לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בלוג זה אינו בא להסית, לעודד, לגרום או להכריח אף אחד לשום דבר. אלא להביע חוויה ודעה אישית שלי בלבד.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2019

לשחרר או לא לשחרר?


סגרתי את הפגישה עם הפסיכולוגית שלי.


היא הציעה לי לנסות טיפול פסיכולוגי דרך ציור, היא אמרה שתנסה לעזור לי.


לא יצא לי לחקור על זה, על איך זה עובד, מה עושים וכל המסביב... אני גם לא חושבת שאחקור על זה, איבדתי את התקווה באנשי טיפול, הם רק יודעים לקחת כסף.


 


אני מרגישה שאני שוב שוקעת לדיכאון, אין לי חשק לשום דבר, הדמעות חונקות אותי אבל לא יוצאות ואני שוב מרגישה אבודה.


אני כל היום בבית, לא עושה כלום, אין לי מה לעשות חוץ מלבהות בקירות.. וגם זה משהו  שאני כבר לא מסוגלת לבצע ב100% בגלל הסרנדה.


לפני שלקחתי אותה, הייתי מסוגלת לבהות בקירות ובתקרה.. לא היה זמן מוגבל לניתוק הזה.. הכי ארוך שלי היה 5 שעות, וגם אז הניתוק נעצר כשהעירו אותי מהניתוק ולא אני את עצמי.


הניתוקים היו תוקפים אותי בכל מקום בכל שעה, אפילו בזמן הלימודים.


באיזשהו מקום אני מתגעגעת לתחושה הזו, אני נמצאת בעולם אחר, לא מרגישה חיה, לא קשובה לסביבה והסיפור בדימיון פשוט נבנה.


אבל גם באיזשהו מקום אני כל כך שמחה שהניתוקים כבר כמעט ולא מגיעים, וגם אם כן אז רק לכמה רגעים והם לא מנתקים אותי ב100% מהסביבה.


תמיד בלילה, לפני השינה, עולים לי מחשבות או פלאשבקים מהעבר... ואיכשהו דרכם אני מוצאת תשובות לשאלות שלי...


כמו, מתי התחלתי להבין שאני כולי בעיה אחת גדולה או מה פספסתי בסיטואציה הזו\ איך הייתי מגיבה אחרת... ואיכשהו כשאני חושבת אם הייתי משנה את התגובה שלי בסיטואציה כלשהי.. אני רואה את התוצאה. לא יודעת איך להסביר, אבל אני רואה את התוצאות לתגובות שלא עשיתי.


אלו השעות שהכי קשה לי להרדם והמחשבות תוקפות.


הדרך היחידה שלי לנסות להרדים את עצמי, זה לחשוב על מישהו.. לחשוב על אדם כלשהו שמעולם לא הכרתי אותו,מפזר סביבי אהבה, מלטף אותי, אומר לי כמה אני חשובה, כמה אני מיוחדת כשדמעות זולגות על לחיי בזמן הדמיון המתוק הזה.. ויודעת שעמוק בפנים אני לא מיוחדת ולא חשובה... זה רק דמיון להרגיע את הנפש, להרגיש נאהבת, על ידי אדם שאני לא מכירה... כי הכי חלק לדמיין את זה מאשר לדמיין מישהו שאני מכירה אומר את הדברים האלה.


הגעתי למסקנה עם עצמי למה אני מעדיפה לדמיין אדם זר שנותן לי אהבה מאשר מישהו שאני מכירה... הגעתי למסקנה שלא קיבלתי מספיק אהבה.


אני לא זוכרת אם אי פעם ההורים אמרו לי שהם אוהבים אותי.


אני לא זוכרת אם אי פעם הסבתות אמרו לי שהן אוהבות אותי.


אני לא זוכרת אם אי פעם האחים אמרו לי שהם אוהבים אותי.


אני לא זוכרת אף אחד שאמר שהוא אוהב אותי, שאני מיוחדת, חשובה או סתם זרק לעברי מילה טובה.


אני מנסה בכוח להזכר, מעבירה פלאשבקים מהילדות שלי, מנסה להזכר בסיטוצאיות נעימות מהילדות.


אבל אין.


אני מסתכלת באלבום התמונות שלי, אני מעבירה את הדפים ונגלים לעיניי תמונות.. את רובן אני לא זוכרת מתי צילמו, או בכלל שצילמו... אבל בכולם ההבעת פנים שלי היא אותו דבר... אני בוכה או ללא הבעת בפנים  או עם אוכל בפה.


אפילו התמונה שחגגו לי בגן יום הולדת, אני מסתכלת למצלמה ללא חיוך, פשוט ללא הבעה.


לקראת הסוף מצאתי תמונה שלי, נראלי לי גיל 7-8, אני יושבת על הברכיים של אחי, מולי עוגת יום הולדת ואני עם חיוך דבילי מרוח על הפרצוף.


זהו, שאר התמונות ללא הבעה.. והתמונה האחרונה שאני נמצאת בפארק שעשועים כלשהו, מסתכלת למצלמה ללא הבעה וזהו.. (נראלי אני בת 11-10 בתמונה)


 האלבום נגמר בגיל 11. אין לי יותר תמונות. בכלל.


אין לי תמונות שלי מתקופת החטיבה\תיכון, חוץ מהתמונות הכיתתיות\ספר מחזור, לא הייתי מרבה להצטלם, לא אהבתי להצטלם ואני לא מרגישה בנוח... בגלל האף והשומן.


 


בסוף כיתה יא' לקחתי החלטה פזיזה, החלטתי שאני רוצה ניתוח אף... חודש לאחר ההחלטה ישבתי על הכסא במשרד של המנתח, לא הלכתי לראות רופאים נוספים ולהתרשם מהם.. היה לי חשוב כמה שיותר לתקן את הבעיה, וישר אחרי הפגישה הלכתי למזכירה  שלו לקבוע תור לניתוח.


אנשים מתלבטים שנה\שנתיים הולכים לראות רופאים, שומעים ייעוצים...אבל אני? בספטמבר הייתי בפגישת ייעוץ וב3 לדצמבר הייתי על שולחן המנתח.


ההחלמה הייתה קשה, היו כאבים איומיים.


אני 10 חודשים אחרי הניתוח עם חצי אף מורדם. 


והדבר היחידי שאני יכולה לומר, זו הייתה טעות.


הייתי צריכה ללכת ולראות עוד מנתחים, אבל לא... רציתי כבר להיות אחרי,להיות עם אף יפה שאהיה מרוצה ממנו.


בפגישת ייעוץ הבהרתי למנתח בדיוק מה אני רוצה, לפני הניתוח, לפני ההרדמה הבהרתי לו שוב מה אני רוצה שיתקן...


קיבלתי לא מה שביקשתי.


קיבלתי אף חזיר, מכוער, קצר, עם נחיריים לא סימטריות, גבנון בגשר האף ובקיצור קיבלתי גועל נפש.


אם המנתח לא מוכן להראות לכם את תיק העבודות שלו, תברחו.


 


אנשים שיודעים שעשיתי את הניתוח, אומרים לי שאני לא בסדר בראש (זה נכון, אבל לא במקרה הזה) ושהאף יצא בסדר גמור.


כשאני הלכתי לעשות את הניתוח, לא עשיתי אותו בשביל שהסביבה תתן לי אישור שהוא יפה, עשיתי את הניתוח בשביל עצמי! בשביל שארגיש שלמה עם עצמי!


 


אני לא יודעת איך שוב פעם אני חוזרת לדבר על הפרעת האכילה, זה כבר מתחיל באמת לעצבן.


אבל אם אתחיל לעצור את המחשבות ולסנן דברים, זה מראה צבוע.. המקום הזה הוא המקום שאני יכולה לפרוק בו הכל, בלי שידעו מי אני, בלי שישפטו אותי והתדמית שלי לא תפגע מכך.


 


כשאני חוזרת לפוסטים הישנים שלי וקוראת את כל הבלוג מחדש, אני רואה מישהי פתטית, שבוכה כל הזמן, שלא רואה את הטוב בחיים (זה קיים בכלל?), שעושה את עצמה מסכנה ובקיצור מישהי מעוררת רחמים שרק רוצה תשומת לב ושירחמו עליה.


זה באמת מה שאני משדרת? פתטית שרק רוצה רחמים?


אם אני נכנסת לדמות "הקורא" בבלוג ורואה את זה ככה, אז זה מה שזה. 


מצד אחד אני לא רוצה לסנן את עצמי, מצד שני אני ממש לא רוצה להראות כמסכנה שדורשת רחמים, זו לא אני.


רק לי מותר לרחם על עצמי, ועדיין לא הגעתי לזה..


 


אז הדרך האחרונה היא פשוט להפסיק לכתוב.


 




 


 

נכתב על ידי Dark corner , 15/9/2019 23:23  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מתוסבכת


תמיד כשאני מתכוונת לכתוב את מה שרץ לי במוח, אני שוכחת :(


נלחמת עם עצמי להוציא את כל המחשבות על דף, מתאמצת, מריצה הכל בראש במטרה להזכר...


רוב הסיכויים, שיהיו חלקים מושמטים.. אני והמוח לא חברים טובים.


 


אני כל כך כועסת על עצמי היום, אתמול לקחתי את האשראי של אמא במטרה לקנות אוכל שאני אוכלת, קרקרים 21 קלוריות, פרכיות, קרטון יבש דק ללא טעם של 18 קלוריות ליחידה.. ובן אנד ג'ריס.


אני נשברת ברגע שזה מגיע לגלידה האהובה עליי.


הלכתי במטרה לקנות את הארטיקים ללא סוכר של 18 קלוריות, של פלדמן, ואז אני רואה מבצע, 2 גלידות ב35 ש"ח (ממש מבצע... מבצע של 5 שקלים)


ואז הידיים התחילו לרוץ... פה כבר לא היה אפשר לעצור אותי..


אבל מה הפאנץ? היה מבצע רק על הגלידות שעולות 19.90 ולא על הרגילות שעולות 25 ש"ח


במצב הזה המוח היה צריך לתת פקודה להתרחק מהמקרר, אבל לא... התחלתי בחיפושים אחר הגלידה שעולה 19.90.


הידיים קפואות, כואבות אני מתחילה למלמל מילות כאב.. אבל לא נעצרת בחיפוש אחר הגלידה.


והופ, מצאתי 2 גלידות אחרונות! 2 אחרונות שעולות19.90 וכל המקרר מורכב מהגלידות היקרות...


במקום לעזוב אותן שמתי בעגלת הקניות.


והדבר הכי טיפשי שעשיתי היה ללכת למקרר של גלידת פלדמן (הזו שבגללה הגעתי למקרר) ולקחתי את גלידת פלדמן בטעם מרגריטה אשכולית.


 


טיפשה!


 


היום הזמנתי משלוח פיצה הביתה, אני זו שיזמה את הרעיון הזה :(, הזמנתי פיצה ולזניה.


אכלתי 2 חתיכות לזניה ו2 משולשי פיצה


:( :( :(


ובצהריים אכלתי עוגה :(


 


החלטתי שדי, מספיק,  אין לי יותר כוח לסבול!


הזמנתי חליפת ספורט!


היא אמורה להגיע עד סוף החודש.. בתקווה שתגיע בשבוע הבא (תמשיכי לחלום)


אני רוצה  לקום כל יום ב7 בבוקר ולצאת לפעילות גופנית, רק לא ריצה.. מזכיר לי את הבגרות בספורט,  אני גרה בסביבה של הרים.. ותמיד אהבתי לטפס עליהם כשהייתי קטנה... ותמיד רציתי להגיע לסוף של ההר, לראות מה יש מאחוריו. מקווה שאצליח לממש את משאלת הילדות שלי :)


 


 


דפדפתי בסטורי באינסטגרם, מה יש לעשות כשמשעמם במקום לאכול? לדפדף, ונתקלתי בסטורי של ידיד.. היה לי קראש עליו למשך תקופה, אני חושבת שיש לי עליו עדיין קראש קטן.. נראלי, ובסטורי הוא באוטו מלטף ירך של מישהי מלאה.


אני לא יודעת אם זו בת הזוג שלו, סטוץ, סתם עשה את זה לסטורי או שזה בכלל לא הוא? (למרות שאני ממש בטוחה שזה הוא, בגלל שאני מזהה את הרכב שלו)


מצד אחד זה מוזר.. ומצד שני זה לא מוזר.


מוזר- יצא לנו לדבר על הטעם שלו בנשים, והוא כמו כל הגברים (שיצא לי לדבר) מעדיפים מישהי רזה.


הירכיים שלה מאוד הזכירו לי את שלי כשהייתי במשקל 65-60.. אני לא בתקווה בכלל שאי פעם יתפתח משהו בינינו... כי זה לא יקרה. אנחנו לא מתאימים וזה פשוט לא יעבוד.. אני מנסה כמה שפחות לחשוב עליו ולהעיף אותו בגדר קראש, אני חייבת להפסיק.


לא מוזר- הוא בעצמו לא דוגמן של קלווין קליין.. אז מה הבעיה להתפשר?


 


אני זוכרת שהיינו מדברים מלא, היינו נשארים ערים עד לפנות בוקר ומדברים... פשוט  מדברים. היה לי ממש כיף איתו, אבל תמיד פיקפקתי שכיף לו איתי.. תמיד אמרתי לו שאם לא נעים לו איתי הוא יכול לעזוב והוא כל פעם אמר שכן נעים לו לדבר איתי והוא תמיד קיבל את הרושם שאני מנסה ככה לסיים שיחה או להעיף איתו... למרות שזה לא נכון! מעולם לא ניסיתי.. אבל הבטחון העצמי שלי כל כך נמוך, שאני תמיד אני מורידה מעצמי.. שאנשים מדברים איתי מרחמים... זה הבטחון הירוד שלי דיבר, לא אני.


למרות שהוא לא הטייפקאסט שלי, בכלל לא, תמיד נמשכתי אליו, במובן של לבלות את הזמן איתו.. כל יום חיכיתי לדבר איתו.. לשאול מה קורה.. להתעניין בו.. הוא פשוט מעניין אותי, מישהו שמאוד כיף לי איתו, מישהו שחושב  בכמעט אותו ראש כמו שלי ומישהו שפיתחתי קראש עליו.. למרות שהוא רחוק ממה שאני אוהבת.. הוא ההפך הגמור.


אני מעדיפה גברים ששמים עיפרון שחור בעיניים, לק שחור, גבוהים, נראים מאיימים.. בקיצור גותים\פאנקיסטים... איך שתרצו לקרוא לזה...


הבנאדם לא עושה כלום בחיים... אוכל כל היום, יושב בבית אצל חברים ורוכב על האאודי A7 שלו...


הוא מתחיל לימודים בקרוב (או כבר התחיל? לא זוכרת..) לפחות משהו שיעסיק אותו...

מלאות לא נשארות בודדות


 

נכתב על ידי Dark corner , 13/9/2019 23:25  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ואם...


הנפש שלי זועקת לעזרה, אבל המוח מתנגד ומשתלט על הכל.

קשה לי לחיות את החיים האלה... מה עשיתי טוב בהם?

למה אני? למה ההפרעה בחרה אותי?

ואם הייתי נולדת למשפחה אחרת?  ההפרעה הייתה פוסחת מעליי?

ואם הייתי בוחרת לשים זין על כולם? הייתי אוהבת את עצמי?

ואם הייתי מקבלת את עצמי, כי חיצוניות לא בוחרים, הייתי חיה טוב יותר? הייתי שלמה עם עצמי? הייתי חופשייה?

 

הכל בגדר "אם", אך בפועל אני כאן, אוכלת את עצמי, בוכה, רוצה להתנתק מהרגש ורק רוצה לחיות בשקט.

 

נמאס לי להרגיש, זה גדול עליי.

אני רוצה להיות מנותקת מרגש, להיות זומבי, להיות נטולת רגשות, להיות חופשייה מהמועקה הזו ובקיצור להיות חסרת אנושיות.

אני לא יודעת איך להתמודד, אם אלכוהול היה עוזר, הייתי בורחת אליו מזמן כאשר אני מרגישה תת אדם...

אני תמיד מרגישה תת אדם, כי אני תת אדם.

 

לפעמים אני רוצה לבלוע כמה כדורים פסיכיאטרים, בשביל להיות נטולת רגש לפחות לכמה שעות, לפחות לקצת... להרגיש הקלה מעט.

אבל אני פחדנית. אני בן אדם פחדן. אני מפחדת מהכל.

מכל דבר אני מפחדת.

כשמכניסים לך למוח מגיל 0 מה לא לעשות, לא משנה אם זה בבית או בבית הספר, המוח בסופו של דבר נדפק. הוא לא מבין מה נכון, כי כל החיים לימדו מה "לא נכון", מה לא לעשות... אבל מה כן לעשות? מה מותר? מתי מותר לעשות את זה?

הסדנאות בבית ספר עוד יותר דופקות את המוח, לא משנה אם זה סדנאות על סיגריות, סמים, אלכוהול, מין, אונס ועוד שטויות... זה בסופו של דבר מכניס את הבנאדם לחרדות.

 

נמאס לי כבר להסביר, נמאס להוכיח לבני אדם מה זו ההפרעה הזו.

וכשאומרים לי "פשוט תפסיקי עם זה", אני רוצה לפרוץ בבכי, להסתגר בחדר ולבכות על כמה שאני חלשה, שאין לי חיים רגילים, שהם כאלה חזקים ומדברים כאילו עברו דרכה.

הפרעת אכילה, בכל שנה ושנה מתשפטת יותר יותר... ויש אותה בכמעט כל בית, אבל למה אין מספיק מודעות אליה?

למה אנשים לא מבינים שאי אפשר לצאת ממנה? היא מבלה איתך כל החיים. פשוט לומדים לחיות איתה באיזון, היא אף פעם לא נעלמת.

 

אי אפשר לחיות את כל החיים באיזון, לפעמים יש מעידות.

 

אני רוצה להיות חופשייה מרגש, הרגש רק פגע בי וממשיך לפגוע.

השלמתי עם עצמי שאני לא אהיה שלמה עם עצמי, לעולם.

ואם אני לא אוהב את עצמי, מי יאהב אותי?

מי ירצה להיות לידי? מי ירצה לקחת חלק ולהיות מוקף בשליליות?

 

אם אני כל כך סובלת, למה אני עדיין פה? למה האדמה משאירה אותי על כדור הארץ אם אין תועלת ממני? למה אני צריכה להמשיך לסבול?

למה האדמה לא לוקחת אותי? אני תופסת מקום של אדם אחר שמגיע לו להיות פה.

 

 

"אתה מתלונן על המצב שלך?

שים שנייה את היד על הלב..

אתה מרגיש דופק?

מישהו אחר היה נותן הכל עכשיו בשביל זה."

 

 

 

נכתב על ידי Dark corner , 10/9/2019 10:25  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  Dark corner

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDark corner אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dark corner ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ