" או בנחמדות או בגסות רוח וצחוק,ויום למחרת כל הילדים היו חוזרים ומספרים איזה כיף היה, ואני ניסיתי לדמיין,רק לדמיין איך זה.                 

כשהתקרבתי כבר תיארתי בראשי איך היא תסרב לי:היא תעמוד לשנייה מולי תסתכל על פניי,היא בטח בכלל לא זוכרת את השם שלי,ואז יגיע הצחוק,היא תצחק ותצחק,ותגיד:"פחח,נראה לך?"ותדלג עליי כאילו עמדה מול אוויר.                  

אבל מסתבר שגם גבוה גבוה בצמרת יש בנות נחמדות,שחושבות לא רק על עצמן,"אוי,אמנדה אני מצטערת,לא נראה לי שאני אזמין אותך,אני באמת מצטערת."אמרה והחמיצה את פנייה.                                                                   

"זה בסדר,באמת,אני מבינה."אמרתי, וחייכתי חצי חיוך מזויף.                               

הלכתי לכיתה,"טוב,לפחות ניסיתי,וגם לא עשיתי צחוק מעצמי.                              

  ישבתי לי עם ראש מורכן במשך היום,לא יכולתי להגיד שלא הייתי טיפה מאוכזבת למרות שזה היה חסר סיכוי מלכתחילה. אבל עדיין,עדיין רק לרגע חשבתי שאולי,רק אולי,יתמזל מזלי והיא תגיד כן, ואז זה קרה:הצלצול נשמע וכולם יצאו החוצה חוץ ממני ומסופיה,ראיתי אותי נאבקת,ורגליה זזו ממקום למקום,"אמנדה,אני חייבת ללכת לשירותים,את יכולה לשמור על הכרטיסים,שאף אחד לא ייקח."הנהנתי בראשי והיא רצה במהירות לשירותים,זו ההזדמנות שלי.    

רציתי את הכרטיס והנה ערמה של כרטיסים נחה על השולחן לידי ואני צריכה רק לשלוח את ידי ולקחת אחד,היא לא תשים לב,מה כבר יכול לקרות? הסתכלתי סביב,הכיתה הייתה שקטה, עדיין רק אני. וזה היה מפתה מידי,זה היה יותר מכרטיס למסיבה,זה היה כרטיס זהב לימים אחרים,זו הייתה הדלת שלי,ברור שזה היה סימן,המלאכים הלבנים שמרחפים בגן עדן שמעו את ליבי הסובל ונתנו לי הזדמנות. עשיתי צעד והושטתי את ידי,עוד טיפה ואני מגיעה,ולפתע שמעתי צעד,חזרתי למקומי כאילו כלום לא קרה.                                                        

"תודה אמנדה."אמרה,ורצה לכרטיסים.                                                              

"אין על מה באמת."אמרתי .                                                                                 

"שמונה עשר,תשעה עשר,עשרים,עשרים כרטיסים," הייתה דממה,פניה השתנו,והיא המשיכה לבהות בכרטיסים.                                                                

"קרה משהו,אף אחד לא לקח,אני נשבעת,באמת."                                             

  "הו,אמדה,יכולת לקחת אבל לא עשית,את באמת טובה,"אמרה, וחיבקה אותי,הייתי מופתעת,לא הבנתי מה הולך,זו מתיחה או משהו?                               

"את יודעת מה אמנדה,אני נותנת לך את זה." היא הושיטה לי כרטיס,בכזאת קלות,כרטיס יציאה,היא,בכבודה ובעצמה,זה היה הרגע הכי מרגש בשנה.                

"תודה,תודה רבה!"אמרתי,וחיבקתי אותה,וכל אחת הלכה לדרכה.                            

האוטובוס הצהוב עם הפרצוף המחייך הוריד אותי מול ביתי,פתחתי את הדלת וחיבקתי את אימי,אמרתי לה שאני אוהבת אותה,וראיתי את הבלבול בפניה,היא שאלה ובדקה אותי אם יש לי חום ואמרתי לה שאני הולכת למסיבה הערב.    

הסתגרתי בחדרי,הייתי לחוצה,לא כתבתי, לא ציירתי, ולא בהיתי באנשי הנמלה מחלוני,לא הסתכלתי על חדרי האפור,או חיכיתי לירח,ולא רבתי עם אימי.התקלחתי ובחרתי בקפידה בגדים,שמתי בושם,התקשטתי. הבטתי במראה,על צווארי שרשרשת זהב שאבי הביא לי במתנה,חולצת משבצות אדומה -כחולה,וג'ינס כחול עם קרעים,על פני קצת סומק,וקצת מסקרה שחור סביב העיניים.עצרתי לרגע,עיוותי את פני,מוחי היה מבולבל.יום אחד קמתי בבוקר בתור אני,ואז קרה דבר נורא:הרגשתי כמוהן,הייתי כמוהן,כמו מי שאני שונאת,הרגשתי נורא מוזר.ראיתי בעיני את דמותי נעלמת בחשכה,כי אני כבר לא אני,אולי אני מישהי אחרת?מי אני? מסיבות לא אמורות לעניין אותי,אז אני בטוח מישהי אחרת.הבטתי בידי והם התאדו עד שנעלמו לגמרי באוויר.רעדתי מפחד,שטפתי פנים,הבטתי במקראה,ולא ראיתי אותי,כי אפילו אני לא יודעת מי.אני,דמותי נעלמת,מרצדת באוויר בין נראית ללא נראית.לרגע רציתי לעזוב הכול ולא ללכת,אולי הם מותחים אותי?רוצים לשפוך עלי דם חזירים בכניסתי,דם חזירים לחזירה כמוני,מוחי היה מבולבל,חשבתי שאני הולכת לקורס,רגלי היו חלשות,ורעדו,המוח השתגע והעובדים הלחוצים בתוכו רצו בבהלה,אזעקה אדומה צורמת,נשמע במוחי,והעובדים הלחוצים רצו במעגלים בלי לדעת מה הם עושים.    

בשעה תשע,שמעתי את רעש המוסיקה מחדרי,וידעתי שאוטובוס המסיבה הגיע.לקחתי תיק קטן מעור ויצאתי.האוטובוס היה שחור,מהחלונות הילדים הוציאו את ראשם,והנהג החתיך פתח לי את הדלת ולא אמרתי לו כלום,"אוי,אמנדה על מה את חושבת."                                                  כשנכנסתי ילדים התלחששו:"איך סופיה הזמינה אותה?"  "איך קוראים לה?"   

  "מי היא בכלל?"זה גם מה שאני שואלת את עצמי.ככל שנהיתי יותר מבולבלת כך הרגשתי שאני נעלמת,לאט לאט אני אהפוך לאוויר,לרוח,העובדים במוחי היו מסוחררים מהבלבול,וכך גם אני,הייתי על סף התעלפות.והשאלות והקולות המשיכו והמשיכו,נראה שהם לא יפסקו אף פעם.הקולות,ואני מסוחררת,אם אני אתעלף כולם יצחקו ואף אחד לא יציל אותי,וכולם מדברים,ועוד קולות,צוחקים מאחורי גבי. "אולי תהיה בשקט!"הסתובבתי ופניתי לאחת הבנות שהיו מאחורי,אבל זאת הייתה אחרת. אחזתי בראשי,הוא כאב,והן זרעו מלח ולימון על פצעי. האוטובוס נעצר ירדתי מאוטובוס ולא אמרתי לנהג יום טוב,וגם לא חייכתי,והאוטובוס השחור עם האורות הסגולים נעלם באפלה.בכניסה סופיה עמדה ובירכה את כולם,היא לבשה שמלה לבנה מדהימה,ממש כמו שמלאת כלה,היא לחצה,חייכה, ואמרה לי שהיא שמחה לראות אותי.ולא שפכה עלי שום דם חזירים.במוחה היא חשבה שמוזרות כמוני בטח לא מגיעות למסיבות,וזה שהגעתי זאת באמת הפתעה,אבל בתוך תוכה היא שמחה.  עיניי נפערו לרווחה למראה האולם,הוא היה ענקי,הוא הואר באור סגול אפל שהשתלב עם העשן,היה שם הכול:ספות מעור שחורות,דיי ג'יי(אפילו ששנאתי את המוזיקה),בר משקאות עם אלכוהול,רחבת ריקודים,בר אוכל,חטיפים,ג'קוזי,מפל שוקולד, ופסל קרח ענקי של סופיה ניצב במרכז והאיר את המסיבה ביופיו הזוהר והתכול.הרגשתי שאני בחלום.  לאחר שכל האורחים הגיעו היא עלתה על הבמה,ולקחה את המיקרופון,"אחת,אחת שתיים,הדבר הזה עובד?"ופנתה לדיי ג'יי עם הרסטות ,שאחז סיגריה בידו הימנית,"קודם כל אני רוצה להגיד תודה לכול מי שבא,אם אתם פה כנראה יש לכם סגנון,אז בואו נחגוג."וכולם יללו,והרימו את ידיהם לשמיים,וכך גם אני.                                                                                                

המסיבה התחילה.  הדיי ג'יי המסטול הפעיל המוסיקה,וכולם רקדו בקצב הביט מסביב לסופיה,חשמל זרם באוויר,והאורות ריקדו וריצדו להם לפי הקצב.בהתחלה לא ידעתי מה לעשות,כאילו הגוף שלי לא רצה לזוז,ניסיתי לקפוץ אך הרגליים היו דבוקות לרצפה במין דבר בלתי נראה,ואני ממשיכה לעמוד שם ולא לזוז כמו טיפשה,מנסה להשתחרר.   

  "הנה שתי את זה,זה כבר יעזור לך לרקוד."אמר הבר מן,הוא היה לבוש היטב,ושערו השחור משוך לאחור עם ג'ל,חולצה מכופתרת,וזיפים על פניו.               
לקחתי את הכוס ושתיתי,הנוזל החם התגלש במורד הושט הארוכה ישר לקיבה,אחרי עשרים דקות ועוד כמה כוסות יכולתי לרקוד בדיוק כמו כולם,ואפילו יותר טוב,הנוזל שחרר את הדבק מרגליי. נכנסתי לקצב וקפצתי, והזזתי את כל מה שצריך להזיז,הרגשתי שאותו החשמל זורם דרכי. אחרי שעה מד הדלק נגמר והרגשתי תשושה יותר מאי פעם.  לקחתי כוס מים אחזתי אותה בשתי ידי ועמדתי בצד. שוב פעם הרגשתי מסוחררת,האורות הסגולים היטשטשו, כמו גם הילדים הקופצים,והכול התערבב,הילדים עם האורות והאורות עם הילדים,הרגשתי שאני רואה סרט קטוע,ומישהו צריך לנקות את המצלמה,המוסיקה נהפכה לשטוחה וחלשה,והתקשיתי יותר להקשיב לה,פרצופים מטושטשים באו והלכו באותה מהירות ואני לא הבנתי כולם,הכול נראה מרוחק,ומצאתי את עצמי חושבת על איך לנשום.זה הפחיד אותי. רצתי לשירותים נכנסתי לתא,ובאותו רגע הקאתי את נשמתי. יצאתי מתא החשוך והבטתי במראה המלוכלכת,וראיתי את עצמי, אבל זו לא הייתה אני זו הייתה בחורה רזה עם שכבה עבה של איפור,ושיערה בלונדיני,השבעתי את עצמי לא להפוך לאחר הבנות האלה.משהו לא היה בסדר איתי בשבוע האחרון,קודם המחזור שלי איחר,עכשיו אני מקיאה(אולי זה בגלל האלכוהול),ואני מתחילה להתנהג מוזר,יכול להיות ש...אין סיכוי.                            

חזרתי למסיבה והכול חזר לקדמותו: היה פיצוץ פתאומי של אורות כאילו רחבתי על קשת,ויחד איתם גם הקולות חזרו,והשמיעה נשמעה חזקה מתמיד,לא הרגשתי מסוחררת יותר.             בסוף המסיבה כולם לקחו הפסקה מהריקודים והתקבצו סביב סופיה,והעוגה הגיעה,היא הייתה ענקית,ארבע קומות לבנות כשלג עם עיטורים ורודים,היא הייתה יפיפה,היא נצצה בחושך מרוב יופי,ועדינות.אפילו ביום חתונתי לא הייתי מדמיינת עוגה כזו,היא כיבתה את הנרות,והודתה לכולם.                                      

המסיבה נגמרה.                                                          

כולם יצאו החוצה:סופיה נסעה הביתה עם הוריה במכונית,ואנחנו חיכינו שהאוטובוס יגיע,אבל לא נראה שהוא יגיע בקרוב.השעה הייתה שלוש,הרחובות היו שוממים מאדם ושקטים מתמיד,חשוכים,וריקים,כמו מסיבה בלי ילדים.הרו ישבו כמה מרוחים על הרצפה וריח חריף של אלכוהול נדף מפיהם,וכמה ישבו מזיעים ומותשים מריקודים,ורק אני ישבתי על הרצפה ובהיתי בירח.                  

 "על מה את מסתכלת?" אחד הילדים מהמסיבה ניגש ונעמד לידי.                          

   "על הירח."                                                                                                                   "למה?"                                                                                                                 

"לא יודעת,הוא מלא,כנראה יש משהו בו שעוזר לי להרגיש טוב יותר,משהו שעוזר לי להיות שלמה עם עצמי כמו שהוא שלם עם עצמו,הוא נראה מושלם,אתה לא חושב?"                                           
"אני משאר?ואת,את שלמה עם עצמך?"                                                                 {
  "עכשיו כן."                                                                                                          

"הנה האוטובוס מגיע." האוטובוס הגיח מהאפלה,ועשן סגול רודף אחריו.כולם עלו,ואני המשכתי לבהות בירח דרך חלון האוטובוס,ובלילה השקט והקר,הרחובות ריקים מחיים,ואני יכולה לשמוע את המחשבות של עצמי.                                        

"כמה טוב לחזור."                                                                                                                                                                                                                                

נכתב על ידי , 17/4/2019 16:03   בקטגוריות דיכאון, הרס עצמי, מדכא, סיפור בהמשכים, קרקס, רגיש, רגשות, שירה, אופטימי, אהבה ויחסים, בית ספר, סיפרותי, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 6 – היום הראשון של הלימודים




מאז חזרתי הביתה מהקרקס
שארית החופש בזבזתי בבית ובלי שארגיש בכלל היא חמקה מבין אצבעותיי כמו חול המדבר
עד שלא נשאר כלום,והבחור שהופיע בחדרי לא חזר יותר לעולם. ועכשיו מתחילה תקופה
חדשה,ואני שונאת דברים חדשים,אני שונאת לשנות הרגלים,ואני שונאת הפתעות.קמתי בשש
בבוקר,לבשתי את מדי בית הספר שהיו כבר מוכנים על מיטתי,צחצחתי שיניים,שטפתי
פנים,ובמראה ראיתי נערה שהשינוי הזה לא טוב בשבילה,אכלתי ארוחת בוקר,וכבר יכולתי
לשמוע בחוץ את קולות הנערים בדרכם לבית הספר,כולם נראים לי אותו הדבר,היום זה היום
הראשון ללימודים.                                            
 חיכיתי מחוץ לסף דלתי לאוטובוס שיבוא. בשבע עשרים ושתיים ראיתי את האוטובוס
מרובע מגיח מן האופק מפזר אחריו שובל של עשן שחור,וכבר שומעים את צעקות
הילדים.הילדים הוציאו את ראשם מהחלון,צעקו כמו קופים,וייללו כמו זאבים,וקיללו בלי
שמץ מושג כמו בני אדם טיפשים,הם קפצו והרעידו את האוטובוס הישן הם התנהגו כמו
חיות.אבל האמת שחיות לא מתנהגות בברבריות כזאת,הם התנהגו כמו בני אדם.מראה
האוטובוס היה רגיל:אוטובוס הסעות צהוב,פסים שחורים ומדיוקים בלי צורות משונות ובלי
יציאה מהקווים,כי זה מה שמלמדים אותנו,בלי יציאה מהקווים ובלי דברים שונים
ומשונים.                        
   הדלת
המרובעת נפתחה ואני צעדתי באיטיות כמו צועדת לתוך מלתעותיו של קראקן רעב,האמת שאם
הייתי יכולה הייתי עושה אצבע שלישית לנהג,ואומרת:"לכו לעזאזל,בורים."והאוטובוס
היה משאיר לי עשן. אבל לא יכולתי. נכנסתי,הנהג הזקן וזעוף "בירך" אותי
בזה שאמר לי לשבת באחד מהמושבים,וכשאמרתי לו בוקר טוב הוא התעלם,הדלת המרובעת
נסגרה מאחורי,ועכשיו אין דרך חזרה,אני תקועה.                                                    
      
     זה היה גרוע יותר
משחשבתי,כאוס התחולל בפנים.ואני הייתי קטנה מפוחדת ותקועה בתוך כלוב מפלצות והם
צמאות לדם. הלכתי לאחד המושבים הריקים בין כל הכאוס מטוסי נייר עפים סביבי,דיבורים
צעקות ויריקות בכל מקום מקיפים אותי,צביעות,שעמום,וטמטום היו בכל מקום.התיישבתי
במושב האחרון,שמתי את אוזניות הכפתור על אוזניי הדלקתי את " נירוונה",הבטתי
מבעד לחלון רואה את ביתי מתרחק ממני עוד ועוד,והתנתקתי מהכול.                                                       
האוטובוס נעצר בשבע ארבעים וחמש התכוונתי לרדת אבל אז הגל הגיע:הילדים קמו
ודחפו אחד את השני,זה היה מבול,אני לא אתפלא אם מישהו יידרס מהגל יום אחד.ירדתי
אחרונה מהאוטובוס אמרתי לנהג יום טוב,והוא התעלם,והאוטובוס נסע לדרכו,משאיר אחריו
שובל של עשן שחור.                                                           
הנה הוא:בית הספר – מבנה מרובע עשויי בטון,שני קומות,ארבעים כיתות,חלונות
מרובעים עם סורגים מברזל,בלי חופש ובלי צבע.                                                      

בתור נכנסנו לתוך שער בית הספר,כמה ילדים חייכניים הגיעו בסלסילה ענקית
וחילקו עם חיוך ענק, סוכרייה ענקית ואדומה,ומדבקה שכתוב עליה בענק:"שלום בית
ספר." פסחתי עליהם,לא רציתי להיתקל בהם,ממש לא היה לי כוח לעוד שטויות ובזבוז
זמן צבוע ומפגר. נכנסתי והרגשתי ששער המתכת נסגר אחרי,הבטתי לעבר בית הספר,שבמראו
הזכיר את הכלא המחוזי של מיתוסרין:כלא 666 . הם מציעים לנו חירות אבל חירות מאחורי
סורגים כדי שאף אחד לא יצא.הם מציעים לנו כיף אבל בתנאי שנצמדים לכללים,הם מציעים
לנו הצלחה אבל רק למי שמגיע מבית טוב עם הצלחה,הם מבטיחים הבטחות ומייפים
דברים,מעגלים פינות כדי שהכול יהיה ורוד."מראה מראה שעל הקיר,גלי לי מי הכי שקרן
בעיר."                                                                                                   
 מסביב
ילדים משחקים בחצר,שמחים קופצים,ומחייכים רצים וצוחקים,ובליבי הכול אפור.תמיד
הייתי יושבת בצד על הספסלים צופה בילדים משחקים כי אף אחד לא שיתף אותי,בתקווה קטנה
שמישהו יתייחס אליי,אבל צריך ללכלך את הידיים,ולהתפלש בחרא כדי שמישהו ישים לב
אלייך.                                           

רציתי ללכת,רציתי לברוח,הרגשתי לא טוב,אני כלואה! הצילו! לא יכולתי,גם עם
רציתי לא יכולתי,משהו החזיק אותי כוח גדול הרבה יותר מהבית ספר. זו השגרה. זו
שאומרת לך לקום בבוקר ולשנות את חייך הקודמים,זו השגרה שמחזיקה אותך,זו השגרה
שגורמת לך לחזור על המעשים שלך וללכת לבית ספר כל בוקר,כי החיים ממשיכים ואף פעם
לא עוצרים,מי שמנסה לעצור את גלגל החיים נדרס על ידיו מאחור,חייבים לזרום איתו
ולהמשיך אין לך ברירה אחרת.                          
הלכתי כאסירה הכבולה
בשלשלאות החברה.                                                             
 קומה
שנייה, דלת רביעית ,שלט מרובע הכתוב עליו:יא' 8 ומתחתיו השם שלי:אמנדה
הֶוֵון.
נכנסתי לכיתה וכבר המבטים על הילדה המפוחדת,שמעתי דיבורים,בעמם לחשושים,והנה
הרגע הזה שהילדים שמים את התיקים על הכיסא ליד,ותנו לי לנחש אם אני אבוא הם
יגידו:"סליחה תפוס."ואז ימשיכו להסתכל על הטלפון וללעוס מסטיק. מצאתי לי
את המקום המושלם:השולחן הכי שמאלי בסוף קרוב לחלון,קרוב לציפורים ולעצים,לשמיים
הכחולים,ולשמש הצהובה,קרוב כל כך לחופש שמבעד לסורגים.                                                                           
בחמש דקות לשמונה הגיע גל הילדים ואיתו הרעש התגבר יותר,הרגשתי אותו נמצא
בתוך הראש שלי.                                                                                            
  בשעה שמונה וחמש דקות הגיע אישה,גבה היה זקוף,פרצופה היה רציני
ומתוח,משקפיים על עיניה,ושערה הוא רעמת טלטלים לבנים,גופה שטוח כמו קרש גיהוץ,והיא
צעדה על נעלי עקב שחורות.מסתבר שרק אני הבחנתי בה כי כל השאר היו עשוקים מדי
בשלהם. בין כל הכאוס והרעש היא נעמדה באמצע הכיתה ואמרה:"תלמידים!תלמידים
שקט!,"היא צרחה,והם השתתקו,"שבו במקומותיכם,עכשיו,שלום שמי תֶמי אני בת
חמישים וחמש,"והנה ילד מעיר,"יותר זקנה מהעיירה הזאת.",המורה
התעלמה והמשיכה,"אני המחנכת החדשה שלכם,אבל לפני שכל אחד יציג את עצמו,אני
רוצה להציג בפניכם תלמידה חדשה,קייט היכנסי בבקשה."דיבור המורה היה איטי
ונמתח כמו מסטיק,היא נראתה כמו כלב מקומט עם פאה.                                                                              
 שמעתי את צעדי הילדה
החדשה,ילדת המסתורין,וחשבתי לעצמי,יותר נכון שקיוויתי לעצמי שאולי היא תהיה ילדה
כמוני,דחויה ומיוחדת,עוף זר,היא תעמוד מול הכיתה ותהיה ביישנית מאוד,היא תשב לידי
בגלל שאני בסוף ומיד אני אגלה שיש לנו הרבה תחומי עניין משותפים,שנינו אוהבים אותם
להקות,שנינו אוהבות לצייר,ולכתוב שירים,וביחד התקופה איתה בבית הספר תהפוך
לחלום. אבל לאחר שראיתי את
הילדה תקוותי נופצו לרסיסים היא הייתה בדיוק הפוך מכל מה שדמיינתי לעצמי:שערה
בלונדיני וקשת שחורה מחזיקה אותו ישר כמו סרגל,עורה לבן,ופרצופה חלק עד
שלמות,חיוכה חושף את שיניה הצחורות והבוהקות,היא החזיקה את המחברות צמוד
לחזהּ(שהיה די גדול) וזה מושך עוד מבטים של בנים כמו עש לאור,גובהה ממוצע,ורגליה
ארוכות,היא שמה אודם אבל הוא לא נראה עליה רע,תיקה הורוד היה צמוד לישבנה,ועמידתה
הייתה כמו דוגמנית על במה,היא פשוט דרשה תשומת לב מכולם.                                             

"שלום,שמי קייט,אני חדשה באזור,רווקה,ובתולה,"אמרה וקרצה. היא
כמובן קיבלה את מבוקשה,וכבר היא נהפכה לסנסציה כיתתית,ומה שקראו לו שהייתי
קטנה:"מלכת הכיתה" רק היו צריכים לשים לה כתר מעוטר ביהלומים על ראשה
וזהו."טוב,קייט,שבי במקומך."                                                                                 
"אוקיי,זקנה."עוד צחוק,אך המורה לא הגיבה.היא יכלה לחבוט לה בראש
והזקנה לא הייתה מגיבה.                     
                                                                                 
 היו שני מקומות
פנויים לידי ובאמצע. חשבתי לעצמי שאסור לשפוט ספר לפי הכריכה ואולי היא סתם מנסה
להסתיר את ביישנותה עם בטחון עצמי מוגזם כמו מן קליפת ביצה כזו,אולי היא תרצה לשבת
לידי,אולי,אבל כמובן שטעיתי.היא הלכה לעבר המקום האמצעי בגב זקוף אפילו לא מסתכלת
לעברי כאילו אני איזה הומלס שמשתלב בצד עם התפאורה,אני כלום בשבילה.                                            
 במקום עשירים ועניים בכיתה זה מקובלים ולא מקובלים,העשיר לא מתייחס לעני
ולא מדבר איתו,במקרה וקרה שהעשיר מתחבר עם עני הוא כבר לא עשיר יותר כי הוא חלק
מהם.העני בחיים לא יוכל להפוך לעשיר רק עם הוא יעשה משהו קיצוני,העשירים רעים ורק
רוצים עוד ועוד,ולעניים אין כלום רק את עצמם,כך זה גם פה,המקובלים מתחברים עם עוד
מקובלים למי שמקובל אסור לדבר עם לא מקובל,ומה שצריך כדי להיות מקובל,זה יופי.
מקובלים רוצים רק עוד ועוד יופי מן תאווה ליופי,כי המקובלים הבורים לא יכולים
לראות מספיק עמוק לבפנים,אז הם מחפשים בחוץ,אנשים יפים מבחוץ ומבפנים ריקים
חלולים,קליפה מעוטרת ובנים אוויר,ולשם הילדה החדשה השתלבה שם מצוין,היא הייתה
בדיוק מה שהם צריכים.וכמו שיש מריבות בין עשירים מי עשיר יותר ואחד תוקע לשני סכין
בגב כך זה גם פה,מין "סולם מקובלות" שבו אנשים מתחילים במדרגה מסוימת
והמטרה של המשחק היא לעלות בדרגות ומי שמדרגה העליונה היא מלכת הכיתה,בנות עושות
הרבה בשביל להגיע למעמד הנחשק,חבריות נשרפות בשניות,ציפורניים
שלופות,סכינים,והרובים טעונים,זו הזולות חברים. כי לשרוף אנשים רק בשביל מעמד זה
טיפשי,כי כשאתה הכי למעלה אין לך באמת חברים,כי בגדת בכולם למטה,אתה זה שנתת להם
את הדחיפה.                                                             
 השיעור התחיל כל אחד אמר בתורו מה הוא אוהב לעשות,אני שמעתי:בלה בלה בלה
קניון,בלה בלה בלה כדורגל,בלה בלה בלה ספא,בלה בלה בלה מסיבות.         כשהם הגיעו אליי הרמתי את מבטי
בבהלה,המורה חייכה אליי ואמרה:"אמנדה נכון,מה את אוהבת לעשות?"חשבתי
לעצמי כדי לי להגיד שאני כותבת שירים,לא זה יהיה מאוד מטופש מצידי,זה לא באמת
מעניין אותם,והם יציקו לי יותר בגלל שאני שונה,עדיף לא להיכנס לכוונת שלהם,גם מה
זה עניינם,מלמלתי איזה משהו,והמורה הבינה שאני לא רוצה,עברתי את זה בהצלחה.                               
 הצלצול להפסקה
נשמע,הקול המהדהד שמגיע מהרמקול הזכיר לי קופת חולים,כמובן אין אוכל,"לא היה
לי זמן להכין לך אוכל,אז נתתי לך כסף."               זה הזכיר לי את כל התירוצים שתמיד
הייתה אומרת:גיל שלוש – אין לי כוח להרגיע אותך קחי כסף,אין לי כוח לצאת איתך קחי
כסף,אין לי כוח לבשל קחי כסף.היא לא הבינה שכסף הוא לא תחליף,ובטח לא פתרון,רק דרך
מילוט.        
 יצאתי לקפיטריה והנה כבר קייט מדברת בדיוק עם
בנות כמוה,עושה מבטים לשחקני הפוטבול,היא השתלבה יופי.                                                                  
התהלכתי לי בין מסדרונות בית ספר וזה הרגיש לי כמו בשדה קרב: קסדה מצוירת
על ראשי,לבושה במדים צבאיים,ורובה מוסקט מצויר בידי,הולכת בין מטוסי הנייר שעפים
לכול עבר,בין המבטים המרושעים,ובין הקללות שהם כמו כדורים,דיבורי סרק סתמיים
ומפגרים,דחיפות צעקות,דברים נזרקים לאוויר כמו רימונים,ילדים קטנים תופסים מחסה
סביב הלוקרים כדי לא למשוך תשומת לב בזמן שנבחת הפוטבול עוברת וכולם צריכים לפנות
את דרכם,הם הטנק הגדול,"פנו דרך!פנו דרך!זהירות!!!" המסדרון הוא באמת
שדה קרב אימתני,שם מתרחשים כל הדברים:כל הסכינים בגב,כל הפציעות,שם מדברים הולכים
לדבר על העניינים הלוהטים כמו לאיזה מסיבה הולכים,או את מי מותחים,כל החיוכים,כל
האהבות הקיטשיות שרואים בחורה שמפילה ספרים,אוי זה עושה לי להקיא.                    
הגעתי לקפיטריה,שם לא ראיתי
תרבות,כולם דחפו את כולם,העיפו את החלשים לצדדים,והגדולים וחזקים נשארו,כמו בטבע
גם פה החזק שורד,החלשים נמחצים על ידי החזקים,הקופים רבים על האוכל כי אין אוכל
לכולם ומי שרוצה לזכות בבננה צריך לעבוד קשה. נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי לטורנדו
של דחיפות,ומכות,ידיים מורמים לאוויר והכסף בוהק לאור המנורות.בעל הקפיטריה נראה
מקסיקני,אין ידע מצומצם מאוד בשפה,הוא בקושי ידע מה הוא מוכר.        
הבנתי שאם אני לא אעשה משהו בחיים לא
אגיע לתורי,תמיד יבוא עוד גדולים שידחפו וייקחו בכוח ובגסות את הבננה לפני כולם.אם
אתה לא יכול להתנגד להם זרום איתם. צעקתי,הרמתי את הכסף גבוה לשמיים ואיך שהוא
המקסיקני הבחין בי,מכל הקופים הוא בחר בי.                                                                                      
יצאתי מהקפיטריה מרוצה,כי גם אני הצלחתי לדרוך על כמה חלשים,החזקים צוחקים
והחלשים בוכים,כי אף אחד לא מסתכל על מקקים מחוצים.                    
"ברור שהיא קיבלה
לפניך ראית איך היא צעקה,ממש בהמה."הקול אמר.הסתכלתי סביב ולא ראיתי אף אחד
רק אני,היא מדברת אליי.                         
 "היי, כולם צעקו,מה אני עשיתי שהיה שונה?"הבטתי לימיני וראיתי
בחורה יושבת על אחד הספסלים,היא ישבה בנוחות וסיגריה בידה הימנית,שערה חום,וחלק
כמו סרגל,והיא הייתה מאופרת בכל הפנים,מסכרה סומק,שפתון,היא הסריחה מזולות. אחרי
שהבינה שהטענה שלא תלושה מהמציאות,במקום להודות שטעתה ולהגיד לי סליחה אמרה:"כן
כן,שמענו,על מה את מסתכלת תתקדמי פרה!"                          
"איזו
טיפשה,"חשבתי בליבי וצחקתי.                                                                     
 דמיינתי
לעצמי בית ספר רק עם אנשים כמוני,לא הייתה צביעות בכיתות,ולא שקרים והעלבות,הייתי
הולכת במסדרון ולא נתקלת באף אחד ואם כן הוא היה מבקש סליחה,היה תור מסודר
לקפיטריה,ולא הייתי צריחה להתמודד עם בנות טיפשות וזולות כמוה. אבל זה רק
חלום.                                                             
 הגעתי לכיתה,ואז הצלצול נשמע,התיישבתי במקומי ומורה אחרת נכנסה,ואמרה את
שמה וכך הלאה,וכך הלאה,לא התעניינתי בשיעורים ,כי אף אחד לא התעניין ולרגע גם
המורים לא התעניינו אז מה הטעם? ישבתי לי,מנותקת לגמרי מהשיעור,שיר מתנגן
בראשי,ואני מציירת לי ציורים:מפלצות דרקונים,אבירים ונסיכות בטירה,סוסים
ופרשים,חרבות ועניינים או סתם קשקושים,וכשציירתי הזמן עבר מהר,כאילו שכחתי שאני
בכלל בבית ספר מוקפת בילדים.                  
 נכנסתי לעולם משלי כשציירתי,עולם הדמיון של אמנדה בו הכול אפשרי,אני הייתי
הנערה במצוקה וציירתי לי אביר יפה תואר שיציל אותי עם סוסו הלב,זה היה עולם שלם של
קסם,ציירתי את הקרקס שהייתי בו,ואת האורות והאנשים,והוא הזכיר לי תקופה טובה.
ולפני שהבחנתי בכך,היום נגמר עם ציורים ומוזיקה,והרבה סבלנות.הבנתי שלהסתתר בצללים
לא כל כך נורא,כל עוד יודעים לעשות את זה טוב ושאף אחד לא יבחין בך,כך היום עובר
מהר יותר והתקופה הופכת לנסבלת,ולצחוק על עוד בנות סתומות זה תמיד טוב.נראה לי
שאסתדר פה יופי.      
האוטובוס הצהוב
הוריד אותי מול הבית ויצאתי אמרתי לנהג יום טוב,והוא סגר עלי את הדלת בגסות
ונסע,ואני המשכתי לחייך,כי זה הצחיק אותי.                     
צחקתי וצחקתי ואז העשן של
האוטובוס חנק אותי וגרם לי לשיעול וכשהשיעול נפסק המשכתי לצחוק.פתחתי את הדלת
במפתח ואימה ישבה על הספה ושאלה אותי איך היה היום,אמרתי לה שהיה טוב,היא שאלה איך
המחנכת ואמרתי שהיא צעירה מאוד ורואים שיש לה הרבה רוח חיים,היא לא הבינה את הטון
הסרקסטי,אז הלכתי לחדרי בצחקוקים. לפעמים זה כיף לצחוק על בורים.זה גם עוזר לך
להתמודד איתם.                                                                                   
נעלתי את דלת חדרי פתחתי חלון לרווחה,וכיבית את כול האורות,וכתבתי לאור
הירח על יומי הראשון בכיתה חדשה כשאני מצחקקת לי במשך שעה שלמה.                                                                   



בין כאוס וצעקות אני
הולכת.



אמנדה - אומנית
ההסוואה.



מסתתרת לי בצללים כמו
נינג'ה,



מתחבאת מכל הפרצופים.



כאן בתוך כלוב הקופים.



אוי! הם כל כך טיפשים
שזה כואב.



והדברים שהם אומרים כמו
מחטים בליבי.



הבנות זולות, והבנים
פראיים,והמורים ללא רוח חיים.



כאן בתוך כלוב הקופים.



זהו שדה קרב של ממש,



מטוסים, אש, יריות,
רימונים וחיילים.



המלחמה מתחוללת גם
במוחך ואתה מתחיל לספור את הימים,



יורד על הברכיים, אזוק
מכף רגל ועד ראש, וזועק אתה לאלוהים.



(אין מוצא,אין מוצא,
אין מוצא...)



כאן בתוך כלוב הקופים -
מקום שכוח אל.

נכתב על ידי , 16/4/2019 16:31   בקטגוריות דיכאון, הרס עצמי, מדכא, סיפור בהמשכים, קרקס, רגיש, רגשות, שירה, אהבה ויחסים, אופטימי, בית ספר, סיפרותי, פסימי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

133
הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לXoAmandaXo אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על XoAmandaXo ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ