לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

צרות של אותנטית

חרא בלבן. המילקי מעופף. משכתי את תשומת לבכם? כאן תמצאו אמפתיה ללא גבולות, לב פתוח ודעתן, ראש שרוצה לצרוח ממה שהוא רואה והומור אפור. אהבה גדולה לאבוקדו ושוקולד מריר גם. גדול השראותי בתיכון אמר פעם be yourself, everyone alse is already taken. הנה זה בא.

כינוי:  מאי וקנין הקטנה

בת: 23

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

9/2018

גברים תראו


שלום. מה שלומכם ?

מדי פעם אני נתקלת בגבר שמבין. מבין את הכאב ובעיקר את הפחד המשתק.

כמעט תמיד זה גבר שחי או מכיר במעגל האישי שלו מישהי שנפגעה על ידי מישהו או מישהי אחרים. הוא פשוט ראה בעיניים שלו איך זה נראה, עד כמה זה מפלצתי מה שהם עשו.

 

למי שלא מכיר רציתי שתדעו (סתם כי יש אנשים שפמיניסטית זה מילת גנאי בשבילם ומשהו בגבר הפנימי-אב קדמון-איש הקוף שלהם מפחד מנשים ויעשה ויאמר הכל כדי לשמר סטיגמה שגויה והרסנית)-

אני מסתכלת ימינה ושמאלה. וימינה. ימינה שוב. שמאלה וימינה, כל פעם שאני הולכת ברחוב. וגם קדימה אחורה אחורה קדימה אחורה. סתם למקרה שמישהו עוקב אחרי.

 

אני נותנת מבטי קרח לגברים שמפחידים אותי. מהחשש של האחוז-הלא-משנה-כמה-קטן שהם רוצים לאנוס אותי. העיקר שיתרחקו.מעדיפה שיחשבו שאני כלבה ורעה או ייפגעו.

 

אם אני לבד עם גבר במעלית מזיעות לי הכפות ידיים, נהיה לי חם בלחיים ואני מעמידה פנים שאני מדברת עם אבא. לפעמים באמת מתקשרת לאבא, או טלפון של המשטרה למקרה שיקרה משהו. כבר פעם מוקדנית ענתה לי.

 

באמצע סקס עם חבר שלי לשעבר הייתי קופאת ומתחילה לבכות. בערך 11 פעמים במהלך הקשר שלנו קרה שהתחרפנתי וקיבלתי רעד וצמרמורת בכל הגוף, הפסקתי לדבר איתו ולתקשר איתו במהלך האקט והייתי מייבבבת כמו כשהייתי ילדה קטנה, רק בפחד שאז בחיים לא הכרתי. 

 

כל הסימפטומים של התקפי חרדה היו קורים לי, לאט לאט, כשהייתי הולכת בחושך, לפעמים עכשיו אני שוכחת, כי עבר זמן, ואז בום! נזכרת כי נהיית לי צמרמורת בעורף. 

 

הכל התחיל כשהמדריך שלי בקיבוץ הטריד אותי ותקף אותי מינית בכיתה י"א. הוא לקח לי את היד ושם על איבר המין שלו והתחיל לחכך אותם זה בזו. היינו לבד במתנס, ופחדתי להסתובב אליו ולראות מה הוא עושה, שמא אראה אותו בעירומו, ושמא יפגע בי יותר , יקבל מהמבט שלי ריגוש ויאנוס אותי או משהו אחר.

הפסקתי לישון טוב, הייתי חולמת סיוטים, על נחשים בכל פינה בה אני דורכת, בבית שלי, במבצר שלי. לא היה לי תיאבון והתחלתי לחוש חרדות, ההדחקה גרמה לפצעים גדולים לצאת על הפנים שלי והיה לי גוש חונק בגרון. 

המדריך התקשר לקבוע פגישה איתי, אמר שרוצה לדבר על הקבוצה שאני מדריכה בתנועה, אלו שעולות לכיתה ז, למתנס...כולן בנות אגב.

נפגשנו, באתי כי קיוויתי להתנצלות ממי שהיה דמות נערצת ומודל בשבילי, אח גדול שאף פעם לא היה לי,רציתי כל כך תיקון.  חלומות נדושים של ילדה בכורה. 

והוא עשה את זה שוב. הפעם הוא בא עם מכנס ריצה משוחרר, לא עם גינס,לא שמעתי את הרוכסן נפתח וגם הפעם ביקשתי להיעלם. לא ידעתי אם ישבתי שם שעה,45 דקות, שעה וחצי, בזמן שטינופת האדם הזה עשה את שלו. 

אבא שלי, מלאך משמים, התקשר לקרוא לי לאסוף את אחותי. ניצלתי. הלכתי משם, אמרתי שאבא קורא לי.

 

קיבלתי ממנו מלא הודעות בלילה. "לא יכול לחיות עם זה שפגעתי בך" "חייב להיפגש איתך". הייתי תמימה מספיק לפגוש אותו בפעם השניה והוא שוב חזר על המעשה הנתעב. מי יודע מה יעשה בפעם השלישית. עניתי לו כי פחדתי ממנו " לא פגעת, הכל בסדר". שקר. שקר וכזב. פחד תהומי הצטבר בתוכי.

כל הטראומה שעברתי הביאה לחרדות, וההדחקה אכלה אותי חיים. לא הייתי בסדר. עד שיום אחד סיפרתי לדודה. היא הבטיחה שתשמור על הסוד, אבל בחוכמתה סיפרה לאמא ואבא. גם ביקשה סליחה אחכ. 

 

ומשם הכל התגלגל. חזרה לפסיכולוגית, הבלאגן בקיבוץ כשזה התגלה, החרדה של כל הורה עם ילדו הפרטי שעבר תחת ידי הסוטה הזה, ומפגש קהילתי של הורי המתנס והמרכז בו אמא שלי הלביאה ואחיותיה נכחו כמו גיבורות אמיצות, לנוכח אימו ואחותה המפלצתיות וחסרות הגבולות של אותו סוטה, המדריך. 

ושם פרץ בלאגן וצף כל החרא בקיבוץ, כמו שקורה בסוף.

 

המשטרה רצתה שאתן עדות, אבל עדות בפני השוטרים, במיוחד בחקירה, היה מביא אותי לנקודת שיברון וקריסה מוחלטת. השמירה על השיגרה שלי והטיפול הפסיכולוגי החזיקו אותי ושמרו עלי מקריסה כזו, סיפקו לי עמידות,שלא הייתה נותרת איתנה אם הייתי הולכת להליך מולו, וב"סיוע" השוטרים. העדתי במועצה בפני קצינת נוער, בכל זאת בת 17, והיא פטרה איתי מעדות מול שוטרים, לאחר שבועיים מותחים ומורטי עצבים בהם לא ידעתי איך יראה עולמי בעתיד-גיהנום או מנהרה ארוכה וחשוכה בדרך למרפא כלשהו. 

 

וכל מה שסיפרתי בהתחלה, כל זה בא אחרי זה. התמודדות ארוכה, 5 שנים אחרי ועדיין אוכלת חרא בגללו. שד שמרעיל אחרים בסביבתו, עלוקה שמוצצת את השמחה מסביבתה על מנת לספק צורך הרסני ומבחיל. 

 

אני זוכרת עד היום מחשבה שעברה לי בראש, כשהתהלכתי בקיבוץ, בבית שלי, והמשכתי להסתכל אחורנית מחשש שאח של אותו סוטה ילך מאחורי, יבוא עם רובה או פשוט בכוח הזרוע, ינסה להשתיק אותי שלא אספר או ינקום את נקמת אחיו על האמת שהוצאתי לאור, על מי שאח שלו באמת:

 

 

הרגשתי רגשות רעים בחיים שלי, החרדה לחיי בעודי מתהלכת הוא מהגרועים שאחוש אי פעם.

 

 

נכתב על ידי מאי וקנין הקטנה , 18/9/2018 04:01  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



109
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למאי וקנין הקטנה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מאי וקנין הקטנה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ