לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים שלי הם רצף של ארועים לא סטנדרטים.. אולי פה ושם יש איזה רגע סטנדרטי, אבל כנראה שעליו אדלג בכתיבה. אני מתפוצצת מבפנים, וכל מה שנשאר - זה לפרוק את זה פה. הכניסה חופשית.

כינוי:  Shiri-sun

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2018

כעבור שלוש שנים


אל תתבלבלו. המטרה לא הושגה אחרי שלוש שנים.


 


אחרי שלוש שנים החלטתי לשים את המטרה הזאת בהולד, כי התעייפתי מלנסות. אחרי אותו ארוע יומולדת מביך, הקשר המשיך כרגיל. שיחות טלפון פה ושם, מפגשים מאחורי הקלעים פה ושם.. ולא, הוא לא קלט שאני מנסה להגיע אליו ממקום אחר.


את שיחת הטלפון האחרונה (של אותה תקופה) עשיתי אליו מטלפון ציבורי בבסיס שבו שירתתי אז. זה היה אחרי תקופה מאד ארוכה שלא יצרתי קשר, כי קיוויתי שיצור קשר בעצמו, וכשזה לא קרה- התקשרתי כדי להודיע לו שאני לא מתכוונת להתקשר אליו יותר!אוף


(עוד לא הייתי שיא החוכמה אז)


זה הלך ככה -


יואב: שירי אני חייב שתבטיחי לי שלא יעבור כל כך הרבה זמן עד שתתקשרי אלי שוב!


אני: יש לך את הטלפון.. תתקשר בעצמך..


יואב: צודקת. אני אתקשר!!!


 


הייתי בסוג של HIGH דבילי בסוף השיחה, כאילו מחרתיים הוא כבר ירים טלפון, אבל זה לא קרה. השנה היתה אז 1996.


עוד לא היה אינטרנט בשימוש ביתי, לא פייסבוק, לא ווטסאפ, לא כלום.


אם אתה רוצה לדעת מה קורה עם מישהו - אתה חייב להתקשר אליו. לבזק. הזוי לא?


 


בעזרתו האדיבה של אדון צוקרברג, מצאתי את יואב בפייסבוק בשנת 2008. אבל חכו. איך תבינו את כל השריטות שלי אם נקפוץ ל 2008?


 


במקום זה נקפוץ רק שנתיים, ל 1998.


אני כבר אחרי צבא. ילדה טובה שמוותרת על טרקים בעולם, והולכת במקום זה לעשות פסיכומטרי.


בתקופת הצבא זכיתי לחבר רציני ראשון, שנפרד ממני וחזר אלי, ואז שוב נפרד ממני ושוב חזר אלי. ושוב נפרד.


הלב שלי היה מרוסק.


החברות שלי היו בדרום אמריקה.


הייתי עצובה כל כך.. ולבד כל כך.


אפילו הציון הגבוה של הפסיכומטרי לא הרים לי את המורל, אבל הוא כן פתח לי דלת -


החלטתי שאני רוצה להיות מדריכת פסיכומטרי, הלכתי למבחני התאמה, התקבלתי.


המפגש הראשון בקורס מדריכים נפל בדיוק על יום ההולדת שלי. אך כיוון שבכל מקרה הייתי לבד מכל כיוון, די שמחתי שלפחות יש לי לאן ללכת.


והיה בחור אחד בקורס, שלא הוריד ממני את העיניים. הוא לא היה הטעם שלי בכלל. אבל הוא היה הליצן של הכיתה, וזה הוסיף לו הרבה חן...


כשנגמר המפגש, הוא ניגש אלי וביקש את הטלפון. הססתי קצת אבל הוא לא אפשר לי בכלל לסרב לו, וגם כיוון שאנחנו הולכים להדריך יחד באותו בית ספר, זה היה נראה מאד טיפשי לסרב, אז נתתי. היה לי כבר פלאפון אז!


עשר דקות אח"כ הוא התקשר. נטול כל פאסון ומשחקים. שאל  - מתי אני רואה אותך?


תודו שזה מצחיק.


אמרתי לו שיש לי יומולדת, והוא עף על זה, ושעה אח"כ כבר אסף אותי.


לקח אותי לים.


אני שונאת ים.


הלחות לא באה לי טוב. אבל זרמתי.


הוא היה מקסים. מצחיק נורא, פתוח לחלוטין, לא שוקל מילים, חופשי ומשוחרר כאילו גדלנו יחד.


בואו נקרא לו עמית.


אז מה שהתחיל כחוסר משיכה מוחלט, הפך ללהט גדול אחרי כמה שעות. הוא סחף אותי כל כך עם האנרגיות שלו. נקשרנו בשניות.


הוא היה צעיר ממני בשנה, סטודנט (עתודאי) לרפואה, כזה שגאים מאד להביא הביתה.


כשסיפרתי לו שגם אבא שלי רופא, הוא התרגש נורא והתחיל לדלות פרטים. איזה רופא.. איפה עובד..


ואז הגיע הרגע הזה. השריטה הראשונה.


 


 


 


 


 

נכתב על ידי Shiri-sun , 25/12/2018 03:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



39
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShiri-sun אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shiri-sun ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ