לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיכום החיים עד עכשיו




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     




הוסף מסר

12/2018

Pink Floyd - Wish You Were Here


אני חושבת שאני יכולה לשמוע את השיר הזה תמיד. בכל יום ובכל מצב. בכל שעה ובכל רגע נתון. הוא תמיד מתאים, תמיד מובן, תמיד מעורר בי מחשבות ומעלה בי זיכרונות לתקופה אחרת.


 


אבא שלי ואחי הגדול מעריצים מושבעים של פינק פלויד. אני זוכרת איך שפעם בנסיעות משפחתיות ארוכות למשפחה בצפון או לטיולים בדרום הם היו משמיעים אלבום אחרי אלבום שלהם. ואף פעם לא נמאס להם, זה היה בשבילם איזה סוג של חיבור, משהו שמשותף לשניהם, הם שניהם נאחזו בזה כאילו שזה הדבק של היחסים ביניהם, הבסיס להכל. 

אבא שלי ואחי הגדול מאוד שונים. אבא שלי טבעוני דבר ראשון ואני חושבת שזה אומר עליו הכל. הוא עשה את השינוי הזה כבר לפני כמה שנים, לפני שזה הפך להיות טרנדי ונחשב כמו היום. הוא אוהב בעלי חיים מושבע. זה מראה גם בעייני כמה שהוא בחור רגיש ועדין למרות החזות המאוד נוקשה שלו. יש לו אישיות פנימית עצומה שמסתתרת בפנים. אבא שלי הוא לא אדם קל, כשהוא עושה או אומר דברים שאני לא מסכימה איתם אני מוצאת את עצמי מתעצבנת מזה בקלות, לא יודעת למה בדיוק..
ואחי הגדול הוא גם אדם לא פשוט. הוא עקשן למדי, תמיד מתעכב על הדברים הקטנים שבשבילו הם עולם ומלואו ולנו הם מאוד זניחים. אני לא בקשר מאוד טוב איתו למען האמת. גם לא עם אבא שלי..

אני אוהבת איך שמוזיקה יכולה לחבר בין אנשים. למוזיקה יש משמעות, היא לא סתם צלילים שמתנגנים להם, מוזיקה מכילה בתוכה מסר, מסר שאיכשהו נוגע בכולם, שיכול לגשר על כל הפערים ועל כל השוני בין בני אדם שונים. 
יש בזה משהו יפה, איך שמוזיקה מאחדת בינינו. 


 


לפעמים, פה ושם אני שמה בבית שיר של פינק פלויד, אולי זה יעזור לגשר ביני לבינם.

נכתב על ידי zoley , 22/12/2018 23:25  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בגדים, משקל ושטויות אחרות של 2 בלילה


כאילו בזמן האחרון ממש השמנתי. וזה בסדר דווקא, די הייתי מודעת לזה. אכלתי הרבה וזה בסדר דווקא.
הייתי בטירונות, חוויתי כל מיני דברים חדשים ומלחיצים וזה בסדר, בדרך כלל במצבים כאלה או שאני אוכלת הרבה או שאני מפסיקה לאכול, הפעם בחרתי בדרך התמודדות הראשונה. 
בכל אופן, הייתי עכשיו חודש ומשהו על מדים, ועכשיו כשהטירונות נגמרה וחזרתי לבגדיי האזרחיים האהובים שלי, קלטתי את חומרת המצב.

אני חייבת להגיד שאף פעם לא ממש היו לי הפרעות אכילה, זאת אומרת אני זוכרת איזה שבוע אפל כזה בכיתה ח' שהרגשתי קצת רע בנוגע לגוף שלי ובואו נגיד שדחפתי אצבעות לגרון והקאתי את כל מה שאכלתי לצהריים אבל זה היה חד פעמי וזה לא חזר על עצמו. אחרי המקרה הזה הבנתי שהגעתי למקום מאוד לא טוב והחלטתי פשוט להוריד משקל בצורה בריאה, אז קצת הורדתי בכמויות האוכל, אכלתי בריא ועשיתי ספורט, בקלי קלות הורדתי את ה3 קילו שמשום מה מאוד הפריעו לי, הרגשתי טוב בלעדיהם וכאן נגמרה לה הדיאטה. 

בכל אופן חוץ מהמקרה הנל, אף פעם לא באמת הרגשתי לא נוח עם הגוף שלי. תמיד אמרו לי שאני ילדה יפה, אז תדמית הגוף פחות היתה לי רלוונטית. אבל עכשיו, שום בגד שלי שאני לובשת לא עושה לי טוב. אני מרגישה ממש ממש שמנה. ברור לי שאני לא שמנה, סך הכל העליתי איזה 7 קילו. טוב זה הרבה בעצם. אבל זה לא הפואטנה. העניין הוא שאני עליתי במשקל וכרגע אני לא מרגישה בנוח עם אף בגד שלי. פתאום כל השיינוים שהגוף שלי עשה, הפכו להיות מאוד ברורים לעין.



היום בצהריים נפגשתי עם חברים מהפנימייה, ולכבוד המאורע הצלחתי להתארגן וללבוש בגדים שהתחבאו להם במלתחה שלי שהרגשתי בהם די סבבה. ממש הרגשתי שאני נראית בהם טוב וזה עשה לי טוב בפנים (בעיקר מבחוץ אבל).



אבל אז בערב נפגשתי עם חברים מהבית שהם קצת שונים מהחברים מהפנימייה. והמפגש איתם היה לי די קשה..
הרגשתי מאוד לא יפה ומאוד זרוקה לידם. הם כל כך מטופחים, וכל כך יפים, דואגים לאיך שהם נראים בכזה דיוק מרשים ומהפנט. לעומתי שאני לא מסדרת ציפורניים, לא קניתי בגדים חדשים כבר לפחות שנה ואם זה לא מספיק אז נוסיף לעניין את כל הקילוגרמים המיותרים מאוד מאוד שהעליתי בחודש האחרון.
והם מתעסקים בשטויות. כל מה שחשוב להם זה סמים, בנים ואיזה תמונה להעלות לאינסטגרם. אני לא מבינה מתי נוצרו בנינו הפערים האלה. והחלק הכי גרוע זה שאני מסתכלת עליהם ופשוט מתה מקנאה. כל כך בא לי גם. שאלה יהיו העיסוקים שלי, שאלה יהיו הצרות שלי גם. באלי גם לעשן כל היום, למצוא מישהו ללילה ולהשקיע בחשבון אינסטגרם למופת. זה באמת נשמע לי פשוט כל כך כיף, כל כך חסר דאגות ומעצורים.
בפנימייה היינו מתעסקים בנושאים כל כך רציניים. היינו מדברים על פוליטיקה ועל שלום ועל מוסר ועל צבא. היינו מקימים מאבקים חברתיים, מדברים על בעיות סביבתיות, היינו מעלים דיונים פילוסופיים כל שעת מחנך והתעסקנו בהרבה צרות של מבוגרים. דיברנו והתעמקנו בניתוח החברה הישראלית מתוך מטרה שאנחנו נהיה אלה שינהיגו אותה בעתיד הלא מאוד רחוק. 
המון המון נושאים כבדים שהפכו אותי לכבדה בעצמי. כל פעם שהייתי חוזרת הביתה ונפגשת עם החברים שהשארתי מאחור הייתי מסתכלת על הקלילות שמקיפה אותם מכל עבר ופשוט אוכלת את עצמי מקנאה על זה שאני התבגרתי כבר.



אני באמת לא אחת כזאת, שכל כך שופטת ואומרת דברים כאלה נוקבים אבל אני עכשיו בתקופת נפילה שכזאת אז ככה אני בוחרת להתמודד עם הדברים.

בתקופות לא טובות שכאלו אני מתמקדת בתפל ולא במה שחשוב באמת.

אני רק מקווה שיעבור הזמן, וארגיש שלמה עם עצמי, גם לידם ואולי גם אוכל לפתוח איתם את הנושא, ברגע שאצבור מספיק ביטחון לכך. משהו שאני יכולה להגיד לזכותם זה שהם באמת חברים טובים, הם תמיד יכילו ויקבלו אותי כמו שאני, בלי הצגות ובלי שטויות מסביב. כי הם פשוט בדיוק כמוני מנסים למצוא את דרכם בעולם, מנסים להשתלב בזרם שהחברה קובעת ומציבה לנו.



 

מאחלת לי ולהם לאהוב את עצמנו גם אם זה בתוספת של 7 קילו.


נכתב על ידי zoley , 22/12/2018 01:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Kanye West - Runaway



משהו שהפך אותי לחזקה יותר


אני למדתי בפנימייה, אז בעיקרון אני חושבת שזאת הייתה אחת החוויות הכי מעשירות והכי מאתגרות שחוויתי.
למדתי שם בערך הכל, כל מה שאני היום זה בזכות הפנימייה, לטוב ולרע.
לצאת החוצה מהבית כשאת בת 15 זה לא פשוט בכלל
אני ממש זוכרת את היום הראשון שלי שם, זה היה בכיתה י', התרגשתי מאוד, כמעט ולא הצלחתי להירדם בלילה שלפני.
אני לא חושבת שפחדתי, אני רק יודעת שמאוד מאוד התרגשתי והייתי בסוג של הלם כזה אז לא באמת הייתי מחוברת למציאות באותו יום. 
ופרקתי את כל הציוד שלי והתמקמתי בחדר ובצהריים ריכזו את כל השכבה שלי לשיחת פתיחת שנה ואז הגיע הרגע הנורא מכל, הפרידה מההורים.
הרגע הזה צרוב לי בלב ובזיכרון והוא טרי לי כאילו הוא התרחש אתמול.
שלוש חברות טובות שהתחברתי אליהן עוד במיונים לפנימייה חודש לפני ליוו אותי ואת ההורים החוצה אל החנייה, אבא שלי סגר את התא מטען והוא ואמא שלי עמדו והסתכלו עליי, ואז זה נחת עליי, כמו אבן שנפלה פתאום מהשמיים.
הבנתי שזאת הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לכאן כל המשפחה ואני לא חוזרת איתם הביתה, פעם ראשונה שהם נוסעים בלעדיי, שאני נשארת והם הולכים. הרגשתי כאילו הם שוכחים אותי שם, לא זוכרים לקחת אותי הביתה, הרגשתי נטושה ופגועה ובודדה כל כך, כאילו שאני היחידה על פני העולם הזה.
הרגשתי חסרת בית. חסרת משפחה.
בכיתי כל כך כל כך הרבה, את כל מה שלא בכיתי עד עכשיו במהלך כל הפרידות מהחברים בבית ומהחטיבה
זה היה רגע קורע לב, התחלתי לרעוד, לא רציתי שהם יעזבו אותי שם
בבת אחת עלו כל הפחדים וכל החששות.
זאת הייתה חוויה מאוד קשה עבורי וכמובן שגם בשביל ההורים.
בדעיבד אני יכולה להגיד שכל פעם שהיה לי קשה להיות מחוץ לבית, או כשהתגעגעתי להורים, לאחים שלי, לחברים או באופן כללי לבית, לרוב לא הייתי חושבת על זה באופן הדדי. זאת אומרת הקושי אף פעם לא היה רק שלי.
כל הזמן חשבתי על כמה קשה לי מחוץ לבית אבל לא באמת חשבתי על זה שגם להורים שלי קשה שאני יצאתי מהבית שאני כבר בעצם לא שם.
בפנימייה למדתי עצמאות וזה התבטא בפעולות הכי פשוטות של היום יום.
כמו למשל לקום בבוקר - אם אני לא הייתי שמה שעון מעורר ודואגת שאקום, אף אחד לא היה דואג לי לזה, אין יותר אמא שתעיר אותי בבקרים, זה היה באחריותי לגמרי. זאת הייתה הסתגלות לא פשוטה שלקחה כמה חודשים אבל אחרי זה הרגשתי באמת בוגרת יותר והכל בא בקלות.
לחזור הביתה הפך להיות קצת מטלטל. זאת אומרת בפנימייה הייתי סוג של ברשות עצמי, הייתי חופשייה לעשות כרצוני, הייתי בוגרת, המדריכים החדירו בנו את ההבנה הזאת, שאנחנו עכשיו אנשים בוגרים כבר לא ילדים וכבר לא מה שהיינו פעם, ואז משבועיים כאלה לחזור הביתה, להורים שאומרים לך מה לעשות, או ריבים עם האחים על דברים שפעם היו משמעותים ועכשיו נדמים לי כמו שטויות כי בפנימייה אני מתמודדת עם קשיים של ממש, "קשיים של אנשים בוגרים" ולא יכולתי לסבול את זה. הרגשתי לפתע שהמקום הבטוח שלי הוא בפנימייה, שם זה המרחב הפתוח והחופשי. הרגשתי שאני כלואה בבית, שהוא סוגר עליי ומקטין אותי. 
ופעם בשבועיים לעשות את המעבר הזה מאני של הפנימייה לאני של הבית היה לי מאוד קשה. זה מעבר מאוד חד ממש 180 מעלות.
הפנימייה הפכה אותי לאדם חזק, אני יכולה להעיד על זה בפה מלא,
לטוב ולרע.


נכתב על ידי zoley , 20/12/2018 21:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  zoley

בת: 20




327
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לzoley אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על zoley ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ