לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שרשרת התמכרויות


כתיבה בוטה, סבלנות מעטה, שרשרת התמכרויות לקראת שבירה. מסע חיים אנונימי פתוח לכולם.

Avatarכינוי:  Windwriter

מין: נקבה

Google:  Talk

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     




הוסף מסר

12/2018

פרח נובט מתוך הזבל - פואמה על קריז


אין אדם רק צללית

אנרגיה מתפרצת 

לוע הר געש

תהום עמוקה 

טיפות נופלות

דממה והתפרצות

המוח צועק

הגוף בועט 

הנשמה שותקת

 

הזמן ממשיך

כמו מים בנהר

דם נצבע לרגע

נשטף בחזרה 

 

יש מילים שנשמרות לסוף

יש מילים שקורעות את הדממה

יש מחשבות הבונות אמפריה

דמיון הבנוי משכבות של מועקה

אדווה קלה מרככת את המכה

 

קר בפנים וקר בחוץ

קרני השמש כהווה נצחי 

פרח נובט מתוך הזבל 

פורח מתוך העצב 

 

הליכה איטית

והנוכחות מירבית 

אין זמן אמיתי כשאתה

נע בין העולמות

שבוי בין גדרות של רעיונות

מספר לעצמך מחזות 

על דם ועל מים

על שמש ועל הקור 

 

השפיות זו רק מילה

שיגעון של חושים 

משבצת עם שיגרה

דמויית מציאות 

צללים 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי Windwriter , 26/12/2018 12:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קטע ראשון - להיות או לא להיות


 

"להיות או לא להיות" - זו השאלה.

 


אני מאמינה גדולה בשאלות. למען האמת, אני מאמינה שהסיבה הראשונה לברכות ולצרות שלי כאחד הן השאלות שאני חייבת לשאול.

כמו כוח כבידה, או החוקים של הטבע, ככה גם אני נוצרתי, מלאת שאלות. לפעמים נדמה לי שמשמעות החיים היא לדעת להרכיב את השאלה הנכונה.

 

אם תשאלו אותי מהו השטן, אני אענה לכם בפשטות "זה שחושב שהוא יודע הכל." 

תחשבו על זה שנייה. הרי השטן הוא כמעט כמו דמות מיתולוגית, משהו בערפל עם קרניים וחדשות רעות. משהו שלא נמצא בטובתנו, משהו שעורג

מתחת לפחדים שלנו, משבש את החלומות שלנו ומחדד את הכישלונות שלנו. אם קרה והשטן דפק על דלתנו ופתחנו את הדלת, שהרי פתחנו את הדלת

לתשובות כואבות, מאשר שאלות קיומיות. ומהי תשובה בכלל? אני רואה תשובה כמכסה לסיר - מסויים. שהרי המכסה לא יתאים לכל הסירים. 

 

אז המסע שלי התחיל מזמן. למען האמת לפני כמעט (כמעט, אני מגזימה ב-3 שנים) 30 שנה. ולמען האמת, זה מרגיש גם כמו נצח. כמו שרשרת

סיפורים שהובילה אותי לסיפור הזה. סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור, והנה אני כאן היום, בנאדם עם ערמת סיפורים לחלוק. ועוד בחינם.

נקודת ההתחלה שלי הרגישה כמו אפס מושלם. התחלה אמיתית. פקחתי את העיניים לעולם מורכב ומחולק לעולמות שונים. האנשים המבוגרים בחיי עשו

כמיטב יכולתם לחלוק איתי את עולמם וללמוד לקבל אותי כמו סכין שחותכת בין הרבדים של הדימיון. אבא ואמא שלי הם הדמויות הראשונות שהכרתי

בחיי, הם והמשפחה הסובבת פעלו טיילו רבו והתפתחו כמו ענן בין-כוכבי מלא ברקים פיצוצים והתנגשויות היוצר אנרגיה חדשה. יצירה בכאוס. רחם

קוסמי. לפני שהבנתי מה משמעות האדם (לא שאני יודעת את כל התשובות כרגע, אבל אני מניחה דברים), היה לי סיפור להשתייך אליו. לפני שהבנתי

שאין דבר כזה רע וטוב, התחלתי לחוות אותם יחד. וכך גם השאלות נוצרו. ריאקציה קיומית לאירועים אקראיים. 


אני אעצור כאן לרגע. בכל זאת, אני מסוגלת לקפוץ מתחילת הבריאה לסוף העולם ברגע אחד. ויש תופעת לוואי לדבר הזה שנקרא - סחרחורת. או

בחילה. תלוי ביום בקצב ובזמן שהמשמעויות הכבדות למוח נופלות. וזה בכלל לא אמור להיות כך, שכן מה שמעורר בנו סחרחורת דווקא מובן מאליו

בחוקי הטבע של החיים עצמם. של החיות, העצים, הרוח הנושבת והמים הזורמים. 

אז אני אחזור רגע לרגליי וידיי האנושיות, למגבלות הפיזיות שלי, לטעויות האנושיות שלי, לספקות לחרדות ולכעסים שלי. הרי הטבע יודע מה הוא עושה,

וכנראה שגם אני. עקומה ככל שאהיה, פועלת לפי חוקיי הטבע ומתפתחת קדימה, לאן שאפשר, איך שאפשר. גמישה כמו האבולוציה שלעולם לא נחה. 

ובהיותי אנושית, בת אדם, אזרחית מן השורה, נורמלית (מילה שקצת מציקה לי אבל אני מניחה שאם אנשים מסתכלים עליי ומסיתים את הראש כי אני

נראית להם עוד מישהי ברקע, אני מצליחה בשמחה לענות להגדרה), עוד אחת בלתי נראית בגזע האנושי שרץ קדימה כמעט ללא מטרה ברורה.

 

הסיבה שפתחתי את הבלוג האנונימי הזה הוא להיות פחות אנונימית מאחורי מסכת חיוך. יום אחד החלטתי לעשות שינוי (למען האמת את השינוי 

רציתי לעשות כבר כמה שנים, אבל כשאנחנו רצים ללא מטרה ברורה אנחנו בדר"כ רצים במקום). מחקתי את הפייסבוק שלי, מחקתי את כל האפליקציות 

מהטלפון שלי, סיננתי אנשים זרים והחלטתי לשים אצבע משולשת ענקית לציפיות של אנשים אחרים. לא כי אני איזה מרדנית רעה, או סתם אנטיפטית.

כי חיים שלמים ראיתי איך אחרים רואים אותי וחשבתי, התבלבלתי בתמימותי, שזו אני. 

הבחורה הזאת. המתוקה הזאת. החדשה הזאת. המוכשרת הזאת. הרווקה הזאת (בהומור קל, אבל בנות יבינו). 

ובתוכי? בתוכי ים שלם גועש. לא מתוקה, לא חדשה, לא מספיק מוכשרת ולעזאזל תזרקו מהלקסיקון המזדיין שלכם את המילה רווקה. 

המילה מתוקה מעידה עבורי חולשה, חדשה מעידה על תמימה, מוכשרת מעידה על שימושית ורווקה.. רווקה מעידה על חצויה.

כל מה שיכולתי להגיב בכוחי זה "לכו תזדיינו" חברתי. אז מחקתי את עצמי מרשימת התפוצה של הרשת החברתית.

והקטע המצחיק? אני בנאדם מאוד חברתי. 

 

וכך מצאתי את עצמי בצומת דרכים. מצד אחד, אני רוצה לחיות יותר מתמיד. מצד שני, אני לא יודעת איך. 

החיים שמו אותי במרק של מרכיבים קיומיים ובעזרת זיכרון צילומי יכולתי לראות איך סיפור חיי מתעוות, משתנה, מתחדש. עשור שפייסבוק עקב ליווה

וציין עבורי נקודות בחיים. זה לא היה מפריע לי כל כך אם לא חוויתי חוויה דומה לזו בחיים הפרטיים. הרבה מאיתנו לא יודעים מהו חופש אמיתי,

מהי בחירה שבאה מתוך הבטן המקרקרת אמת, או מסע שהלב רועד מהתרגשות שנדמה לנו כי נמות, ובעצם לאחר המעשה אנחנו בין האנשים הכי חיים. 

והנה אני, לא מכירה את עצמי, מעשנת פייסלים וניקוטין כאילו אני פילוסוף שבור לב בן 40, במרדף אחרי קפה שחור חזק וגילגולים.

הנה אני, המתוקה, המכושרת, המכושפת, מלאת הרס עצמי. מחזיקה סמארטפון טיפשי ביד ומגלגלת זבל תעשייתי. בוהה במסך לבן, קוראת סטטוסים,

מרגישה עשרות רגשות בגלגול עמוד לבן כחול של רכילות יומיומית. מי צריך צהובונים בכלל? שמתם לב שהם מתו עם התפתחות הפייסבוק?

וזה לא שהגעתי למצב הזה מרצוני. החיים דאגו לתת לי חוויות אמיתיות מחוץ למסך המקרטע. כך שהוא לא הפריע לי באמת עד שהגעתי לנקודה חשובה

שכמעט כולם מפספסים: אנשים מנהלים מערכות יחסים דרך המדיה החברתית. 

פתאום נפל לי האסימון. אתם מבינים, חוויתי אנשים אמיתיים, וראיתי איך הם שונים על הפרופיל. ראיתי אנשים מעריצים את האנשים הלא נכונים,

ואני לא מדברת על משפחת קרדשיאן. על החיים הפרטיים. ראיתי בנות נמשכות לבחור שנראה מושלם אבל מפלצת מתחת, ראיתי גברים מעריצים אנשים

צבועים, ראיתי נשים שונאות נשים, ראיתי גזענות, אלימות מילולית, שיפוטיות.. קפואה במקום קלטתי דבר מאוד חשוב: העולם בחוץ והעולם שבמדיה

החברתית שונים לחלוטין. תאמינו לי, משלמים לי להשתמש בפוטושופ. אני יכולה לנהל עמוד שלם ללקוחות כדי שיראו כמו הדבר הבא, גם אם במציאות

הם לא יותר מאדם ממוצע, קטן ומאכזב. 

 

זו באמת הייתה תגלית עבורי. אתם מבינים, אני פרפקציוניסטית (ורק לקראת גיל 30 אני מבינה כמה שזה מטומטם, כי הכל מושלם). 

ניסיתי לנהל את החיים המושלמים, להתמודד עם מערכות יחסים בלתי אפשריות, לבנות עולם של חלומות. ניסיתי וניסיתי ונשברתי מתוך שפיטה ואכזבה

אישית לאידיאלים לא הגיוניים. כמעט אלוהיים. 

אז האלים החליטו לרדת אליי ולצחוק לי בפרצוף. הם אמרו לי בקול של המוזות, של הרוח, של השמש, של צחוק ילדים ופלוץ לא מאופק של קשישים,

הם הביטו בי בעיניים דרך חתולי רחוב ועורבים קולניים - החיים כבר מושלמים ילדה, זה רק האגו שלכם, בני האדם, שרץ במעגלים עד שהוא נופל ומת

במקום. ונחשי מה? לאף אחד לא אכפת. וזה לא דבר רע. 

מהרגע שהם החלו לשיר עבורי, התחלתי לשים לב לסימנים שכלל לא ראיתי לפניכן. הייקום כולו נפתח אליי כמו שרשרת שיעורים רוחניים. 

ופייסבוק? ככל שעבר הזמן לא ידעתי להבדיל בין הפייסבוק לסיגריה שלי. על איזה קשרים אני שומרת מרחוק? מה עוזר לי להתפקס על אחרים?

האם אני בכלל אני שם? ואם לא, אז למה אני שם? מה אני מנסה להשיג? אני יודעת שאני יפה, אינני צריכה את האישור. אני יודעת שאני חכמה, אינני

צריכה את הביקורת. אני יודעת שאני רגישה, אוהבת ואמיתית... והנה אני כאן, מתבטאת מחדש. ללא אישור מהסביבה. חופש מוחלט חדש.

 

אבל הסיגריה עדיין בפי. 

אתם מבינים, אנחנו בני האדם רודפי ואוהביי צרות. ואת צרותיי שלי אספתי כשרשרת חרוזים צבעוניים.

אינני יודעת מה התוכניות לבלוג הצנוע הזה מעבר לכתיבה אישית בחיי, תחליף חסר-נוטיפיקיישן/ניקוטין לריאות.

מחזיקה את הבדל המסריח בידי החבולה מתאונה קטנה, ביד השנייה כוס קפה ממכר וליבי ממשיך לשיר שיר ישן שאני מזהה כחדש.

אחרי שבוע של ענן קנאביס, יין וחגיגות חנוכה וחג המולד, אני מוצאת את עצמי סחית חלקית, 50% בטריה, מחייכת מאוזן לאוזן כי

המטרה שלי היום ברורה:

אני רוצה לחיות חסרת רגשות אשמה. חסרת חרטה. 

אני מודעת שאמות יום אחד, ולכן ירדתי מרכבת הציפיות של המדיה החברתית, למצוא מחבוא של קסם אנושי.

 

אתם מוזמנים להצטרף למסע שלי, לכתוב לי או סתם להישאר ברקע.

כך או אחרת, אם אתם כאן הדלת פתוחה. 

 

עד לפעם הבאה, 

סיגריה אחרונה. 


 


 


 

נכתב על ידי Windwriter , 26/12/2018 10:59  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





46
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לWindwriter אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Windwriter ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ