לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ללא גבולות

שלום חברים, בלוג זה יהיה כאמנות שתשקף את חיי על פני הארץ, כמו שאני מכיר את עצמי, לעיתים אשתף הגיגים, לעיתים שאלות הרות גורל ולעיתים אשחרר מליבי כעסים ועוולות שאראה בחברה ובעצמי. בבלוג זה לא ינקבו שמות ואירועים אלא רעיונות גדולים על החיים, כי כולנו שווים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

1/2019

במקום לדבר ולכתוב


במקום לדבר ולכתוב הייתי רוצה לדעת איך להרגיש, או בלי לדעת, פשוט להרגיש, בלי לחשוב יותר מדי, ובלי לדבר מדי, בלי לנתח כל הזמן ולחקור ולהתעמק, אמרו לי פעם שבשביל להתעמק צריך לדעת לשחות, אולי קודם ברדודים, אולי רק כשמרגישים טובים. הרי אם אכתוב הרבה זה לא באמת יעזור לנשמה שלי להרגיש יותר טוב, אז בשביל מה אנחנו ממשיכים כל הזמן לכתוב ולכתוב ולכתוב, לאן נגיע, מה נשיג, מה נכרה מכל זה? אולי אם נכתוב הרבה רק כשצריך באמת, בשביל מה לדבר על ההיסטוריה כל הזמן, בשביל מה זה עוזר? מה הסקנו מזה? מה זה משנה השואה שהייתה באוגנדה או בגרמניה, זו אותה ההשוואה, זה אותו המקרה, כולנו בני אדם, שום דבר לא השתנה, יש שנאה, היא קיימת בתוכי כל אחד במידה, יש חוסר פעולה, היא גם קיימת, למה לא לדבר ישירות עליה ולחסוך את כל ההלאאה.

ומה בכלל אכפת לי כל כך מאחרים, אני יכול לומר, הם יכולים להסכים, יכולים שלא, למה שפשוט לא אחיה את החיים שלי בשקט בלי לנסות לכפות על אחרים את ההסכמות שלי עם עצמי, אולי אוכל רק לייעץ, רק שיקחו את דעתי רגע לבחינה, בלי לכפות, אולי זו הטעות שלי, האבסולוטיות הזאת, המוחלטות, שלבן אדם מפסיקה להיות זכות הבחירה, הוא בורח חזרה.

 

כשאני מדמיין את עצמי דתי, שומר שבת, שומר צניעות, שומר נגיעה ונידה, שומר כשרות, שומר חגים ותפילות, אני כבר מחייה את עצמי לרגע הזה, ויושב בשבת לכתוב דברים על עצמי, כאילו זה מה שיש וכאילו אני חייב, כי גם הההורים שלי וביתי נמצאים באותו עכשיו, באותו מתח בלתי נגמר של עבודה, כאילו יחסר הלחם, ואולי אוכל לומר את זה אבל מי יבין, נמאס לי להיתקל בהתנגדויות עצבניות של אנשים כמוני, שחושבים שהם תמיד צודקים ורוצים לצעוק על אנשים. כשאני מדמיין את עצמי כך אני מתחיל לכעוס על עצמי, ברסלב אומרים שאלוהים אוהב את הצדק אבל יותר מכל את הרחמים, אולי כדאי שאחיה כך, ברחמים וחמלה, כלפי עצמי וכלפי הסביבה, בלי יותר מדי שפיטה, זה לא עוזר, זה יוצר עוד כעס. לכעס לא התכוון המשורר, אני בטוח, אולי כבר קצת פחות כשאני אומר את זה בכזה ביטחון, אבל גם לזה בטח אלוהים חומל, וכך הוא רוצה שאהיה בעצמי, לנער את הצדק מעלי, רק לבינתיים, כשצריכים קצת חמלה ורחמים.

נכתב על ידי הלבנוני , 12/1/2019 12:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לשלשל, בלי לחשוב הרבה.


אולי אם הייתי אומר את דעתי בשקט, בשלווה, ומקבל את ההשלכות, בלי להתנצח, נפשי הייתה רגועה.


הייתי יכול לגשת לאחד המדריכים ולומר להם בשקט בלי לפחד, לא כמו בצבא, לא כמו בבית הספר, שם לא חייבים לעשות דברים, אולי כך היו הדברים מסתדרים.


אני חושב שהייתי יכול לומר להם למשל שאני מבקש לא לעבוד כל ימות השבוע, זאת מכיוון שהגעתי לקיבוץ לסמינר מוזיקה למטרת יצירה, וכמו שהמשורר התכוון, לעבוד שלושה ימים ועוד שלושה ימים מנוחה, שהם מכוונים לסמינר אך טומנים בחובם גם שלוות יצירה, אז בשביל מה עבדתי כל ימות השישה?


עכשיו אני אומר את זה ממרחק ביטחון, אולי פעם הבאה אגיד את זה מתוך הביצה.


 


יש לי קטע שאני מתחיל לפחד נורא מהר מה"מרות", גם כשהיא לא מרות, אני משליך את כל מה שעברתי מהצבא. וכשאני מתחיל לפחד אני מדבר נורא מהר וחושב נורא מהר, כאילו כבר הכול נקבע, מדבר יותר מדי על מה שיקרה, קורה וקרה. אחר כך אני מתחיל לפחד שאני לא בסדר ומתחיל לשפוט את עצמי, ואיך אחרים שופטים אותי, אולי גם שופט אחרים, וחושב שאם אני שופט אותם הם שופטים אותי, או שבגלל שאני חושב שהם שופטים אותי אני שופט את עצמי וגם אותם, זה מין מעגל כזה, מסוכן. 


 


הייתי רוצה להיות מסוגל לפנות לסמכות בלי מורא, לא כמו בבית הספר, לא כמו בצבא, ואיך אני רואה שיחד עם כל העצבנות שלי, כשאני נתקל בסמכות אני הופך פחדן למורא, דבר והיפוכו, מטבע שכזה. אולי כדאי לשלשל את האסימון הזה, לשלשל, בלי לחשוב הרבה.

נכתב על ידי הלבנוני , 12/1/2019 12:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה זה ג'אז


מוזיקה שמתארת את הלך הרוח התפל כמעט ביותר של הרוח אולי, שעמום טוטאלי, חוסר אמונה, מוזיקה לאנשים מתנשאים שחושבים שהם הכי טובים, בעיקר יודעים להטיל ספק בכל דבר ולחשוב שהם הכי חכמים, שיממון.

 

בדיוק כמו שאני מרגיש, ולמה? כי אני יודע שיש קצת מעבר, לא הרבה, אולי אלוהים.

 

היום אני הולך לישון עד שאני קם, לא סופר אף אחד, כל החיים האלו בקיבוץ ממש לא מעניינים, סתם, אין קדמה, אין טכנולוגיה, מכשור או נוחות, אין כסף, אין עצמאות, אין בחירה אישית, אין גמישות, ושמה? רק חושבים שיש רוחניות, אנשים ג'אזיים משעממים כאלו שחושבים רק על עצמם.

 

כמוני. אחרת מדוע הייתי שם?

 

חיבוק ונשיקה, מגע ומילה טובה, חדירה וגמירה, אהבה, לצאת לחיים חדשים, דרך חדשה, אחרי עשרים וחמש שנה של חיים בלית ברירה, כמעט, לפרקים הייתה, הייתה אהבה, הייתה חדווה, הייתה תשוקה לחיים, היו חרוזים. מתגעגע לאומץ ולסקרנות שלי, לערסיות, לומר מה שאני רוצה, לחשוב מה שאני רוצה, לעשות, לא לספור אף אחד, מי שרוצה יבוא, מי שלא לא, ויבואו.

 

אולי אלך אלמד בישיבה, אולי בית מדרש, אולי אבקר איזה בית כנסת לשם שינוי, אקרא תורה, אולי גמרא, חסידות, קבלה, כל מיני כאלו דברים שיגרמו לי לשיגעון טוב, אבל מלא טוב, צדק ושלום, סקרנות ורחמים.

 

הייתה אחת היום, כמעט, היא נתנה לי את הטלפון שלה, היה לי נחמד איתה, לקחתי אותה טרמפ, היה נפלא, אחרי שבוע ללא גמירה, תראו איך התחדדו החושים, איך נגמרה הקהות, נגעתי בידה, בשניה הרגשתי גל של זרם חשמל, הגיע לי עד הלב, החסרתי פעימה, הרגשתי את הלב נפתח ומתרחב, דם חדש, הדפנות מתנקות, מפנות מקום לאהבה חדשה. אנחנו רגילים ביום יום לחשוב שהכול טוב ורגיל, עד שמגיעה האהבה ומעיפה מאיתנו את הלכלוך והטומאה, מכניסה לנו קצת הרבה התרגשות חדשה.

נכתב על ידי הלבנוני , 11/1/2019 23:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  הלבנוני

מין: זכר




238
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים , מוזיקאים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להלבנוני אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הלבנוני ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ