לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

פריחת הקורקבן




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2019


לא אוננתי הרבה זמן

וגם לפני הפעם האחרונה ההיא מתישהו שכן אוננתי- הייתה תקופה ארוכה שלא

אני דווקא כן חרמנית, אמנם לא המון ולא בעוצמה

אבל העניין הוא שאני קצת מונעת מעצמי. כי האוננות מלחיצה אותי

אני פוחדת שוב לנסות וששוב לא יהיה לי נעים

נכתב על ידי מרקישקעס , 18/6/2019 20:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




למרות שאני עובדת באמת מאד קשה ועמוס

אני עדיין לא באמת מספיקה הכל

והייתי יכולה להספיק לדעתי אם הייתי עובדת אפילו יותר קשה

איך בכלל אני מגיעה למצבים האלה שאני עושה הכל כל כך צמוד לדדליין?

אבל המחיר היה לא להרהר בכלל, לא להתעכב על לדבר עם חברים בכלל, להתעלם מהמשפחה,

לפעמים צריך גם לעבוד בשביל משכורת

אולי מותר גם קצת למרוח את הזמן לפעמים

אחרי כמה לילות רצופים בהם ישנתי בין 2-3

הלילה הגוף שלי פשוט לא הסכים לי לצאת מהמיטה לפני שהשלמתי שמונה שעות

לא משנה כמה שעונים מעוררים במקומות מרוחקים מהמיטה שמתי

ועשיתי לעצמי חיים ממש לא קלים

אז עכשיו אני משמעותית מרגישה יותר טוב ופחות עייפה

גם התקלחתי ואכלתי לשם שינוי ארוחת בוקר משביעה

אבל

לא הספקתי לכתוב את המטלה שהייתה לי חשובה

למזלי היא לא מהסוג הקריטי שאני חייבת כדי לעבור את הקורס או להיבחן

 

מה שמטריד אותי באמת זה שיש בחינה בנגינה בשישי, שהיא מאתגרת במיוחד כי היא כוללת יצירות חדשות לי

ואני לא מספיקה לנגן אפילו לא 3 שעות ביום

אתמול ניגנתי רק שעה וחצי

 

אולי האתגר הזה הוא בעצם הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי כרגע

נכתב על ידי מרקישקעס , 18/6/2019 11:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




רגרסיה

החרמנות שוב מביכה אותי

נכתב על ידי מרקישקעס , 18/6/2019 09:57  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מבולבלת

שוכחת דברים חשובים כמו הארנק והפלאפון והמפתחות ותקיית המסמכים ודרישות למבחנים ודדליינים של הרשמות

ממשיכים להעיר לי בחיוך שירדתי במשקל ושנראה טוב אבל בעיני זה קצת מטריד כי בכלל לא ניסיתי לרדת, זה גורם לי להרגיש כמו מתחזה

איך זה שאני נראית טוב אם רע לי? אולי לא רע לי?

לפעמים מאד רע לי

היום נשברתי

הנושא הכי רגיש בשבילי הוא הפחד מכשלון

התחושה התמידית שאני בגבול של עצמי, בקצה של עצמי, שאני אפילו לא יודעת אם אני מסוגלת לעבור את מה שמולי אבל כבר שואפת לעשות אותו בצורה פנומנלית

אחרת כל האישיות שלי בסכנת התפוגגות

בשורה התחתונה - התחושה היא שאם אני לא מרשימה, אז אי אפשר לאהוב אותי

ואני כל כך רוצה שמישהו יאהב אותי ויראה אותי

כל הזמן זה מתעורר בי ומערבל אותי

לפעמים אני בכוונה רוצה להוריד את עצמי במן הצגה כזאת (מתחזה כבר אמרתי?) פשוט כדי לקבל תשומת לב חמה

כי לאחרונה אני מרגישה זרות מאד עצמתית בכל מקום

מאד לא שייכת, מנותקת

אפילו מהנגינה

מהמורה שלי לנגינה

מהחברים הכי טובים שלי

מהמשפחה שלי

כל הזמן אני נמצאת באיזו דמות

ושום צעד לא מרגיש באמת יציב ובטוח

לא מצליחה להשתחרר מתחושת הזרות הזו כבר זמן מה

אני נורא רוצה לשתף מה עובר עליי אבל זה לא עובד, לא מרגיש טבעי

גם כשאני משתפת זה פשוט מרגיש מנותק רגשית וסתמי ואבסורדי ומגעיל

נכתב על ידי מרקישקעס , 16/6/2019 23:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




פאק אני כל כך עייפה אני בקושי יכולה לדבר. אפילו בשבת לא הפסקתי להיות עסוקה. לפעמים העומס מרגיש מסחרר עד חוסר שליטה לכן עולה לי צורך מסויים לארגן את הכל ברשימות: גם את מה שכבר היה ולא רלוונטי כבר. מה היה אתמול?

לכתוב מערך שיעור (להיום)

להתאמן למבחן בניצוח (מחר)

לכתוב עוד מערך שיעור (למחרתיים)

לנסוע לאכול עם אחי הגדול ואבא

להתעמת קשות עם אבא

לנגן שלוש שעות אינטנסיביות בבית

לנסוע למשמרת 

לגלות שהייתי רשומה למשמרת קצרה נוספת היום ושבטעות לא באתי!!!!!!

בזמן המשמרת לכתוב עבודה להגשה (להיום)

ולהתכונן על מערך השיעור שכתבתי בבוקר

לסיים את המשמרת בשתיים עשרה וחצי בלילה

להישאר שם כדי להמשיך להתאמן לניצוח

לחזור הביתה בשתיים

להמשיך את העבודה להגשה, להקליד הכל ולהגיש בארבע

להמשיך להתכונן לבחינה בניצוח כי אני לא מוכנה וזה עוד פאקינג יומיים

ללכת לישון ב4:40

לשאוף להתעורר ב6:00-6:30

להיכשל בזה

להתעורר ב8:00 כשצריכה בעקרון להיות באוניברסיטה ב9:00

על הזין שלי

 

נכתב על ידי מרקישקעס , 16/6/2019 07:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אתמול הייתה הפעם האחרונה שלי לנסוע לתיכון בו השתלמתי לתעודת ההוראה

הרגיש מוזר, עדיין לא הפנמתי שזה אשכרה הסוף, כבר כל כך התרגלתי

הפרידה מהמורים הייתה צנועה אבל אישית, מהתלמידים לא הייתה בכלל

הייתי צריכה לצאת לפני הזמן

לא הרגשתי צביטה ברורה בלב

אבל גם אין לי ספק שאתגעגע...

 

משם המשכתי לנגן-לעבוד בתזמורת. חזרתי למרות שממש רע לי שם כי אני צריכה את הכסף

אבל החזרה שברה אותי

עד כדי כך

שיצאתי על דעת עצמי שעה לפני הזמן בלי להודיע או להיפרד מאף אחד

פשוט ככה בזמן שכולם עדיין מנגנים- קמתי, ארזתי ועפתי!!!

(מי זאת??? אני???? מתי הבשלתי לעמוד על שלי ככה??????)

לא יכלתי יותר לסבול את החלטורה מזלזלת האינטיליגנציה שהיא התזמורת העלובה הזאת, ושאני חלק ממנה מבחירה,

והרגשתי בתוכי מבעבע מן ניתוק רגשי מאד מנוון לכלי שלי ולמוזיקה- לא מחיר שאני מרגישה שאני יכולה לשלם כרגע

 

כשחזרתי הביתה היו לי בדיוק שעתיים כדי לדחוס מלא עבודה לפני שהיה צריך לצאת לארוחת ערב משפחתית (בכלל לא בסדר העדיפויות שלי אבל חובה לא גמישה במיוחד)

אבל פשוט הייתי מותשת. טרפתי איזה משהו שאני לא זוכרת בכלל ונרדמתי בטעות עם הבגדים

וגם אחרי שחזרתי מהמסעדה (סיפור מספיק מתיש לפוסט אחר), לא משנה כמה הדוק ויעיל תכננתי את הלו״ז על המפית, פשוט נרדמתי שוב

התעוררתי ב1:00, 3:15, 4:30, כשכל אחת מהפעמים ניסיתי לשכנע את עצמי לקום ולעבוד ללא הצלחה. גם כשניסיתי לכוון שעון מעורר ל6:00, 6:05, 6:10 וכן הלאה עד 7:00 לא הצלחתי להיות מספיק צלולה ולגייס כוחות פיזיים לקום עד היום ב8:30

לחוצה מאד אין לי זמן יש לי שבוע מטורף בפתח חמש בחינות גדולות כשכל אחת דורשת הרבה עבודת הכנה וריכוז וכמעט הכל חשוב לי

קשה לי העומס

 

עוד דחיפה וזה מאחוריי

נכתב על ידי מרקישקעס , 15/6/2019 07:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני כל הזמן מרגישה כאילו אני עובדת על כל מי שסביבי

מזוייפת, מתחזה, מעמידה פנים

מטילה ספקות גדולים מאד בתכונות, רגשות, יכולות שלי

אני כשלון

איכשהו רק אני רואה את זה

וזה גורם לי להרגיש כל כך חסרת אונים

כי אני פוחדת יום אחד "להיחשף"

כשאומרים לי שאני לא בסדר זה לפעמים גורם לי להרגיש יותר טוב מאשר אם מחמיאים

וגם אני מורידה לא מעט את עצמי, כדי כמה שפחות להטעות

אבל גם זה מעיק 

לא משנה מה אעשה, זה יהיה לא טוב

הנוכחות שלי לא תהיה נעימה

אני מרגישה כלואה במציאות

ובתוך הגוף שלי

זרות כל כך גדולה

הספקות שלי בעצמי כל כך גדולים עד כדי כך שאני לא בטוחה בכלל אם זו מציאות או חלום

מסתכלת על הידיים שלי מקלידות ולא מבינה מה זה האיבר/יצור הזה בעל הצורה המשונה הזאת ואיך זה הגיוני שזה קשור לגוף שלי ומה זה העיגול הנוצץ הזה שיש לי מסביב לאחד הקווים האלה שיוצאים מהמרכז של זה ואיך זה שהן מוכרות לי כל כך

הן באמת מוכרות לי?

מישהו יכול להזדהות עם רמת האבסורד הזאת?

לא טוב לי

נכתב על ידי מרקישקעס , 12/6/2019 22:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני מלאה בכעס

כעס לרוחב וכעס לעומק

תוהה אם נשאר בי מקום לעוד דברים

זה מה שמניע אותי, אני חושבת שכמעט אפילו מגדיר אותי,

מתקשה מאד להסביר מה מקורו, כלפיי מי/מה הוא מופנה, מה המסר בעצם

מתקשה להבין מה יעזור לי כרגע

אני רק יודעת שזה כעס

ושיש הרבה

 

 

 

 

 

ושזה יעבור מתישהו

נכתב על ידי מרקישקעס , 12/6/2019 21:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מחשבות:

יושבת בשיעור האחרון לסמסטר של הקורס ״מערכת החינוך בישראל״. מיד אחרי שהמרצה סיימה להסביר על המבחן הפסקתי להקשיב כדי לקרוא מאמר של פייר בולז (״שנברג מת״) לקראת בוחן שיתקיים עוד שעה, בקורס אחר. המוכנות שלי רופפת גם לבוחן וגם למבחן. לא נורא, לא לקחת קשה, זה לא בראש סדר העדיפויות. 

הסטודנטית לידי נגעה לי בטעות במרפק. זה לגמרי הוציא אותי מריכוז. המגע הזה, למרות המינימליות שלו, היה לי ממש זר. פתאום הבנתי (שוב) כמה מעט מגע פיזי יש לי בחיים כרגע.

ישנתי שעתיים ויצאתי בשעה איחור. נסיעה של חצי שעה התארכה לשעה וחמש דקות. אבל- כשהגעתי והתחלתי נגן היה אימון איכותי וזה איפס ומילא בכוחות.

שיסתיים כבר הקורס הזה אני כלואה כאן. זה לא מספיק מעניין אותי ללמוד על מערכת היינוך. זה לא מספיק מעניין אותי לקחת חלק בה. מזל שזה השיעור האחרון

נכתב על ידי מרקישקעס , 11/6/2019 10:16  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




פעם אם הייתי מרגישה חרדה הייתי מגבשת ניסוח מעמיק סביבה כדי לעזור לעצמי, והבלוג תפקד בתור קטלוג לעת חירום. לפעמים גם היו דיונים בתגובות שפתחו אותי לנקודת מבט שונה. ההנגשה הזאת של המחשבות שלי לקוראים (ולעצמי של העתיד, בתור קוראת) באמת היה עוזר, ועודד אותי לתהליך חיפוש שסחט ממני תובנות מעניינות וניסוחים יפים. כשאני קוראת היום את מה שכתבתי אז אני מתרשמת וגאה.

ובכל זאת, אני מעדיפה את מה שקורה היום

כשלא אכפת לי מה הקוראים חושבים

נכתב על ידי מרקישקעס , 11/6/2019 06:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מחר *באמת* יש יום משוגע ואין כמעט זמן לנשום

ושוב שלוש בבוקר ואני עדיין ערה ועובדת

מתעוררת בשש

לעזאזל

אני בחרדה

אני לא מספיקה

סיימתי בשעה טובה לכתוב את המטלה השלישית על טכנולוגיות בחינוך פשוט איכס

שוב לא אגיש שיעורים בהרמוניה זו מטלת כתיבה די מורכבת ולא ררק שלא הגעתי לזה גם דחיינתי כי פחדתי שלא יצא טוב אני כועסת על עצמי

וגם לא הגעתי בכלל לשיעורים בקונטרפונקט למרות שזה ממש חשוב לי פשוט באמת היו מליון דברים דחופים יותר

עוד שבוע וחצי בחינת סוף שנה עם יצירות חדשות וזה דורש ממש הרבה אנרגיה וריכוז וזה איתגר אותי מאד להרים את זה בשבוע

אז מחר שיעור על כל נדרי פרלוד אלמנד והקורנט מתוך הסוויטה השנייה

מחר יש בוחן האזנה ועל שני מאמרים שאני מגיעה ללקרוא רק עכשיו

וגם מחר אני צריכה להגיש טיוטה לפרזנטציה שהיא בעצם הבחינה המסכמת של החלק המעשי של תעודת ההוראה

עדיין ממש בתהליך חיפוש עם זה, בדקתי עכשיו כמה אפשרויות של כורלים, כמו wir christenleut שזה מהמם אבל דווקא את העיקר שזו העלייה הכרומטית אני אתקשה לנגן בפסנתר מספיק זורם

מחר יש קונצרט עם טוני על אריה של הנדל ומשם לרוץ לקונצרט אחר, לעזור לחבר לבצע יצירה שכתב, פאקינג ביטלתי פסיכולוגית בשביל זה,

אני מוצפת באדרנלין של לחץ

אני טורבו עכשיו

לא אצליח לישון בכל מקרה

פאק

זה ממש גורם לי להרגיש מחוץ לאיזור הנוחות שלי לכתוב ככה ספונטני

כנראה זה הכי טוב בשבילי

אני מתגעגעת ללצפות בדוקומנטרי לווייתנים במיטה

הלוואי שהייתי כמו לוויתן ראשתן גדול הראש (פשוט: זרע) שישן רק 7% מחייו

 

פתאום ביוטיוב קפץ השיר הזה

נכתב על ידי מרקישקעס , 11/6/2019 01:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




יש בנות שרואים עליהן שיש להן קשר טוב עם אמא שלהן

יש להן תסרוקת שמתאימה להן

והן יודעות איך לטפח את השיער ואיך לאסוף אותו עם סיכות

עור הפנים שלהן בריא והגבות שלהן מסודרות

ומגיל צעיר הן מסירות שיער בצורה שלא פוצעת אותן ולא מחמירה את המצב

אף פעם לא בורח להן המחזור

הבגדים שלהן מחמיאים להן ולפעמים הן לובשות את הבגדים של אמא שלהן בגאווה

ויושבות בגאווה עם אמא שלהן בבית קפה ומדברות על החברות שלהן ועל מה שקורה בבית הספר

יש להן חברות

ושמלות

ויש להן אינסטגרם וכל החרא הזה

ותמונת פרופיל מהים

וכתב בנות עגול ועטים דקים בכחול וסגול ולפעמים גם ירוק (רק בשביל הכותרות)

וסנדלי-כפכף מעוצבים שחושפים ציפורני רגליים מטופחות

 

אני שונאת אתכן

נכתב על ידי מרקישקעס , 10/6/2019 22:50  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הבית והמשפחה מרגישים לי זרים

מקשיבה לשיחה בין אמא לאחי הקטן 

גם אני גדלתי ככה? מה יש לנו במשותף?

נכתב על ידי מרקישקעס , 10/6/2019 22:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




היום ניגנתי לא מעט, התאמנתי גם על מטלת הפרטימנטו, ובפיתוח שמיעה הצלחתי לא רע בכלל, ובחזרה עם טוני לקראת הקונצרט מחר היה כיף ומעניין, ושתיתי קפה עם טל, וישבתי לשיחה נעימה גם עם הטל השנייה אחרי שהשתחררנו מוקדם מהמשמרת, יום מלא ובדברים טובים, אז למה אני מרגישה מרוקנת

נכתב על ידי מרקישקעס , 10/6/2019 21:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




צפיתי בדוקומנטרי על לוויתנים ואז הסתכלתי ביוטיוב על סרטונים של זיקיות הולכות ואז הבנתי שזה לא רק מעניין אותי (ממש) אלא שאני גם מדחיינת. עשר בלילה. ממש עייפה. נכנסתי למיטה עם שעון מעורר לעוד 20 דקות בתקווה להתייעל, אבל התעוררתי בסביבות אחת. החלטתי להמשיך לעבוד. על מה שאפשר, עד כמה שאפשר, העיקר להמשיך ולא לוותר... הטו דו ליסט מתחלק לשלוש: מחוייבויות לימודים לסמן עליהן וי (מיני עבודות להגשה), מחוייבויות לימודים מתוך עניין שאני צריכה ורוצה להגיע אליהן עם רמת מוכנות מינימלית לפחות (במיוחד לפני המבחנים), ומיומנויות שיש לטפח באופן עקבי. לכאורה ברור לי סדר העדיפויות שלי, בפועל כל פעם משתנה לפי מה יותר שיותר דחוף, וכרגע הכל דחוף וחשוב לי כמעט במידה שווה. מבלבל ומלחיץ ואני לא באמת עומדת בעומס. אולי בכל זאת לא הכל חשוב?


 


אני חושבת שכשאני מדמיינת את המקום השמח שלי בעולם, זו המיטה. מרגיע החיבוק העוטף מכל הדברים המוכרים: הריחות, המרקמים (גם של המצעים וגם של העור), הספרייה מצד אחד והקיר הקצת סדוק מהצד השני. הנוף מהחלון ורחשי הרחוב השקטים. המרחב- אני היחידה במיטה. עבר הרבה זמן מאז שעוד מישהו היה כאן איתי. מרגיש רחוק כל כך. אני נהנית להיות כאן לבד כרגע. אפילו מכאיבה קצת המחשבה על שיתוף המקום האישי הזה.


איך כבר רבע לארבע

נכתב על ידי מרקישקעס , 10/6/2019 02:16  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הגוף שלי שבור ומפורק. אני מרגישה כמו ציור של פיקאסו. תוהה אם זה קשור לגלולות הארורות האלה? יכול להיות שהתייבשתי? או שזה וירוס? נפילת סוכר? מה קורה עצרתי את המקלחת באמצע כי הייתה לי סחרחורת נוראית ובחילה וראיתי מטושטש והייתי חייבת לשכב. וגם ממש קר לי. אין לי מושג מה קרה פתאום. אני לא חולה בדרכ. אין מי שיטפל בי וגם לא הייתי מרגישה נוח להתבכיין מול אף אחד. הכרחתי את עצמי לאכול קצת לחם עם שוקולד ולשתות מים. אולי עכשיו כן הייתי מסכימה שיתייחסו אליי כמו לילדה קטנה, שירכנו מולי ויגידו לי את גיבורה והנה הנשיקה תעלים לך את כל הכאב. עוד שעה וחצי צריכה לנגן בחזרה לעזאזל איך אני צוברת את עצמי ונוסעת לשם. לשכנע את עצמי שאני רוצה. אני רוצה לצאת מהמיטה להפעיל את הגוף לראות את השמיים לפגוש אנשים ליצור את המוזיקה הזאת, אני רוצה אני רוצה אני רוצה


עריכה

לפעמים מפריעה לי הסגנוניות הדרמטית שלי. אבל זה הבלוג שלי ואני אתבכיין בו אם אני רוצה. אני לא מרשה לעצמי במקומות אחרים. אני באמת מרגישה לא טוב. אפילו אמא שאלה אותי אם אני חולה. נהמתי עליה שאני בסדר. אני מרגישה ממש חלשה וכואב לי לזוז. דבוקה למיטה. אבל זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב כי יש לי כל כך הרבה דברים שאני מוכרחה להספיק. לחוש לחץ ואשמה זה כמו לגרד עקיצת יתוש- גורמים להרגיש טוב לטווח קצר. היי, זה סימן שיש לי סטנדרטים גבוהים, היי, אולי אגיע רחוק יום אחד, אם רק אמשיך כל הזמן לדחוף את עצמי. אבל זה ממכר, ולא באמת עוזר, רק מכניס לאמוק ומנפח הכל

נכתב על ידי מרקישקעס , 9/6/2019 09:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




היום כשאחי ואני נפגשנו לאכול עם אבא, הוא סיפר שהלך לראות דירה ביוקנעם. אם אתה כבר כל כך מתעקש לעזוב את הדירה המרווחת והממוקמת-אסטרטגית-להפליא שלך אז למה דווקא לפאקינג יוקנעם? מילא, אם לא אכפת לך להתפשר בגיל 60+ על נגישות מוקדי הרפואה והתרבות, מילא תגור בחתיכת חור מכוער שאין בו כלום ושום דבר, בעיה שלך שאתה מטומטם, אבל אתה יודע מה, אבא? אנחנו, המשפחה שלך, נשארים פאקינג כאן, ועוד שלושה חודשים נולד לך נכד ראשון יא מזדיין, ועוד שנייה כשתהיה זקן וחולה זה לא יהיה לנו נוח לעצור את החיים שלנו כדי לנסוע עד ליוקנעם כדי לטפל בך, אז למה לך להתרחק, כולנו נצטרך אחד את השני, למה אתה לא רואה את זה? למה אתה לא חושב על שום דבר קצת מעבר, למה אתה כזה קמצן בהכל? למה באופן טבעי זה לא חלק משיקול דעתך - מה יהיה איתנו?

 

נ.ב.

מה זה מעניין לעזאזל אם האישה שטוענת שניימאר אנס אותה קיבלה את ההזמנה שלו לצרפת והגיעה לפגוש אותו מרצונה???? זה מחייב אותה לשכב איתו????? מה זה משנה, תכננה לשכב איתו, לא תכננה לשכב איתו, הבינה את הרמז שהוא רוצה אותה או לא הבינה..... אז התחרטה!!!!!!! היא חייבת לו משהו?!!?? הוא קנה את הגוף שלה יחד עם כרטיס הטיסה לצרפת?!?!?!ץ מה זה השטויות האלה איך זה שאתה אומר לי לבת שלך את החרא הזה איך זה שאני בכלל הבת שלך

נכתב על ידי מרקישקעס , 8/6/2019 22:42  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מחשבות: מאיפה הייתה לי החוצפה לקחת לעצמי חופש באמצע הטירוף הזה ולא לנגן יומיים. נקודתית, יש לי טו דו ליסט עד השמיים. כללית, "בגילי" כבר הייתי יכולה להגיע רחוק יותר. אני צריכה לעבוד יותר קשה מכולם!

אבל - המחשבות האלה הן בדיוק מה שגורם לי להתאמץ כפליים מכולם!!! זו לא חריצות מרשימה מעוררת השראה וכבוד, זאת חרדה אובססיבית!!!!!!!!!!! זה לא מושך להלקות את עצמי!!!!!!!!!!!!!!!!

כל כך נמאס לי מכל האשמה הזאת!!!!!!!!!!! חלאס

נכתב על ידי מרקישקעס , 8/6/2019 08:55  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני שונאת את אמא שלי. אישה פשוטה ובורה וחסרת רגישות ובכיינית ואלימה ומזניחה וחלשה וחסרת שליטה. אפסית. מזוייפת. בלתי נסבלת. מביך אותי להיות קשורה אליה. אני לא המשך שלה, אני לא רוצה להיות המשך שלה ואני גם לא אהיה. ולא מעניין אותי שום דבר

 

הפסיכולוגית ואני מתעסקות לא מעט באמא שלי. בהתחלה אני מקללת אותה ומספרת על הדחפים האלימים שמתעוררים בי כלפיה לפעמים, מאשימה אותה במיזוגניה ופסיכוזה. אבל כשהפסיכולוגית מסכימה איתי וקוראת לאמא שלי מיזוגנית או אומרת משהו כמו: "את צריכה לתת הרבה כבוד לפנטזיה להחזיר לה", אני מתהפכת ומתחילה דווקא להגן על אמא שלי, ומתייחסת לדבריה בחשדנות רבה: איך את יודעת שאני לא משקרת לך? לא פגשת אותה אף פעם, את סתם אומרת. בעצם וודאי שאני לא דוברת אמת כי פרספקטיבה בודדת, וודאי של ילדה, ביחס לשנים אחורה- היא אף פעם לא "האמת". אני סתם מגזימה ביחס לאמא שלי כי אני באמת אדם רע כפי שהיא הייתה אומרת לי. ושוב חוזרת להרגיש בדידות וחוסר אונים. הפסיכולוגית עונה: אין לי דרך לדעת מה האמת. אבל זה לא סתם שאת מרגישה תוקפנות גדולה כל כך כלפיי אמא שלך. חוץ מזה, יש דברים שהיא באמת אמרה לך, כמו למשל שהדבר היחיד שאת צריכה בחיים זה אחות קטנה שתהיה יותר יפה ממך, נכון? או שבנים הם חברים יותר נאמנים מבנות. נכון, אני משפילה מבט, מעוצבנת ומבולבלת

נכתב על ידי מרקישקעס , 7/6/2019 16:27  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מאז התחרות ביום שני אני בהילוך נמוך. אתמול לא ניגנתי בכלל, והיום עדיין לא. זקוקה למרחב. מרגישה שחוקה. יש לי בעקרון עוד הרבה מאד עבודה, אבל אני מרגישה שאני חייבת לצבור כוחות. אין לי כוח אפילו להרגיש אשמה לגבי זה שאני נחה. חייבת לעצור הכל ולנשום. לבהות. לאכול חופשי, לישון הרבה. לגעת בעצמי. לכתוב.


היום הייתה אזכרה לדודה. שמתי לב שלא חיבקתי את אמא שלי בכלל. למה אני לא מרגישה יותר אמפתיה כלפיה? הפסיכולוגית חושבת שאני צריכה לעזוב את הבית כדי להתרחק ממנה אבל ממש אין לי תקציב לזה עכשיו. ולמרות הכל זה גם נוח. אני יכולה לנגן אפילו בלילות. אני לא דואגת לתחזק את הבית וזה משאיר לי יותר זמן להתמקד בענייני לימודים. אולי צריך שיבער בי יותר לצאת מכאן? אני כן מזהה שביותר ממובן אחד זה משאיר אותי במקום. אבל בוער לי יותר לחסוך את הכסף שלי כרגע. זה לא כאילו אני פוחדת שאני לא מסוגלת לעזוב. אני שואפת ללמוד בחו"ל וזה תהליך ארוך ויקר. גם ככה אני כמעט ימים שלמים מחוץ לבית ויש תקופות שאני חוזרת כמעט רק כדי לישון.


אבל כשאני כן כאן, אפילו הסופ"ש, לפעמים אני סובלת מאד. 


לאחרונה אם הצרכים שלי מכל סוג לא נענים אני מגיבה בכעס גדול. לא אכפת לי אם מוצדק או לא. כל כך נמאס לי להבין ולהכיל אחרים. נמאס לי להרגיש במאבק על המקום שלי. בא לי להתמרד כל הזמן ולהיות כוחנית ותקיפה ומפחידה וחדה ואפילו מרושעת ושאף אחד לא יעז אפילו לחשוב על להציע לי משהו שיהיה בשבילי פשרה על כל דבר שלא יהיה. בא לי להיות מרכז העולם ושכולם יתאימו את עצמם אליי, שאנשים ירצו לרצות אותי על חשבונם כי אני אהיה כל כך מדהימה בעיניהם. בא לי ללכת ברחוב ושכולם יעריצו ויימשכו ויסתנוורו ממני, ובאופן מיידי. נמאס לי להיות סוג ב'. טעם נרכש. בחירה שנייה. לא מספיקה. אף פעם לא מספיקה כפי שאני. קשה לי להודות בפנטזיה הזאת. זה גורם לי להרגיש כמו אדם רע


 

נכתב על ידי מרקישקעס , 7/6/2019 15:48  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  מרקישקעס

תמונה




1,893

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרקישקעס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרקישקעס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ