לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לנסות להעריך את החיים לחיוב או לשלילה, זה לעסוק באבחנות שלעולם אין בכוחן להיות אמיתיות


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2019


קברים רבים חפרתי בחיי.

פעם אחרונה לפני כשנה, עבור סבא וסבא - שהיו הקברים העמוקים ביותר.

לפני כן, לכל הנשמות הפועות והמגרגרות שהצטלבו דרכינו.

בת כ21 הייתה במותה, כ130 שנות אדם.

הוריי טיפלו בה בחודשיה האחרונים במסירות על אף חוסר היכולת שלה לזוז והעיוותים הלא רצוניים.

המתת חסד הייתה הכרחית, אין אלו חיים יותר כאשר התודעה נמחקת, הגוף שבור והכאב גובר.

הלכתי כהרגלי עם איזמל החציבה ואת החפירה בימיני ופגר בשמאלי, 

החלטתי לקבור אותה על יד החתול הראשון שלנו, שנפטר לפני כ5 שנים.

עדרתי באדמה עד שנתקלתי בעומק של כ20 ס"מ בחתיכת בשר שיצאה משקית ובה נתח טרי של רגל חתול קבורה ששיסעתי וביתקתי מהגופה שקבורה תחת הרגל.

חיללתי קבר לא מסומן בשוגג למרבה החלחלה.

זה לא היה מבין עשרות הקברים שאני ייצרתי, הקבר רדוד מידי, הבשר טרי מידי ואני לא מטמין את הגופות בשקיות.

בדיוק ברגע זה הופיע אבי, החליט לעזור לי הפעם בחפירת הקבר וניסינו מקום חדש עם קרקע קשה יותר ושורשים עבים ששחו בתוכה,

אבי התחיל לעדור לאיטו ורצה לפרוש ולנסוע לקבור אותה בים, שכן, שם החול יותר קל לעדירה. סרבתי בתוקף ועדרתי במרץ ובכוח רב ששיסע את הרגבים הנוקשים וחתך בשורשים העבותים. טבעת הזהב הכבדה של סבי גרמה לאחיזתי בכלי החפירה להיות מוזרה ויבלות לבלבו על יד שמאל שלי, למרות השריפה לא הפסקתי לעדור ואבי עזר לגרוף את החול בין הזיעה והדם שניגרו על האדמה הבתולית.

קשה להפרד והזלתי דמעות מעטות, קשה לי לבכות ליד אנשים. אמי ואחותי המתייפחות הצטרפו להמתה הפעם והיו איתה ברגעיה האחרונים - דבר חריג בהחלט, תמיד אני ואבי היינו נוסעים לבד ובהרבה מהמקרים הוא היה מחכה ברכב ואני נושם עם הקטנים יחד את נשימתם האחרונה.

הפרידה שלי היא היא יותר תהליך פנימי, אני שומר את השתפכויות הרגש לזרום במפלי ליבי והפיזיות שבפעולת החפירה וההטמנה יוצרות אצלי חיבור והשלמה.

כך הם החיים, נולדנו לבד ונמות לבד - מה שחשוב זה הבריות שבאמצע וכמה אהבה אנחנו מפיצים בינן ומעוררים בהן, כלבה טובה זו זכתה לאהבה רבה וחיים ארוכים ומהוגנים.  

התעוררה בי המחשבה של שימור אקולוגי, בחורשה זו בה דישנה הכלבה במשך שנים את האדמה ועזרה לפריחתה היא נקברה וגופתה תעורר צמיחה מחודשת.

המחשבה הרומנטית מילאה אותי בושה, שכן - עשיתי רציונליזציה לתהליך רגשי של קבלת מוות

המחשבה גם לא הייתה רציונלית בעליל, כי החורשה הנהדרת בה העברתי את ימי ילדותי, טיפסתי על העצים, השתעשעתי עם החתולים, התנשקתי והתלטפתי עם יובל המתוקה, ישבתי על הגג וצפיתי בכוכבים, עשיתי סמים, טיילתי עם הכלבים, בכיתי, צחקתי, אהבתי. החורשה הנהדרת הזו היא עיי חורבות עכשיו, העצים העתיקים נעקרו ממקוממם וערימות חול מציפות את מה שהיה קרקע פוריה, בקרוב על התלים האלה יבנו גנים ציבוריים. החורשה הרוסה כבר כמעט שנתיים וכמובן שדבר לא נבנה, אבל מצב ההרס שלה משומר לעילא.

אנשים חיים הורסים קרקעות פוריות בגלל תכניות יומרניות ושאפתנות ומתרחקים מהקרקע ממנה הגיחו ואליה יחזרו. החורשה הפכה ממגרש שעשועיי לבית קברות וצלם רפאים, מה נורא המקום הזה בו גדלתי וחייכתי וחוויתי את הטבע, עכשיו הכל ריק, עכשיו רק קברים לא מסומנים בינות העיים, רק כאב ומוות. אין צמיחה מחודשת ולא תהיה למעט האספלט האפרורי שיסלל מתישהו כשיתחשק לאדון העשיר מהעירייה שקובע את החלטותיו על הטבע בשלט רחוק.

אך בליבי צמיחה מחודשת ואהבה גדולה.

נכתב על ידי התהוות , 13/11/2019 14:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כשאני הוגה בה ליבי נקרע מקרבי.

אהבתי בחיי אבל אהבתי אליה הייתה שונה: היא הרגישה אינסופית ומחוץ לזמן. היא תמיד צחקה עלי שאני מתאר את זה כך אבל זו בדיוק ההרגשה, ניסיתי להתקרב להרבה בנות מתוך חיפוש אנושי טבעי אחר חום והכלה אבל אף אחת לא נגעה לי בלב כמו שהיא נגעה. אפילו כשרבנו והאש ביננו דעכה עדיין אהבתי אליה הייתה גדולה, כמו במשפחה שלעיתים ניתן לראות אמביוולנטיות ביחס בין ההורים והילדים אבל בסוף הדברים מתאזנים והקשר מתעצב מחדש אחרי תקופות של נתק בזכות האהבה. 

היא לא יכלה לסבול התנהגויות שלי ועשיתי הרבה דברים נוראים כדי לנסות לזכות בתשומת לב. למדתי מזה דברים חשובים על עצמי ועל שחרור. היא שחררה אותי מעצמי והשאירה אותי להתמודד כבר יותר משנה, הדבר שבדיוק נזקקתי לו ואני בטוח שעשתה זו מאהבה אלי, אם אתה אוהב תשחרר, וכן- זו הייתה החלטה מושכלת ולא קלה לה בטוח- היא ניסתה להשאר קרובה אבל ראתה שאני לא יכול להתמודד וגם שהיא לא, צריך בשביל זה הרבה כח ואני מעריך אותה על החלטתה. מתגעגע אליה והייתי רוצה שתחווה רק את הצדדים העדינים והטובים שלי. רציתי להקדיש את חיי בשבלה אבל לא יכולתי, היא מצידה רצתה להקדיש את חייה בשבילי ו רצתה בטובתי. אני לא מצאתי את הדרך לעזור לה לפתור את התסביכים שמנעו ממנה להקרין את עצמה כמו שרצתה והיא לא מצאה את הדרך לעזור לי להקרין נכון. אבל כמה חזקה האהבה הזו. התאהבות זה לא רק עניין כימי או של הרגל. יש תחושה שלא ניתן להסביר במילים שקושרת אותך לאדם בגלל המכלול שלו. כמה אהבתי את המכלול שלה, כל הניואנסים שלה הביעו רוך וטוב אפילו ברגעים הקשים והאטומים ביותר זה היה נקל להבחנה. היא רגישה וצנועה, אוהבת להבחין בפרטים קטנים וחוויות אמנותיות ובעלת טעם וסקרנות שעה נאים בעיניי, היא מבחינתה תבטל את מה שאני אומר כרגע כי ההתנהלות שלה רגילה ךה והיא חושבת שאני עושה לא אידאליזציה, אבל זה לא כך, העולם אינו אוטופי ופשוט אני מוצא הרבה חן בתחביבה.חבל שלא נתתי יותר ביטוי בקשר הזה לקריאה ואמנות וטיולים בנחת. תמיד הייתי ככ חסר שקט ולא ידעתי מה אני רוצה, העשן סימא את עיני וייחסתי לו תכונות מרפא בעוד שכלי רפף ויצא לטייל בארצות ניכר בהם אין דבר חוץ משממה. ככ הייתי רוצה לבקר איתה יחד במוזיאון ולשתוק שעות מול תמונות מצמררות, להחזיק לה את היד ברחוב, להשמיע לה את 111, בפרק השני, המדיטטיבי יש את הרגע שבו בטהובן שובר את המבנה של הפרק ומניח אפיזודה שנשמעת מעל לזמן והמקום הזה תמיד מעורר בי את הזכרון שלה. אני מוצא את עצמי לא מהרהר בה ימים או שבועות אבל כל פעם שאני מנגן את המקום הזה האסוציאציה לא נשלטת. ניסיתי להמעיט בנגינת הפרק הקסום הזה כדי לתת מנוח לליבי כי באופן מובהק היא לא מעוניינת יותר שעולמינו יהיו שזורים אלה באלו. כשאני חושב עליה הרבה אני מתחיל לשלוח לה אימיילים מפגרים שסתם מציקים ומוציאים אותי באור לא נעים. הייתי רוצה שזה יהיה פשוט אבל אני לא מצליח לכתוב לה בפשטות. הייתי רוצה להכיר אותה  ואת מי שהיא התעצבה להיות ולראות לאן יובל החיים הוביל אותה.

פעם השתמשתי בסמים כדי לברוח והיום כשאני מעשן אני מת מבפנים, פעם השתמשתי בסקס לא רק כדי להביע אהבה אלא כדי לפצות עלחסרים. היום אני כבר לא יכול לחשוב על סקס, זה מחליא אותי. ניסיתי להתקרב לבנות אחרות ולצאת ולהכיר ולשכוח ממנה. אבל אני פשוט לא יכול לשכוח ממנה והאמת שאני לא רואה סיבה לשכוח ואין לי מה לחפש כי אין מה למצוא. למרות שהיא לא מדברת איתי אני אמות בידיעה שאהבתי אהבה גדולה ואמיתית סוף סוף. שהאהבה הזו לימדה אותי להיות אדם טוב וסבלני יותר ולהיות פתוח ואוהב בריות ללא צורך לקבל חזרה. למה דרשתי ממנה משהו אחר ממה שיכלה לתת? אם הייתי פתוח לקבל ממנה, מה שקרה לפרקים, כנראה שהייתי מרווה נחת. 

אהבה מלמדת על חופש ועל נתינה ועל טוב לב חינם וזה השיעור הגדול שהבחורה הקסומה הזו לימדה אותי.

אין לי חיבוקים בחיים,

אין לי אינטימיות 

ואין לי חברים שהם לא מוסיקאים עם מטרות מקצועיות משותפות 

אבל יש לי חיוכים ויש לי חום ויש לי אנרגיה גדולה ואני מצליח בזכות רוח האהבה שבי לגרום לבריות סביבי לקצור את פירותיהם ואני מרווה מזה נחת.

עכשיו כשאני בוכה ללא הפסקה כבר רבע שעה בזמן הכתיבה אני מוצא בזה נחמה גדולה כי מזמן לא בכיתי, אני מביע רגשות בצלילים 

ירון התרגש מהפרק השני של 111 שלי. לא חשבתי שזה יקרה, אומרים על הפרק הזה שהוא פילוסופי ומתאים לזקנים שראו משהו בחיים. אני לא חושב שראיתי כלום אני רוצה לטייל ולשמוע ואומנות ויערות עד אבל מה שבטוח החיים מכים בי במלוא עוצמתם ואני נסחף תחת סערם ופרצם.

תהיי מבורכת באשר את, במילים יש כח וייתכן שאפילו שמושא הברכה לא ידע לעולם שבורך- עדיין חזרה עליו הברכה.

ואת המשפט האחרון שלי עקרון אי הודאות של מכניקת הקוונטים מצדיק בהחלט, לכל אלו שלא מאמינים ברוח.

נכתב על ידי התהוות , 13/11/2019 00:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




בימי ילדותי לא היטבתי לעכל את טיב הכוונות וגבול האהבה/שנאה היה מטושטש.

במקום מסוים לא ידעתי לקבל כשם שהם לא ידעו לתת

אבל כה רציתי לקבל

והם כה רצו לתת

היום הדברים יותר פשוטים והציפייה אפסית

אך הנתינה והקבלה חופשיות וללא ציפיות לאגרה

ואני נזכר בג'ונקה ובליטופים המשותפים

כל מצטרפים יחד ומעניקים לנשמות הקטנות והטהורות חום ואהבה

הן תעו בדרך ונאספו לחיים טובים יותר.

לא לכולם יש מזל

ואני מאחל טוב לעולם

פעם הייתי מאחל גם לאנשים רע

כדי להרגיש עם עצמי טוב

או כדי שאני אזכה בטוב הזה

אבל זה כל כך פשוט

הטוב אין סופי

אל תאמרו יהיה טוב

זה מראה על חוסר אמונה שעכשיו הכל טוב

כנראה שתמיד הכל היה טוב

והקשיים שבדרך נמצאים שם כדי ללמד אותנו על קבלת הטוב

נולדנו לבד

נמות לבד

האהבה והאנשים בדרך זה מה שחשוב

החיים אינם חיי תיקון

אלא כי התיקון הוא החיים עצמם

ואין דבר לתקן כי הכל נתון בשלמות

יש לקבל עובדה זו בלבד

ולתת את כולנו ליופי הטהור

מה קשה לשנות הרגלים

מה נעים לשנות אותם

כל שנייה שעוברת אני הופך לעצמי יותר

מודה על התהליך האינסופי שבו לעולם לא אמצא את עצמי

אך אמשיך לשאוף ואוכל להגביר את המהירות אל עבר האופק

האופק שלעולם לא יגיע

אופק האירועים לא נמצא רק בחורים שחורים גדולים

אלא גם בחורים השחורים המיקרוסקופים

שאף מיקרסוקופ לא יכול להבחין בהם

והם השינוי הגדול

והם הבריאה הנצחית המתמשכת

והחזרה המתמדת של הכל

 

כל כך חסר לי חיבוק

נכתב על ידי התהוות , 1/11/2019 21:01  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  התהוות

בן: 26





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להתהוות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על התהוות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ