לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מחפשים את אלוהים?

היי, אני בת 17, לומדת בכיתה בכיתה יב באולפנה. המשפחה והחברה בה גדלתי שייכות לזרם הדתי לאומי, הפופולרי כל כך בימים אלו במדינת ישראל ובכלל. לפני בערך ארבע שנים, התחלתי במסע חיפוש עצמי שהובל על ידי השאלה המרכזית "האם אלוהים קיים?" כאן תמצאו את הסיפור שלי


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

1/2019

מכתב לאלוהים


הקדמה: 


מהקטע הקודם שפירסמתי ניתן היה להבין שאני מנותקת לחלוטין מהדת, שאני בורחת ממנה ולא מוכנה לחיות אותה בשום דרך. חשוב לי להראות שזה ממש לא המצב, להפך, אני מעריכה מאוד את הדת, למרות שאני לא מקבלת הרבה ממנה, יש חלקים בדת שאני כן מקבלת, ואפילו שמחה בהם ואוהבת אותם. אני חושבת שהעובדה שגדלתי בסביבה דתית תרמה לי כבת אדם ולא הרסה אותי, למרות חוסר ההסכמה על דברים מסויימים ולמרות שאני בוחרת באורך חיים אחר. 


את הקטע הבא כתבתי לפני שבועיים בערך. הקטע הבא נכתב כמכתב לאלוהים, שהוא בשבילי (בקטע הזה לפחות) סמל ליהדות ולערכים שעליהם גדלתי כדתייה. אני חושבת שהקטע הזה מסביר בצורה לא רעה את הקשר המורכב שלי עם הדת היהודית.


הקטע:


אני יודעת שהיו לנו תקופות קשות, אני יודעת שכולם חושבים שלעולם לא
ניפגש שוב, אבל אני לא חושבת כמוהם, כבר לא. אבא שבשמיים הם קוראים לך, למרות שאני
יודעת שאתה לא שם, אתה לא בשמיים, אתה ממש כאן, יושב לידי, או אולי בתוכי, בזמן
כתיבת שורות אלו.


אלוהים, אתה היית הכל בשבילי אז, אני זוכרת. הייתי מדברת אתך הרבה, או לפחות מנסה. הייתי מקיימת את כל מצוותך
בקפידה, הייתי מתפללת כל בוקר, פותחת את הסידור, קוראת כל קטע וקטע,
ניסיתי לכוון את כל כולי, את עצמי, את מחשבותיי, אלוהים, אני כיוונתי אפילו את
נשמתי.


אבל אלוהים, מסיבה לא מוסברת דווקא שם לא היית. דווקא בתפילה לא
הרגשתי אותך, דווקא איפה שמאמינך מצאו אותך אני איבדתי אותך. באותן דקות מחשבותיי
היו נודדות הרחק, למקום בו הייתי רק אני, לבד, רק אני וחיי, מתמודדת לבד עם כל
הקשיים שהטלת בהם. הו אלוהי, כמה ניסיתי, הקפדתי לחשוב על כל מילה, אני מבטיחה, כל
מה שאמרו המורים עשיתי, כל דרך שאמרו שתקרב אותי אליך הלכתי בה, אבל דווקא שם, לא
מצאתיך.


אני זוכרת, כשהייתי קטנה, המורים בבית הספר היו מלמדים על כל מיני
מצוות קטנות, פרטים קטנים, ואני הייתי חוזרת הביתה ומקיימת הכל, מה שמשפחתי לא
הייתה עושה הייתי עושה אני. הכל רק כדי להתקרב אליך, חשבתי, שאולי שם תהיה, אולי
אתה כזה, כמו שאומרים, אתה יודע, אלוהים של הפרטים הקטנים. עשיתי הכל אלוהי, הכל,
לפחות כל מה שידעתי.


אבל גם שם לא היית. אלוהים, מה ביקשתי ממך כבר? קצת רגש? שתהיה שם? אפילו
לא ביקשתי שתעזור לי להתמודד עם הקשיים, רק ביקשתי שתהיה שם, לשמוע, להקשיב.
ביקשתי להרגיש אותך, ביקשתי להרגיש שיש עוד מישהו איתי, ביקשתי להפטר מהלבד הזה, הכואב
הזה, שהייתי בו. ביקשתי מישהו שיעמוד לידי, אפילו לכמה דקות ביום, אחד שלא יעזוב
כשקשה, אחד שלא יבקר וישפוט, אחד שתומך, אחד שמחזיק, אתה יודע אלוהים, ביקשתי לי
חבר אמת.


כן, אני יכולה לשמוע כבר את מאמינך מטיפים בי, על זה שאתה, אלוהים,
אתה, אתה לא חבר, אתה הבורא, היוצר, אתה אבא, אבא קשה כזה, ששומר, שדואג, מידי, שיודע
מה היא הדרך הנכונה, שנלחם כדי שמאמיניו ילכו בה. הם אמרו שהדרך שלך היא מתאימה
לכולם, שאם רק ארצה מספיק, אנסה מספיק, אני אמצא אותך דווקא שם, בפרטים, בקושי,
בתפילה, במצוות, בדקדקנות המוגזמת הזו, שכל דתי וודאי כבר מכיר היטב.


הרבה שנים חשבתי שאתה באמת שם, אלוהים. אבל, כמה יכול אדם להילחם? כמה
תפילות עוד הייתי מתפללת? כמה עוד יכולתי? אלוהים, הייתי שבורה, הייתי עייפה, אבל
יותר מכל, אלוהי, ככל שהתפללתי יותר, ככל שהקפדתי יותר, הרגשתי יותר לבד, וזו
הסיבה שוויתרתי, לא יכולתי יותר להילחם.


 אלוהים, אני פונה אליך בצער,
בהכנעה, יכול להיות שזו הייתה טעות להפסיק לנסות, יכול להיות שבסוף משהו היה
משתנה, אבל האמת היא, שאני שלמה עם ההחלטה הזו, יכול להיות, שאיבדתי שם את היכולת לעבוד
אותך מתוך הכרח של מצוות, מתוך בתי כנסת, מתוך סדר של תפילות, אבל יכול להיות, רק
אתה יודע אלוהים, שאם לא הייתי מפסיקה לנסות, הייתי מאבדת את עצמי, את זו שלעיתים
הפכתי להיות, אחת עם דעה, עם יכולות, עם כוח השפעה, הייתי הופכת לעוד אחת מהעדר,
עדר של בהמות, שהולכת אחריך, אלוהים, בעיניים עצומות. אלוהים, אני מתנצלת בפניך
שפתחתי עיניים, ואולי ביום מן הימים אצטרך לתת על כך את הדין, אבל אני שמחה שעשיתי
את זה, כי היום, אני שלמה יותר עם הדרך בה הלכתי, עם הדרך בה בחרתי לעבוד אותך, זו
לא הדרך בה בחרו רוב מאמיניך, אבל זו דרכי שלי, דרך בה אני חשה שלמה, חייה קיימת,
דרך בה טוב לי ללכת, באמת טוב, דרך בה אין לי הכרח, דרך בה כשאני חפצה בכך, אלוהי,
אני מוצאת אותך, שם לידי, שם איתי, כמו שלא הרגשתי אז, כל השנים. את התחושה הזו,
אלוהי, לא ניתן להחליף בשום דבר אחר, והיא, היא הייתה שווה הכל, גם אם אתה לא באמת
שם בשבילי אלוהים, גם אם וויתרת עלי מזמן, גם אם דרכי לא מקובלת עליך, הותרת בי את
התחושה שכן, ואייתה אני אחיה את חיי.


אדוני, אלי היחיד, במשך כמה שנים הותרת אותי לבד, להתמודד עם העולם
הזה, לא נתת לי כלים, לא נתת לי תמיכה, נתת לי לגלות הכל בעצמי. או שאולי, זו
הייתי אני שבחרתי להתבודד, לברוח מפניך. דווקא אז אלוהי, דווקא שם, בעולם הזה,
בעולם הקשה הזה, בעולם המורכב הזה, בעולם המדהים הזה, מצאתיך.


אומנם, לא מצאתי את אותו אל כעסני, קפדן, אל של ספר חוקים, אל של
מצוות ואיסורים, כזה שמאמיניך קבעו שאתה. מצאתי אל אחר, מצאתי אותך במוחי, בליבי,
מצאתי אל שהוא בעצם חלק ממאמיניו, ולא מאמיניו הם חלקו. מצאתי אל סובייקטיבי כזה,
כזה שנותן כוח לחלשים, לאלו שבמצוקה, כזה שלא אכפת לו באמת מה אתה עושה בחייך, כזה
שדואג לך עצמך, למי שאתה. מצאתי אל של עם, כזה שמאחד רחוקים, כזה שמאחד גם קרובים
לפעמים, כזה שהיהדות שלך היא זו שנותנת לך את כרטיס הכניסה לחברתו, לא כמות התפילות
שאתה מתפלל ביום או מספר האיסורים שאתה לא עובר עליהם.


האלוהים שלי, לא מביט בי מלמעלה, לא עומד בשמיים וקובע את גזר דיני.
האלוהים שלי יושב לידי כל העת, מקשיב לצרות ליבי. האלוהים שלי, קיים בליבם של
מיליוני מאמיניו, נותן להם את הכוח לפעול יחד, לחיות יחד, לאהוב יחד, לבכות יחד,
להילחם יחד אך גם לעשות שלום יחד. האלוהים שלי הוא לא אל אובייקטיבי, כזה שכולם
חייבים לציית לו, כזה שהוא אלוהים של כולם. האלוהים שלי הוא אל של פרט, אך גם אל
של עם. האלוהים שלי הוא אל של שלום, אל של אהבה, אל של ביחד, כל אחד בדרכו אבל
כולנו ביחד, בדרך החיים.


יכול להיות, ואפילו לא אהיה מופתעת אם כך הדבר, שאתה, לא אמיתי, איזו
תופעה שהמצאתי לעצמי ולא היא רק עוד מחשבה שרצה בראשו של אדם, כי כזו אני, כמו
כולם. יכול להיות, שכל דברי הבל הם, ונכונים הם אך ורק לי, ואפילו לא, מחשבה קטנה
ותפלה הם. איני מפחדת מאפשרות זו, אני חייה את חיי בהתחשבות תמידית כי הכל הוא רק
בראשי, כי אין בראשו של אף אדם אמת מוחלטת על דבר. אמת היא דבר אובייקטיבי, בעוד
אנחנו, כולנו, פרטים סובייקטיביים. אין לנו הכלים למדוד בראשנו שום אמת, אלא את השקרים
וחצאי האמיתות שבראשנו. כך אצטרך לחיות את חיי, בין שבמודע ובין שלא.


אלוהים, אני נופלת בפניך, אלוהי השקר שאתה, אני רוצה לחיות את חיי
לפיך, לפי השקר שהוא היהדות ולפי השקר שהוא אתה עצמך. אולי זו לא תהיה הדרך בה
קבעו מאמינך שצריך לעבוד אותך, שצריך לעבוד את היהדות, זו תהיה הדרך שלי, ורק שלי.
אעשה זאת מתוך הבנה מוחלטת כי חיי הם לא אמת, אלא חצי אמת, או אולי אפילו שקר.
למה, אתה שואל? כי אתה זה אני. אתה זה עמי. איני יכולה לחיות את חיי בלי להיות
שייכת לכלום, בלי לאחוז בכלום. במשך שנים האמנתי שאני יכולה, אך לא כך הדבר, ככל
שחיי עוברים אני מתוודה על הטעות הזו. אין לי צורך בחיים מתוך מלחמה באל שאפילו
אינו קיים באמת. אני אחיה את חיי בדרך שתעשה לי הכי טוב שאפשר, ואם אתה הוא זה
שיגרום לי להרגיש תחושה זו, אתה תהיה שם, חלק ממני.


 

נכתב על ידי , 27/1/2019 18:56   בקטגוריות ביקורת, סיפרותי, אופטימי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז שאלתי


לא האמנתי. לא האמנתי שזו תהיה התגובה שלהם. לא האמנתי.

זה היה הערב הראשון של הטיול השנתי של כיתה ט'. היינו 120 בנות בשכבה שאולצו לישון יחד באוהל בדואי אחד. זה היה ערב חורפי ולכן המזגן באוהל הופעל בחוזקה על חימום. השילוב של המזגן ויותר מידי נערות אחרי טיול בשטח גרם לאוויר לקבל ריח מחניק של זיעה מרה בשילוב של כמה עשרות סוגי בשמים שונים.

השעה הייתה בערך 22:00. רוב הבנות כבר עברו את המקלחת שלהן. אבל לא אני. אני פשוט ישבתי שם. הסתכלתי על שאר הבנות המתארגנות במהירות. על איך הן שולפות מהתיקים בגדים נקיים ומגבות ורצות בזריזות לאזור המקלחות תוך שהן משמיעות תקתוקים מרעישים של כפכפים. הסתכלתי על איך הן חוזרות מהמקלחות, השיער שלהן רטוב והן לבושות בפיג'מות מצחיקות, עוברות בין המזרנים עד שהן מגיעות לתיק שלהן, מכניסות את הבגדים המלוכלכים לתיק ותולות את המגבות הרטובות על החוטים שהיו מחוברים לתקרת האוהל. תוך דקות ריח הזיעה כמעט נעלם ונשארו רק הריחות של הבשמים שהתחזקו ככל שעבר הזמן. מגבות רטובות מילאו את תקרת האוהל כמעט לגמרי.

הבנות שהתארגנו באוהל התחילו להתאסף לקבוצות ולדבר.

אני ישבתי על המזרן שלי והקשבתי ברפרוף לכמה מהשיחות שיכולתי לשמוע. כמה מהבנות דיברו על תנועת הנוער שלהן, כמה דיברו על בנים, כמה דיברו על בית הספר ועל חברות מהעבר. שיחה אחת שהתחילה בין קבוצה קטנה של שלוש או ארבע בנות ומהר מאוד משכה אליה עוד לפחות עשר או חמש עשרה בנות משכה גם את צומת ליבי.

"למה את חושבת שהדברים הרעים שקוראים אומרים שאלוקים הוא רע?"

"לא אמרתי את זה. מצד שני, תחשבו על זה רגע, איך הוא יכול לגרום לדברים כל כך רעים לקרוא? תחשבו על השואה למשל או-"

"אבל אלוקים עושה את הדברים האלו מסיבה מסוימת!"

בשלב הזה של השיחה הרגשתי שאני חייבת להגיב. אני בדרך כלל לא מתערבת בשיחות של אחרים. בטח שלא אז. אבל הייתי חייבת. פשוט חייבת. משהו בפנים משך אותי לעשות את זה. תקראו לזה אינטואיציה, תקראו לזה תחושת בטן. מה שזה לא היה, זה לא השאיר לי ברירה. לא היה לי מושג מה זה הולך לגרום לי, לא היה לי מושג מה אני אגיד אחר כך או לאן תתקדם השיחה, פשוט הייתי חייבת לשאול. זה ישב לי במחשבות כבר תקופה והייתי חייבת לדעת. האם אני היחידה? אולי לא? איך הן רואות את זה? אם בכלל...

"תגידו, איך אתן כל כך בטוחות שאלוהים בכלל קיים? ראיתם אותו פעם? שמעתן? איך אתן יכולות להיות כל כך בטוחות?"

לרגע אחד קטן, היה שקט. הן לא אמרו כלום. פשוט כלום. רגע אחר כך, עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, מטח של שאלות, חלקן מאשימות, חלקן תמימות ומופתעות, הופנו אלי במידי. עוד גל של בנות הצטרפו לשיחה והמטירו גם הן את שאלותיהן.

לא האמנתי. לא האמנתי שזו תהיה התגובה שלהם. לא האמנתי.

מהר מאוד מצאתי את עצמי מנסה להסביר להן על העולם ועל "איך יכול להיות שאין?".

אני נשבעת לכם, שבאותו הזמן הייתי משוכנעת בעצמי, כמעט לחלוטין, שאני טועה. לא האמנתי בעצמי שיכול להיות משהו אחר. ההפתעה שלהן הפתיעה אותי, ותוך כדי גם ערערה אותי ובלבלה אותי.

כל חיי חייתי תחת מוסדות דתיים. החל ממשפחה דתית, גנים דתיים, בתי ספר יסודיים דתיים, אולפנה, דתית, כמובן. לא הכרתי שום דבר אחר. אתם מבינים? לא היה לי שום ידע, אפילו הבסיסי ביותר, במדע למשל, או בדתות אחרות. כל מה שהכרתי הייתה נקודת המבט הדתית יהודית אורתודוקסית מאוד ספציפית שהראו לי המוסדות בהם גדלתי. האמנתי בבריאת האדם כמו שהייתה מוזכרת בספר בראשית. האמנתי, באמת האמנתי, באותו אל טוב שאוהב את עם ישראל ורוצה בטובתם ולכן נתן להם את המצוות. האמנתי. האמנתי כי לא הייתה לי ברירה. זה מה שסיפרו לי מגיל קטן, זה מה שהיה לי, אז בזה האמנתי.

אתם מבינים?

אבל זה לא היה מושלם.

היו לי ספקות. גם בילדות המוקדמת. היה לי קשה לקבל את המצב.

בזמן שכולם סביבי התפללו בכוונה אני הרגשתי שמשהו חסר. זה אף פעם לא הרגיש לי נכון. כאילו אף אחד לא באמת מקשיב. זה התחיל מניסיונות נואשים "להרגיש את זה", והפך, אחרי שנים קשות, לתפילה מזויפת וקרה כדי לרצות את המורים בבתי הספר.     

בזמן שכולם נהנו לנוח בשבת אני התייסרתי על כל הדברים שרציתי לעשות ולא יכולתי. לא אהבתי לנוח. רק רציתי לרכב על אופניים עם חברים או לראות טלוויזיה.

בזמן שכל הבנות בכיתה שלי לבשו חצאיות ונהנו מזה אני הסתכלתי בקנאה על הבנים וכל מה שרציתי היה ללבוש את המכנסיים הנוחים והיפים שלהם בחופשיות כמוהם.

אתם מבינים?

היו רגעים בהם הרגשתי כאילו איש מלבדי לא מרגיש את התחושה הזו. כאילו אני היחידה שלא מסוגלת פשוט להבין את זה. פשוט להשלים עם, מה שהיה נראה לי אז כמו, עבדות. 

זה לא שהתעצלתי לעשות את המצוות שהיו מוטלות עלי. לא המצוות היו הכבדות. אלא האמונה. לא הייתה לי בעיה ליטול ידיים לפני האוכל או לברך. פשוט לא הצלחתי להרגיש את ה "למה". את הסיבה שמאחורי. ה "למה" שכולם פשוט הבינו ורק אני לא. ה "למה" שתמיד הרגיש לכולם כה ברור. חוץ מלי.

אז שאלתי.

לא האמנתי. לא האמנתי שזו תהיה התגובה שלהם. לא האמנתי.

אחרי אותו ערב של הרבה שיחות עמוקות וארוכות אני הבנתי משהו. משהו ששינה את חיי. משהו שלקחתי איתי לכל החיים.

יש משפט שאומר שאדם חופשי רק בחמש השניות הראשונות של חיו, אחר כך מחליטים בשבילו את שמו, לאומיותו, דתו ועדתו, ולאחר מכן תמשיך להגן בחירוף נפש ובטיפשות על דברים שלא בחרת.

זה בעצם אומר. שאנשים לא טורחים להבין לעומק את מה שהם נלחמים עליו ובעיקר למה הם נלחמים על זה ודווקא על זה.

באותו ערב הבנתי כמה זה נכון. מהרגע שהטלתי את הספק הקטן הזה באמונה שחברותי לשכבה גדלו עליה מגיל אפס הן נכנסו למצב לא מודע של התקפה. הן לא הצליחו להבין בכלל איך יכולתי, בחוצפתי הגדולה, להטיל ספק בדבר כל כך ברור, מבחינתן.

באותו ערב הבטחתי לעצמי שאני אעשה הכל כדי לא לחיות ככה. אני אחשוב לפני כל מה שאני עושה ואחיה את חיי רק על פי ערכים שבאמת נתקלתי בהם והבנתי אותם לעומק. רק על פי מה שעושה לי טוב ועל פי מה אני, רק אני, לא המשפחה או החברה, אני, רוצה לעשות.

זו הסיבה בגללה אלוהים הוא כבר לא חלק מהאמונות שלי ואני כבר לא הולכת לפי החוקים שאנשים אומרים שהוא הכתיב. אני עושה רק מה שעושה לי טוב ורק מה שמרגיש לי נכון.

בכנות, אני לא יודעת אם הצלחתי להתחמק במאה אחוז ממה שהכתיבו לי כשהייתי קטנה. אבל אני עושה כמיטב יכולתי. נלחמת בהשפעות הילדות, שאני מודעת אליהן וגם שלא, וחייה את חיי בתחושה שהכל פתוח והכל אפשרי.

נכתב על ידי , 22/1/2019 17:32   בקטגוריות ביקורת, סיפרותי  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הסוף


לפני ארבע שנים, זה נגמר, או לפחות כך חשבתי. לפני ארבע שנים חיי השתנו מקצה לקצה. לפני ארבע שנים גיליתי משהו, משהו שלא יכולתי להשאר אדישה אליו, העולם הוא מקום מורכב יותר משחשבתי. 


לא, זה לא מה שאתם חושבים, לא מצאתי "תשובות", גם לא מצאתי "סיבות", ההפך הוא הנכון. מה שמצאתי אז, היה ים של שאלות. דברים שלא העלתי על דעתי קודם לכן. זה היה כל כך פתאומי עד כדי כך שהים הזה איים להטביע אותי, לקחת אותי איתו הרחק, בלי דרך חזרה. האמת היא, שלתקופה לא קצרה הייתי שם, במעמקי הים. 


אספר לכם משהו על אותם מעמקים, אלו מקומות אפלים, שאיש לא רוצה להיות בהם, אך לפעמים, אפילו לא מעט פעמים, אנשים פשוט מכניסים את עצמם למקומות האלו, בכוונה תחילה. אנשים רואים את הים הגדול ונבהלים ממנו, הם לא מבינים מה הדבר העצום והמפחיד הזה שהם רואים. אז הם קופצים, פנימה, הישר למים. הם בוחרים לא להתמודד, לברוח הכי רחוק שאפשר. הם שוחים ושוחים בהיסטריה. עירומים ומופשטים אל מול הים הגדול, חסרי כל. כך האנשים האלו מובלים, בסופו של דבר, למעמקים החשוכים ביותר, לאזורים הקשים והאפלים ביותר שיש לים להציע. 


אתם יודעים מה הכי הזוי בכל זה? 


האנשים האלו בטוחים כי האזורים האלו הם הים. הם בטוחים כי הים הוא שחור, אפל וקודר. 


אבל אני רוצה לספר לכם משהו אחר. במהלך השנים למדתי להכיר גם צדדים אחרים. מצאתי את האזורים בים בהם יש צמיחה, בהם יש חיים, יש דגים. מצאתי אהבה, שלווה ורצון נקי להבין וללמוד.


למדתי להסתכל על ים השאלות ממקום יותר שלוו, מודע וכנה. 


 


היום, הים ביני לבין הדת והחברה סביבי הוא הרבה פחות עמוק, ארוך ומיגעע כמו שראיתי אותו קודם, הוא יפה ומלא בנקודות אור וחיים. 


 


בבלוג הזה אני רוצה לספר לכם על אבני הדרך שעברתי במסע הזה, על הדרך האחרת שעברתי ועל החיים היפים והטובים שיש לי עכשיו.


 


**חשוב לי רק לומר שאיני מגדירה את עצמי כדתייה ואיני באה להראות סיפור של חזרה בתשובה מתוך השאלות והקושי. מצד אחר, איני מגדירה את עצמי כחילוניה באופן מוחלט, למרות היותי, במובנים מסוימים, בעלת תפישת עולם אתאיסטית. אני רוצה להראות בבלוג זה את הקונפליקט היהודי מתוך נקודת המבט שלי כדתייה לשעבר (דתלש"ית), מתוך הראיה שלי על הדת מבפנים אך עם פנים החוצה והרבה מאוד ביקורת לשני הצדדים.

נכתב על ידי , 21/1/2019 16:58   בקטגוריות אופטימי, ביקורת, סיפרותי  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: נקבה




הבלוגים הקבועים שלי
78
הבלוג משוייך לקטגוריות: דת , פילוסופיית חיים , ציונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאלוהי שקר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אלוהי שקר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ