לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

עצים



Avatarכינוי:  גְּבֶרֶת





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2019

אני לבד אני לא לבד


אמא שלי שרויה בתוך שינה עמוקה. לקראת סוף החיים שלה היא משקיעה את רוב הזמן בשינה. ואני שואלת, בשביל מה לחיות?

אני במקום כל שהוא באמת מעדיפה שהיא תמות. אני מחכה ליום שהיא תמות כי אני כבר מרחמת עליה נורא. כל מה שהיא עושה זה לישון וכשהיא כבר קמה מהמיטה כל הגוף כואב לה וכבד לה והיא מחוסרת חמצן לגמרי. וגם אם עוזבים את כל אלו בצד, מעבר לזה היא לא זוכרת כלום. לא מה קרה אתמול ולא מה קרה שלשום. הזיכרון שלה בנוי מפיסות זיכרון קטועות שלה שהיא מחברת עם האמירות שלנו ברקע, והמוח שלה כבר לא יודע לעשות אחד פלוס אחד אז החיבורים האלו יוצאים מבולגנים ולא הגיוניים. אתמול נתתי לה להקריא לי מילים באנגלית שאני לומדת והיא הקריאה אותן כל כך כל כך לאט. מה שאני לומדת ב20 דקות לקח לה שעה וחצי להקריא. שעה וחצי. אמא שלי שגרה בצעירותה 10 שנים בארצות הברית, אמא שלי החכמה שידעה כל מילה באנגלית, אמא שלי שיודעת לקרוא הכי מהר מכולם בעולם. אמא שלי הולכת ונעלמת לי מול העיניים וגם אבא שלי ואני לא יודעת לאיזו רמת לבד עוד אפשר להגיע.

ועוד אנשים מסביב מרשים לעצמם להכניס את עצמם לתוך החיים שלי וחושבים שאני איזה מתקן בגן שעשועים. הם רוצים אותי הם רוצים להנות ממני הם טוענים שאני מיוחדת ואיתי הם רוצים להיות ואני לא מבינה מה רוצים ממני. מעניין, אם הייתי מרירה כל הזמן, אם אז עדיין היו רוצים בקרבתי. אבל אני לא בן אדם שמדבר על מה שעובר עליו באמת. אף פעם לא הייתי. 

אני מרגישה שאני נותנת לו לזלזל בי. אני לא יודעת למה הוא עושה את זה, ובמה זה עושה לו טוב, הרי הוא אומר לי שהוא אוהב אותי ומי שאוהב לא ירצה לזלזל במי שהוא אוהב, נכון? 

כאילו למילים שלי אין משמעות. למילה שלי אין מילה. כשאני אומרת שאני רוצה משהו, כאילו בוחרים לא לשמוע את מה שאני אומרת. ואולי אני לא שומעת את עצמי, הרי רק לפני יומיים סתרתי את עצמי לגמרי ואמרתי לו שאני מתגעגעת אליו מאוד.

אני לא יודעת מה אנשים רוצים ממני. 

אולי אני משוגעת. 

אולי אני נחמדה מדי. 

אולי אני משוגעת נחמדה מדי. ותמימה. ונימפומנית עם בעיות נפשיות קשות. ומוזרה. ולא קשורה. ולא מובנת. ויפה, אבל יש יותר יפות. וחכמה. ומעניינת. אבל משוגעת. ורעה. ואכזרית. 

 

אלוהים, אני כבר לא מכירה את עצמי יותר. 

מתי אשתגע לגמרי? 

זה מצחיק. אני רוצה שאמא שלי תמות כי אני כבר לא יכולה לראות אותה סובלת ככה אבל אני יודעת שכשהיא תמות יקרה לי מה שקורה לי תמיד כשקורים לי דברים גדולים וקשים - אני "אתנרמל", אהפוך להיות נורמלית. בהתחלה אשתוק, מלא. או שאדבר מלא. ואז אחרי כמה ימים אני פשוט אמשיך בחיים שלי, כאילו הכל רגיל. אני אבכה פה ושם, אשבר פה ושם, עדיין זו אבידה של אמא בגיל כזה צעיר והיא לא תהיה כאן יותר ויהיה קשה וכל השיט הזה. אבל אז אהפוך להיות נורמלית, כי חייב. כי אבא שלי חייב אותי כאן, ליידו, בוגרת. כי הגיע הזמן להתחיל ללמוד ולקחת את עצמי בידיים. ואז איך אוכל סוף סוף לתת לעצמי להשתגע? ומה? אחכה למוות של אבא שלי? ואם אשתגע לפני? סביר להניח שאהרוג את עצמי לפני שאכניס את עצמי לבית משוגעים או אלך לפסיכיאטר. וזה ברור שבקרוב כשאסיים עם התרופות אני אתחיל לשתות ולא אפסיק כי מי יודע, אולי זה יהיה סשן האלכוהול האחרון שלי לשנים הקרובות. ומי שמכיר אותי באמת יודע כמה אני אוהבת אלכוהול. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר בעולם. אני נזכרת בלילה הזה בבית בגיל 15 ששתיתי כל כך הרבה וההורים שלי מצאו אותי בקומה למטה מקיאה בטירוף. אני לא זוכרת חוץ מזה כלום. אז, הם עוד יכלו ללכת. הם עוד זכרו מי הם, ובדיוק התחיל להיווצר המרחק בינינו, בין אני המתבגרת לביניהם. בסדר, רציתי את הפרטיות שלי. לא ציפיתי שהם ימצאו אותי מקיאה את נשמתי אחרי ששתיתי את כל הליקר שהיה במזווה. כמה בודדה הייתי. והיום הנה אני, והנה הם. הקרע בינינו כל כך גדול. לדבר עם ההורים שלי? לדבר עם אבא שלי על כל משפט צריך עוד שלושה משפטי הסבר. ועם אמא שלי, אם לא מדברים איתה בקצב איטי כמו שמדברים עם מפגרים, היא לא מבינה כלום. כמובן שגם על כל משפט רגיל שמוציאים מהפה לה צריך להסביר בחמישה משפטים. הם נעלמים לי כל כך מהר וכל כך לאט מול העיניים וזה כואב ומייאש והכי כואב זה שכבר אין לי כוח אליהם וכל מה שאני רוצה זה לברוח מהבית, כל פעם כשאני מגיעה לכאן. אמא שלי אומרת שאני נותנת לה חיים ושבזכותי היא חיה עוד אבל האם היא באמת זוכרת כמה זמן אני משקיעה כאן במקום בעצמי? ומי אני לעזאזל שתאריך את הסבל שלה? מי אמר שזה טוב שהיא ממשיכה לחיות? ולמה היא לא הצליחה להתאבד כבר כשהיא ניסתה? אולי זה היה עדיף? למה לעזאזל אלוהים שאני בספק אם הוא קיים בכלל לא נתן לה ללכת? למה הכל צריך להיות כזה רע ומסובך?

 

אני לבד. 

נכתב על ידי גְּבֶרֶת , 9/2/2019 15:33  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לגְּבֶרֶת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על גְּבֶרֶת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ