לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      




הוסף מסר

9/2018

היה משהו בעיניים שלך, משהו מסוכן


(לפני הקריאה: אם זו פעם ראשונה שלכם בבלוג, תלחצו על השורה הזו כדי שתבינו את הקונספט)

 


 

אני לא אשכח את היום הזה.

ולא הייתי כל כך צלול. הרגשתי שאני לא מצליח לאפס את המחשבות שלי מרוב שהרגשתי נורא.

אבל את בכל זאת באת.

לקראת השעה שתים עשרה בלילה הגעת לבית שלי.

לא הצעתי לך יותר מדי כי את כבר בת-בית אצלי. פשוט הלכתי למיטה והתרסקתי עליה על הבטן.

נכנסת כמו שאת נכנסת תמיד, עם קצת חשש.

"אני חולה (השם שלך), אני לא נושך. תיכנסי כבר" ונכנסת.

הסתובבת בחדר, ראיתי שסקרת אותו בעיניים שלך. 

"מה זה?" שאלת והצבעת על איזו כוס שהייתה על השידה ליד המיטה שלי.

"מים עם לימון ודבש וג'ינג'ר... לא בדיוק זוכר מה דחפתי לשם. זה אמור להקל על איך שאני מרגיש."

"וזה באמת מקל?"

"האמת ששתיתי בערך ליטר וחצי של זה. וגם נרדמתי בערך בשנייה שהגעתי הבייתה. אז אני מרגיש טוב יותר." אבל לא באמת.

עכשיו טוב יותר, כי את פה.

לא ציפיתי שתבואי. באמת שלא. אבל תמיד היית כזו. כשאת דואגת למישהו - זה עד הסוף.

והנה אני, מרגיש כמו עלה יבש ומתפורר, ואת באה לפה באוטובוס האחרון בשביל לעודד אותי.

"אני שמחה לשמוע" אחרי עוד כמה שניות, הורדת את הנעליים ונשכבת על החצי השני של המיטה.

הסתכלתי עלייך, בכל צעד שעשית מהשנייה שנכנסת לחדר.

אני לא יודע אם את עושה את זה בכוונה. בוחרת את הבגדים שהכי מחמיאים לך. שהכי מדגישים את המותן הצרה שלך והאגן הרחב.

והתחת. את אף פעם לא שוכחת להדגיש אותו.

והריח שלך. הבושם שלך, יש בו משהו משכר. משהו בריח שלך.

התהפכתי ונשכבתי על הגב. לקחתי את הפלאפון והתחלתי לדפדף ולזרוק הערות מדי פעם.

התקרבת יותר. רציתי שתתקרבי יותר.

הסתכלת על הטלפון, שכובה על הצד שלך כשהראש שלך מונח ממש על הכרית שהראש שלי מונח עליה.

צוחקת וזורקת הערות חזרה, אבל לא עושה יותר מדי מעבר לזה.

רציתי שתעשי מעבר לזה.

פתאום התרחקת ממני. אבל נכנסת מתחת לשמיכה.

והמחשבות שלי התחילו לטוס.

דאמט. החבר שלך הוא אחד החברים הכי קרובים שלי. 

ואסור לי לחשוב ככה. ואסור לי לרצות את זה.

אבל אני רוצה.

לקחתי את השלט ושמתי פרק רנדומלי של 'חברים' בטלוויזיה. ואז גם אני נכנסתי לשמיכה.

הסתכלנו כמה דקות על הפרק עד שאיבדנו עניין.

הסתובבת על הצד בחזרה עם הפנים אליי. לא הסתובבתי אלייך.

עדיין לא.

שאלת כל מיני שאלות סתמיות על הימים האחרונים שלי, אם קרה משהו מעניין.

עניתי לך בדרך אגב שהכל רגיל חוץ מכמה דברים מפגרים שפגשו אותי בעבודה.

אבל עבודה זו עבודה ואין דרך לברוח ממנה.

בשלב הזה כבר הסתובבתי אלייך. ואז ראיתי את זה.

היה לך ניצוץ מסוכן בעיניים. אבל בשנייה שזיהיתי אותו, הוא כבר חלף והסטת את המבט לטלוויזיה.

רציתי לדעת מה הוא היה. מה עומד מאחוריו. 

אבל ידעתי שגם את מאד מאופקת איתי.

לקחתי שוב את הטלפון בתקווה שתתקרבי יותר.

התקרבת יותר. רצית לראות על מה אני מסתכל. 

צחקנו קצת ונזכרנו בכל מיני מקומות שהיינו בהם ביחד ובכל הדברים שעשינו ביחד.

הורדתי את הפלאפון והסתכלתי לך בעיניים. 

הסתכלת חזרה.

וככה היינו, בבית הריק, על אותה מיטה זוגית, מסתכלים אחד לשניה בעיניים.

ואף אחד לא עושה את הצעד הבא. 

לא רציתי שתנתקי את המבט, שתסתובבי ותחזרי להסתכל על הטלוויזיה.

הושטתי את הזרוע שהשענתי עליה את הראש קדימה.

"תציירי לי על היד."

"אתה מתכוון שאני אעשה לך קיצי?"

"אל תקראי לזה ככה. זה נשי מדי." זה באמת נשי מדי. אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו טוב יותר.

הסתכלת עליי במשך כמה שניות וחשבתי שתגידי לי שאני מטומטם או משהו ותחזירי את היד שלי למקום.

אבל התחלת לעשות לי קיצי. 

ובשנייה הראשונה שנגעת בי, הרגשתי אותו. בתוך המכנס שלי. משהו התעורר שם רק מהמגע שלך.

לא התרחקתי. נתתי לך להמשיך.

אבל הגוף שלי באמת היה מותש. פיהקתי.

ופה הכל הסתיים.

"אתה עייף?" ברור שאני עייף. אבל אני מעדיף להיות איתך.

"לא, בקטנה. אני יכול להחזיק עוד שעות"

"טוב, אני עייפה. ואתה הטרמפ שלי הבייתה."

"את יכולה לישון, מבטיח להעיר אותך עוד חצי שעה." כל כך רציתי בזה.

שתשני כאן לידי. שתהיי כאן לידי. שלא תלכי.

התחלת להוריד אותי מהרעיון, אבל המשכתי להתעקש.

ואז הגיע הפיהוק השני. ואת כבר לא התייחסת לשום דבר שאני אומר.

"בוא. נצא עכשיו. אני לא רוצה שתירדם לי על הכביש"

"סגור. אני נכנס דקה לשירותים, אני אשתה כוס מים ונצא." אמרתי כשאני שונא כל מילה שיוצאת לי מהפה.

ניסיתי לסדר את המכנס כשעוד היינו בתוך השמיכה. היית מובכת גם ככה ולא רציתי להביך אותך יותר.

עקפתי אותך ונכנסתי לשירותים.

לא באמת הייתי צריך לשירותים, אבל הייתי צריך להירגע.

או לשחרר.

 

בחרתי לשחרר.

אני חושב שבחיים לא אילצתי את עצמי לגמור כל כך מהר. 

ועוד בשירותים.

קלאסי.

 

שטפתי ידיים שהתמונות שלך עדיין רצות לי בראש.

למרות שניסיתי לחשוב על כל דבר אחר, את תמיד היית שם בסוף.

 

יצאתי וכבר חיכית לי בסלון.

שתיתי כוס מים ויצאנו מהבית.

 

כשחזרתי הבייתה הייתי כל כך מותש שהורדתי את החולצה והמכנס ונכנסתי ישר למיטה.

הריח שלך היה שם. לא רק במיטה. בכל החדר.

וזה הטריף אותי!

אבל הייתי כל כך עייף ומותש.

"כוסעמק"

נכתב על ידי נפש עדינה , 27/9/2018 20:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבהרה


מניחה שהייתי צריכה לכתוב את זה בתור פוסט ראשון. אופס.

כל כך נסחפתי עם הרעיון שפשוט פתחתי את הבלוג והתחלתי לכתוב.

 

הבלוג הזה מוקדש לכל המחשבות הכי קיצוניות שלי, 

בשילוב של חוויות שלי, של חברות שלי, של ידידים שלי...

לכל שאלות ה"מה היה קורה אם" למיניהן,

הכל בשביל ליצור את הסלט הזה.

של מישהי, שלכאורה יש לה חבר כבר המון שנים וחסר לה משהו במערכת היחסים שלה.

סוג של ניצוץ שהיה ונעלם.

והיא שואבת אותו משיחות עם בחורים אחרים.

וזה משהו שהוא כל כך "טאבו" בחברה שלנו, לפחות בחברה שלי, שהייתי חייבת להעלות את זה בכתב.

סוג של משהו שרץ להמון אנשים בראש, אבל בגלל שזה משהו שאסור, זה נשאר שם - במחשבות.

 

הכתיבה תהייה דו כיוונית - הצד שלה והצד שלו באותה הסיטואציה.

איך הדברים נראים משני צידי המטבע.

 

חלק מהדברים אמיתיים לגמריי וחלק דמיון מוחלט.

והיופי הוא לא לדעת מה זה מה :)

 

עד כאן,

נפש עדינה

 

 

 

נכתב על ידי נפש עדינה , 27/9/2018 11:21  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   5 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



את ערנית ועצבנית מדי בשבילי


(לפני הקריאה: אם זו פעם ראשונה שלכם בבלוג, תלחצו על השורה הזו כדי שתבינו את הקונספט)


(התגובה שלה)

 

אז כן, כתבתי לך את זה. 

מה הביג דיל? ממתי את מתנהגת ככה? כמו ילדה קטנה?

בדרך כלל כנראה היית צוחקת ואומרת משהו בסגנון של "שתוק"

שחררי

 

הייתי עם מישהי שחפפה אותי בנוגע לעבודה.

אז אני לא עונה לך כל שנייה. אני באמת עונה לך בכל פעם שיש לי דקה לעצמי.

מה העניין? למה את על קוצים?

 

מנסה לזרום איתך ולהיות קליל לכל התגובות שלך.

וכשאת לא עונה לי אני זורם עם זה ולא נותן לעצבים שלי לרתוח. אני מנסה לקחת אותך בפרופורציות.

במילא הסחת את דעתי כל החפיפה וחשבתי על מה שכתבת לי.

 

על זה שאני חשוב לך ועל זה שלא היית מציעה לחברה הכי טובה שלך מישהו שאת לא סומכת עליו, שלא היית יוצאת איתו בעצמך. 

השאר לא באמת עניין אותי. ואז כתבת "אני אוהבת אותך" וכתבת את הכינוי שלי אחרי זה.

לא ממש ידעתי איך להגיב ולא נכנסתי להודעה.

אבל כמעט 40 דק' שזה קדח לי במוח בזמן שניסיתי להקשיב לבחורה שהעבירה לי את החפיפה.

הצלחת. חשבתי עלייך בזמן שהייתי צריך לעשות משהו אחר.

אז כמובן, אימפולסיבי כמו שאני כתבתי לך דבר ראשון "את יודעת שזו הפעם הראשונה שאמרת שהיית יוצאת איתי? רוגשתי"

ורק אחרי זה התייחסתי לכל השאר. 

כתבת לי "זה לא ברור?" ורק אחרי זה הוספת "וכתבתי את זה למרות שאתה זה שאמרת שלא היית יוצא איתי"

מתי לעזאזל אמרתי דבר כזה?

כנראה שוב לא ידעתי איך להגיב ופשוט זרקתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש.

וכמובן שאני חייב לענות לך, בעיקר כי רציתי לראות איך תגיבי. אבל גם בגלל שזה טיז רציני שאני לא מוכן לוותר עליו.

"את יפה מדי בשבילי" ווואו כמה שזה נכון. 

תמיד היית כזו, טהורה. וצוחקת ומחייכת ומנסה שלכולם יהיה טוב. וכשהיית בוכה הלב שלי היה נשבר.

את בכללי מהממת ביופי שלך, עם כל הדברים שאת חושבת שמורידים ממך. אני רק חושב שהם עושים אותך יפה יותר.

הם הדברים שהופכים אותך למי שאת.

כמובן שלא הייתי נותן לך את העונג וכותב לך שאת טובה מדי בשבילי, אבל בערך לשם כיוונתי.

אפילו הוספתי את המילה בשבילי, להראות לך כמה זה אישי מבחינתי וכמה נכנסת למקום קצת אפל.

את יודעת שאני לא זורק מילים לאוויר סתם.

מעבר לזה, אני לא אומר יותר מדי דברים שמכוונים ישירות אלייך.

אף פעם לא אגיד לך לילה טוב. או שאת יפה.

או כמה הבנים מדברים עלייך כשאת מסובבת את הגב מהם והמבט שלהם ישירות יורד למטה. במבט הבוחן הזה שלהם. 

אני שונא את זה. 

במשך חודשיים ראיתי ושמעתי את זה הרבה יותר מדי. 

אבל כמובן שאף אחד לא אמר לך כלום, כי את לא משוויצה בזה. אפילו לא מנסה לעשות שום דבר בשביל להבליט את התחת היפה שלך. את פשוט כזו, את חטובה. וחשוב לך ספורט. ובנים רואים ומסתכלים.

כמובן בלי שאת תדעי. למרות שאני בטוח שאת יודעת.

אז לא, לא זרקתי את זה סתם. אני מרגיש שאני קצת לא הבחור בשבילך ושאת צריכה מישהו טוב יותר ממני. מישהו שלא הורס כל דבר שהוא נוגע בו, במיוחד כשמדובר במערכות יחסים.

אבל כנראה שאת רואה בי יותר אם את מנסה לשדך לי את החברה הכי טובה שלך. ככה או ככה, אני ממש לא מוכן לפתוח את זה עכשיו בשיחת ווצאפ.

אז כתבתי לך שאני אספר לך בהזדמנות "כשתפני לי זמן".

נראה לי שפה התחלת לאבד את זה.

אני יודע שאת נותנת לי מעל ומעבר.

כרגע.

את שוכחת מה היה כאן בערך ב-5 החודשים האחרונים.

היית חולה בטירוף ואני דאגתי לך אפילו יותר. כשכתבת לי שהיית במיון לא ידעתי איך להגיב. 

הייתי מפציץ אותך בהודעות ואת לחלק ענית ולחלק לא ענית. או שהיית עונה לי בדילאיי של כמה שעות טובות מאד.

עכשיו אני מבין, היית במצב נפשי בקרשים והמחלה הזו לא עזרה לך. 

ואני יודע שלא עשית את זה בכוונה, אבל קרה שם משהו. ואצלי קרה משהו.

לפני זה אני חושב שבאמת היינו מדברים כל יום ואז זה פשוט הפסיק בבת אחת.

אני זוכר את היום הראשון שחזרת לכתוב לי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. 

אמרת שיותר טוב לך, אז שמחתי. ומצטערת על התקופה המחורבנת הזו שלא דיברנו, הערכתי את זה ששמת לב.

אבל משהו השתנה. 

לא שלשם כיוונתי, פשוט שתפני לי זמן כדי שאוכל לספר לך קצת ממה שעובר לי בראש.

אבל פתאום אני לא כל כך יודע אם בא לי. אולי בא לי למרוח אותך עוד קצת.

לסחוט ממך עוד אמירה או שתיים.

 

ועכשיו אני במיטה בוהה בתקרה.

ההודעה אחרונה ששלחתי לך הייתה "לילה"

כמובן שלא ענית עליה.

מה עשיתי שעיצבנתי אותך כל כך? אני באמת לא מצליח להבין.

אשלח לך הודעה מחר בצהריים, בתקווה שתהיי רגועה יותר ותתאפסי כבר.

נכתב על ידי נפש עדינה , 27/9/2018 01:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  נפש עדינה

מין: נקבה




173
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנפש עדינה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נפש עדינה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ