לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אין עולם אחר



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     




הוסף מסר

9/2019

זה משפיל שאומרים לך שכל העבודה שלך היא לשווא


כאילו שאתה לא מסוגל, אין לך את היכולת להתמודד למרות שאתה מנסה כל כך, שוב מורידים אותך מדרגה שייקח שנים לטפס אליה בחזרה
נכתב על ידי פועלת במה , 21/9/2019 22:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הסיפור הזה מדבר עליך.


כשאתה בדיכאון אתה חווה דברים אחרת.

בואו ניקח את תחושת הזמן, לדוגמה. אובייקטיבית, הזמן עובר באופן אחיד, 60 שניות לדקה, 60 דקות לשעה, 24 שעות ליממה. אבל כולם מכירים את הקושי לחכות לשעון שמתקתק לו בקצב שלו, שניה שניה, דקה דקה, מושך את הזמן עד סוף השיעור. או את זה שמסתכלים אחורה ופתאום - שבעה ימים עברו, שבוע שלם, איך זה קרה כל כך מהר?

אבל כשאתה בדיכאון. הכל נראה אחרת. הימים מעורפלים, רצים מול העיניים בגווני אפור שחור, ובו זמנית עובר בקצב צב, לא, קצב חילזון, כל כך לאט שזה כואב, ורק עוברת בראש המחשבה, מתי זה ייגמר כבר, מתי.

האפשרות לנשום היא כבר לא מובנת מאליה. יושב לך איזה פיל על החזה ואי אפשר לנשום, אין אוויר, אין אוויר, זה לא מרפה, רד ממני כבר די. מסתובבים כמו עבד בין חופשיים, אוויר חונק אותך, או שאולי זה עצם הקיום שמכביד עליך, כובל אותך עם ידיים מאחורי הגב.

אולי אתה רעב עכשיו? אבל הגוף לא רוצה לאכול. מקיא על דעת עצמו את כל המאמץ שלך לתפקד ולהתקיים על פי הוראת העולם.

אולי מישהו מושיט לך יד ואתה מנסה לתפס החוצה, אבל אתה נמצא בתוך בור ללא תחתית. נופל, נופל, זועק לעזרה, אבל אין איך לעזור.

ואז מגיעה היאוש. אתה אומר, כל העולם נגדי, אפילו אני נגדי, ואני רק נופל למטה לתוך השחור. אם כל המאמצים לא עוזרים, אז למה לנסות בכלל, למה? מתחנן שמישהו כבר יסביר לך איך להיחלץ מהצרה, אבל אין כזה. כי אף אחד לא יודע מה זה. אומרים לך, שים חיוך, פשוט תשמח, זה לא כזה קשה, די להיות עצוב! אבל מה שהם לא מבינים זה שההיפך מדיכאון זה לא שמחה. ההיפך מדיכאון היא חיות. קיימות. כח, רצון, שאיפה, אמונה;

אפשר להיות בדיכאון ולשמוח בו זמנית. אתה גם עושה את זה רוב הזמן, ואנשים לא רואים מה יש מתחת לחיוך, לא רואים את המחשבות שמנסות להפר את השמחה הרגעית, הכאב, הדמעות שעולות בעיניים בגלל מילה או תמונה.

 

ואז יום אחד אתה מגלה שזה לא רק אתה, זה לא אתה הדפוק כאן, זה מחלה. אם היית חולה בסכרת, היית מאשים את עצמך שאתה צריך אינסולין כדי לחיות? לא. אבל כשמישהו חולה במחלה נפשית, מחלה שלא רואים בעיניים, זה פתאום משהו אחר לגמרי. אתה שם על עצמך טאבו, מונע מעצמך קשר עם העולם, שלא להכביד עליהם עם השטויות שלך והכאב הנפשי. אבל זה לא שטויות. זו מחלה.

 

אתה נזכר בלילות ארוכים, שהיית ער כל הלילה וישן בימים, ימים הפוכים הם היו. זה היה לפני שידעת שאתה חולה במחלה. ואז הסבירו לך שזה לא אתה, אתה לא הדפוק כאן. כשאתה בדיכאון אתה חווה דברים אחרת.

בואו ניקח את תחושת הזמן, לדוגמה. אובייקטיבית, הזמן עובר באופן אחיד, 60 שניות לדקה, 60 דקות לשעה, 24 שעות ליממה. אבל כולם מכירים את הקושי לחכות לשעון שמתקתק לו בקצב שלו, שניה שניה, דקה דקה, מושך את הזמן עד סוף השיעור. או את זה שמסתכלים אחורה ופתאום - שבעה ימים עברו, שבוע שלם, איך זה קרה כל כך מהר?

אבל כשאתה בדיכאון. הכל נראה אחרת. הימים מעורפלים, רצים מול העיניים בגווני אפור שחור, ובו זמנית עובר בקצב צב, לא, קצב חילזון, כל כך לאט שזה כואב, ורק עוברת בראש המחשבה, מתי זה ייגמר כבר, מתי.

האפשרות לנשום היא כבר לא מובנת מאליה. יושב לך איזה פיל על החזה ואי אפשר לנשום, אין אוויר, אין אוויר, זה לא מרפה, רד ממני כבר די. מסתובבים כמו עבד בין חופשיים, אוויר חונק אותך, או שאולי זה עצם הקיום שמכביד עליך, כובל אותך עם ידיים מאחורי הגב.

אולי אתה רעב עכשיו? אבל הגוף לא רוצה לאכול. מקיא על דעת עצמו את כל המאמץ שלך לתפקד ולהתקיים על פי הוראת העולם.

אולי מישהו מושיט לך יד ואתה מנסה לתפס החוצה, אבל אתה נמצא בתוך בור ללא תחתית. נופל, נופל, זועק לעזרה, אבל אין איך לעזור.

ואז מגיעה היאוש. אתה אומר, כל העולם נגדי, אפילו אני נגדי, ואני רק נופל למטה לתוך השחור. אם כל המאמצים לא עוזרים, אז למה לנסות בכלל, למה? מתחנן שמישהו כבר יסביר לך איך להיחלץ מהצרה, אבל אין כזה. כי אף אחד לא יודע מה זה. אומרים לך, שים חיוך, פשוט תשמח, זה לא כזה קשה, די להיות עצוב! אבל מה שהם לא מבינים זה שההיפך מדיכאון זה לא שמחה. ההיפך מדיכאון היא החיות.

 

ויום אחד אתה מגלה שזה לא רק אתה, שיש כאן עוד כמוך, עוד *מתמודדים*, לא מעט כאלה ואפילו הרבה. אומרים לך, אם היית חולה בסכרת היית מתבייש בזה שיש לך מחלה? היית מאשים את עצמך, אומר, מגיע לי הסבל הזה, אני הדפוק כאן. אבל זה מה שהעולם בחוץ חושבים. כשיש מחלה שרואים אותה בעיניים, מחלה מוחשית, פיזית, ישר יש הבנה ותמיכה. אבל כשהמחלה היא בנפש, שאי אפשר למדוד אותה עם מד-חום, זה כבר עניין אחר לגמרי. אתה סתם ממציא, תעזוב את הסיפור הזה כבר, די עם השטויות שלך, די.

 

ויום אחד אתה קם בבוקר, חמסין בחוץ, ואתה קופא מקור. רועד, פוחד, בוכה, ובעיקר רק מתפלל שמישהו יבוא ויחמם אותך. אצלך הנפש קשור ישירות לגוף, רגע של חרדה וכל המערכת קופצת פתאום.

אתה לא יודע אם להאמין לעצמך או לא. אם המוח שלך שיקר לך הפעם ומנסה להפיל אותך לבור, לגרום לך לדרוך על המוקש.

ואז אתה חושב לעצמך, אז מה זה משנה כבר, אולי עדיף להתפוצץ ולמות ואז כבר לא יהיה לך מה לדאוג; אתה כבר תיעלם ולא יישאר הכאב ובעצם לא יישאר ממך כלום, ואולי באמת עדיף ככה.

 

והשעה מתקרבת לבוקר, אבל מהצד של הלילה. ואתה קולט כמה זמן עבר מאז שהתחלת לכתוב רואה שהגעת לסוף העמוד, אולי בכלל לסוף המחברת , מסתכל אחורה ורואה עולם שאתה לא חלק ממנו, כמה שלא תרצה.

 

 

אתה מניח ראש לרגע. ואז פותח עיניים, רואה את קרני השמש מציצים בין העננים.

ואתה מבין שהגיע יום חדש, ואיתה מלחמה חדשה. המלחמה שלך.

נכתב על ידי פועלת במה , 16/9/2019 08:31  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוֹרי.-ו> ב-16/9/2019 13:12
 





כינוי:  פועלת במה

בת: 19




הבלוג משוייך לקטגוריות: המתמודדים , מוזיקאים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפועלת במה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פועלת במה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ