לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים שלי הם רצף של ארועים לא סטנדרטים.. אולי פה ושם יש איזה רגע סטנדרטי, אבל כנראה שעליו אדלג בכתיבה. אני מתפוצצת מבפנים, וכל מה שנשאר - זה לפרוק את זה פה. הכניסה חופשית.

כינוי:  Shiri-sun

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2018

השריטה הראשונה


עמית: אבא שלך זה ד"ר שטיינברג??

אני:כן.. למה? מכיר אותו?

עמית: ברור!! הוא המאהב של דודה שלי כבר 15 שנה! אני כל הזמן פוגש אותו!

 

מה עושים בסיטאוציה כזאת...?

ילדה בת 20, שרגילה לראות בהורים שלה כמודל נישואין מושלם, הבית על מי מנוחות.. אבא שלה אדם שקט ואדיש ומופנם,

בקושי יודעים איך נשמע הקול שלו.

אם אי פעם תהיתי לעצמי אם ההורים של בוגדים, תמיד אמרתי שרק אמא שלי מסוגלת..

כשאבא שלי היה בכל מיני כנסים בחו"ל, הייתי רגילה לראות אותה פתאום מתאפרת ומתייפייפת, ויוצאת עם חברה. חברה אלק. אז לא לקחתי את זה קשה, וזה גם היה רק בגדר חשד, ולא יותר מזה.

אבל אבא שלי ? לא, אין מצב. הוא בחיים לא יהיה מסוגל לעשות כזה דבר.

לא כי יש לו איזו רמת מוסר קיצונית. סתם כי הוא שקט כזה.. איך הוא בכלל יגיע לסיטאוציה של בגידה אם הוא כזה סגור ומופנם?

אז הגיע גם הגיע.

 

ומה יפה בעמית?

שהוא בכלל לא היה מודע לשריטה העמוקה שנצרבה בי באותן שניות. דיבר וסיפר כל מה שידע, כאילו הוא מדבר על איזה פרק בסדרה, ולא על אבא שלי.

הוא חשב שאני יודעת את זה בדיוק כמו שהוא יודע את זה.. כי שם, אצל הדודה שלו - אף אחד לא ממש מסתיר את זה!!

ודודה שלו אישה נשואה עם ארבעה ילדים.. אבל עם בעל דביל ברמות.. שאפילו לא טורחים להסתיר  מפניו.

 

כל מה שהיה אח"כ באותו ערב - בלאק. אין לי מושג. אני מנסה לשחזר, ורק נזכרת בתחושת ההלם. ברעש הדמיוני של ההתנפצות של כל מה שחשבתי על עולמי.

וכמה לא הבנתי אז שזה רק קצה המזלג...

 

נכתב על ידי Shiri-sun , 25/12/2018 04:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כעבור שלוש שנים


אל תתבלבלו. המטרה לא הושגה אחרי שלוש שנים.


 


אחרי שלוש שנים החלטתי לשים את המטרה הזאת בהולד, כי התעייפתי מלנסות. אחרי אותו ארוע יומולדת מביך, הקשר המשיך כרגיל. שיחות טלפון פה ושם, מפגשים מאחורי הקלעים פה ושם.. ולא, הוא לא קלט שאני מנסה להגיע אליו ממקום אחר.


את שיחת הטלפון האחרונה (של אותה תקופה) עשיתי אליו מטלפון ציבורי בבסיס שבו שירתתי אז. זה היה אחרי תקופה מאד ארוכה שלא יצרתי קשר, כי קיוויתי שיצור קשר בעצמו, וכשזה לא קרה- התקשרתי כדי להודיע לו שאני לא מתכוונת להתקשר אליו יותר!אוף


(עוד לא הייתי שיא החוכמה אז)


זה הלך ככה -


יואב: שירי אני חייב שתבטיחי לי שלא יעבור כל כך הרבה זמן עד שתתקשרי אלי שוב!


אני: יש לך את הטלפון.. תתקשר בעצמך..


יואב: צודקת. אני אתקשר!!!


 


הייתי בסוג של HIGH דבילי בסוף השיחה, כאילו מחרתיים הוא כבר ירים טלפון, אבל זה לא קרה. השנה היתה אז 1996.


עוד לא היה אינטרנט בשימוש ביתי, לא פייסבוק, לא ווטסאפ, לא כלום.


אם אתה רוצה לדעת מה קורה עם מישהו - אתה חייב להתקשר אליו. לבזק. הזוי לא?


 


בעזרתו האדיבה של אדון צוקרברג, מצאתי את יואב בפייסבוק בשנת 2008. אבל חכו. איך תבינו את כל השריטות שלי אם נקפוץ ל 2008?


 


במקום זה נקפוץ רק שנתיים, ל 1998.


אני כבר אחרי צבא. ילדה טובה שמוותרת על טרקים בעולם, והולכת במקום זה לעשות פסיכומטרי.


בתקופת הצבא זכיתי לחבר רציני ראשון, שנפרד ממני וחזר אלי, ואז שוב נפרד ממני ושוב חזר אלי. ושוב נפרד.


הלב שלי היה מרוסק.


החברות שלי היו בדרום אמריקה.


הייתי עצובה כל כך.. ולבד כל כך.


אפילו הציון הגבוה של הפסיכומטרי לא הרים לי את המורל, אבל הוא כן פתח לי דלת -


החלטתי שאני רוצה להיות מדריכת פסיכומטרי, הלכתי למבחני התאמה, התקבלתי.


המפגש הראשון בקורס מדריכים נפל בדיוק על יום ההולדת שלי. אך כיוון שבכל מקרה הייתי לבד מכל כיוון, די שמחתי שלפחות יש לי לאן ללכת.


והיה בחור אחד בקורס, שלא הוריד ממני את העיניים. הוא לא היה הטעם שלי בכלל. אבל הוא היה הליצן של הכיתה, וזה הוסיף לו הרבה חן...


כשנגמר המפגש, הוא ניגש אלי וביקש את הטלפון. הססתי קצת אבל הוא לא אפשר לי בכלל לסרב לו, וגם כיוון שאנחנו הולכים להדריך יחד באותו בית ספר, זה היה נראה מאד טיפשי לסרב, אז נתתי. היה לי כבר פלאפון אז!


עשר דקות אח"כ הוא התקשר. נטול כל פאסון ומשחקים. שאל  - מתי אני רואה אותך?


תודו שזה מצחיק.


אמרתי לו שיש לי יומולדת, והוא עף על זה, ושעה אח"כ כבר אסף אותי.


לקח אותי לים.


אני שונאת ים.


הלחות לא באה לי טוב. אבל זרמתי.


הוא היה מקסים. מצחיק נורא, פתוח לחלוטין, לא שוקל מילים, חופשי ומשוחרר כאילו גדלנו יחד.


בואו נקרא לו עמית.


אז מה שהתחיל כחוסר משיכה מוחלט, הפך ללהט גדול אחרי כמה שעות. הוא סחף אותי כל כך עם האנרגיות שלו. נקשרנו בשניות.


הוא היה צעיר ממני בשנה, סטודנט (עתודאי) לרפואה, כזה שגאים מאד להביא הביתה.


כשסיפרתי לו שגם אבא שלי רופא, הוא התרגש נורא והתחיל לדלות פרטים. איזה רופא.. איפה עובד..


ואז הגיע הרגע הזה. השריטה הראשונה.


 


 


 


 


 

נכתב על ידי Shiri-sun , 25/12/2018 03:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אם יכולתי פשוט לעשות טריילר..


אני שירי. בת 39. בחורה טובה מבית טוב, גרושה באושר, עם שני ילדים שכבר מספיק גדלו כדי שאוכל להתחיל לכתוב יומן..


עד כאן בנאלי.


אבל בערך לפני 20 שנה החיים שלי הפסיקו להיות בנאליים..


אני חוזרת עם עצמי הרבה פעמים לאותה נקודה לפני 20 שנה, ותוהה איך חיי היו מתנהלים אלמלא אותו רגע..


אבל רגע. בואו ננסה קצת ללכת כרונולוגי לפני שאני מקיאה את הכל החוצה.


 


בגיל 13, טיפש-עשרה מוחלטת, התאהבתי פעם ראשונה. אני הייתי בכיתה ח, והוא היה בי"א, והוא בכלל היה אליל נוער.. כיכב על מסכי הטלויזיה, ואצלי הוא כיכב בתמונות על הקירות, באלבומים, בקלטות.. נו, כל השטויות הרגילות.


לא יודעת מה בחינוך של ההורים שלי גרם לי לחשוב שאני יכול להשיג כל דבר שאני רוצה, אבל באמת שמגיע להם שאפו גדול על כך.


הלוואי וגם אני אצליח לגרום לילדים שלי להרגיש ככה כלפי עצמם. אם אפשר רק, בלי כל השריטות האחרות..


אז כן, האמנתי שאני יכולה לגרום לו לשים לב לקיומי בין אלפי מעריצותיו, וידעתי שפער הגילאים בנינו יאבד כל חשיבות אם אהיה סבלנית מספיק.


אז לא היו ניידים.. רצית להתקשר למישהו - התקשרת אליו הביתה. אם לא ידעת את הטלפון, חיפשת ב"דפי זהב"..


בואו נקרא לו יואב.


לא היה לי קשה למצוא את הטלפון של יואב, ואמא שלו הנחמדה שמחה לקרוא לו לטלפון, ואני חשבתי באופן רשמי שאני ברגע השיא של חיי.


יואב היה מאד נחמד בטלפון, היה  מאד מורגל לשיחות כאלו ממעריצות, אבל אני הייתי מזן קצת אחר. בוגרת יותר, אינטיליגנטית יותר, שנונה יותר..


הייתי רוצה להגיד גם "יפה יותר", אבל לא יפה לשקר (עוד שאפו להורים? לא לא. לא בתחום הזה).


הייתי חמודה כזאת, אולי בגלל הבלונד שלי בלטתי קצת יותר, אבל באמת לא איזה עילוי.


הפכתי את השיחות האלו לנוהל שבועי, ודי מהר יואב כבר ידע לזהות את הקול שלי בטלפון.. ידע לזהות אותי בהופעות.. וידע פשוט לתת לי יחס של מיוחדת.


כשהייתי בת 15, אחרי שנתיים שאני עדיין מקפידה על הקשר הזה איתו, הרגשתי שאולי יש מצב שפער הגילאים כבר לא כזה משמעותי. הוא היה בן 18, קצת לפני גיוס.. וכשהתקשרתי להגיד מזל טוב ליום ההולדת, הוא אמר לי "אולי תקפצי"..?


שככה יהיה לי טוב!!


וזה הזמן לציין שבשלב הזה כבר התאפסתי על הלוק שלי, הבטחון העצמי שלי כבר היה הרבה יותר חזק, וכן, הייתי מאד יפה..


אני זוכרת את הפן שעשיתי לכבודו, את העפרון השחור בעיניים, את נעלי העקב החדשות, חולצת הג'ינס המהממת.. (סתמו, זה הלך חזק אז).


וכבר לא הייתי חלק מעדת המעריצות שלו. הייתי פשוט נערה מאוהבת. לא יודעת מה גרם לי לחשוב שהוא מבין שעברתי איזה תהליך, אבל ממרומי הטמטום בו הייתי אז - זה היה נראה מאד הגיוני.


הוא גר עדיין אצל הוריו אז מן הסתם, בית פרטי עם חצר. נכנסתי בשער, צעדתי בעקבות הקולות, ואוי. אוי לה לבושה. איזו בושה!!!


כמו קבלת שבת בגן, יושבות בערך 20 בנות על כסאות פלסטיק במעגל, טווח גילאים 11-14 פלוס מינוס (אני הפלוס, הן המינוס), ויואב המלך יושב אי שם בניהן, חמוד כזה, מקשקש איתן, פותח מתנות, מחלק חתימות. מצטלם איתן.


שנתיים עמלתי כל כך קשה להפריד את עצמי מכל הקונספט הזה של "מעריצות", וכשהזמין אותי אליו חשבתי שאכן נפל לו האסימון סוף סוף, אבל לא..


היה נראה לו מאד לגיטימי שמעריצות יבואו אליו ביום ההולדת, כי הן נהרו לשם כל היום!


אז אני עומדת שם. קפואה מבושה. נבוכה למות רוצה לברוח, אבל אבוד. הוא קלט אותי. "שירי"!!!! הוא צועק לי מרחוק ומחייך חיוך גדול.. איזה כיף שבאת!!!!


לרגע גאווה קטנה על כך שהוא מכיר אותי ויודע לקרוא לי בשמי, אבל נו באמת. עשר דקות קודם לכן, הסטנדרטים שלי למקורות גאווה היו קצת שונים.


בלעתי את הבושה, שלחתי חיוכים לכל כיוון, חיבקתי אותו תוך כדי איחולים לבבים, וניסיתי למצוא את עצמי באיזו פינה לא ברורה.


 


עוד תכונה חשובה אצלי, שאולי היא חלק מהנחישות הזאת להשיג כל מה שאני רוצה -


אני אלופת ה plan B


אז בעודי יושבת שם בפינה ועושה קולות של עץ זית, אני עסוקה בלספור אותן כל עשר דקות. נחושה להישאר אחרונה. נחושה להיות איתו לבד.


הוא חייב לשים לב שגדלתי! שהתבגרתי! שאני לא קשורה לכל הקבלת שבת הזאת!!


עברו בערך שלוש שעות. שכחתי לציין שכמות הבנות לא היתה רק במגמת ירידה.. המשיכו לבוא עוד!! אבל אחרי שלוש שעות, נשארנו קומץ קטן של חברים קרובים,


ואני.


(חשבתם לרגע שחשבתי לרגע שאני בחברים הקרובים? לא חשבתי. אבל נחישות you know)


היה כבר קריר בחוץ, ונכנסנו כולנו ליחידת הדיור שלו בחצר, והיה כיף כזה.. צחוקים, גיטרה, אוירה דבש.


ואז קיבלתי את הרגע הזה שלי. הוא התיישב לידי על ספה, ואמר - עשית משהו בשיער? יפה לך ככה.


תודו - זה שיא בקנה מידה עולמי.


ואז אמא שלו נכנסה, וקלטה שבין כל החברים שלו, גם אני עוד שם, ובואו ניזכר רגע שאני בת 15, והשעה 21:30 בערב, ואני בכלל גרה בעיר אחרת, ומה נסגר איתי שאני עוד שם?


אז החמודה הזאת אומרת לו - יואב, אולי תזמין את שירי להישאר לישון?


פחחחח.


פחחחחחח.


אני לא צוחקת עליה. צוחקת על עצמי, שבאמת התרגשתי כשאמרה את זה.


למרות שידעתי שאני מסודרת, וממנו אני ממשיכה רגלית אל בני דודים שלי שגרים כמה דקות ממנו, סתמתי את הפה וחיכיתי לראות איך הוא מתמודד עם האמא הנהדרת שלו.


כנראה שהוא לא באמת התמודד, כי אני לא זוכרת מה הוא ענה לה. יכול להיות שאחרי שתיקה מביכה ונצחית, החלטתי לדבר ולומר שאני מסודרת..


ואז היא המשיכה להיות נהדרת, ואמרה לו - אז תלווה אותה!! שהיא לא תלך לבד בחושך.


מפה לשם, ליווה אותי, לא זוכרת שום דבר מהשיחה שלנו, סיים כרגיל ב "תהיי בקשר".. וזהו. גם פלאן בי שלי לא הוכיח את עצמו,


אבל לא נשברתי. רק קצת התכופפתי.


זה היה לפני 25 שנה..


אח"כ הגיעו תוכניות C D E F.. ואיפשהו בתכנית M אולי.. זה הצליח. אהבת חיי. אהבת חייו. אבל תהיו סבלניים. בכלל לא תכננתי לכתוב עליו היום!


 


 


 


 


 

נכתב על ידי Shiri-sun , 25/12/2018 02:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





39
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShiri-sun אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shiri-sun ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ