לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

צרות של אותנטית

חרא בלבן. המילקי מעופף. משכתי את תשומת לבכם? כאן תמצאו אמפתיה ללא גבולות, לב פתוח ודעתן, ראש שרוצה לצרוח ממה שהוא רואה והומור אפור. אהבה גדולה לאבוקדו ושוקולד מריר גם. גדול השראותי בתיכון אמר פעם be yourself, everyone alse is already taken. הנה זה בא.

כינוי:  מאי וקנין הקטנה

בת: 23

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

9/2018

ספיישל


משעמם לי בניכר בכיפור, אז לפני שמתחילה הארוחה-מתחלת או איך שלא קוראים לזה שהמשפחה המארחת שלי עורכת, הנה מבחר ציטוטים מחיי שלא אשעח לעולם (תתכוננו לכל צבעי הקשת):

 

אני: קשה לי לבד, אני בודדה ועצובה

פו הדוב (שם בדוי): תהני ממנו קצת, הלבד הוא זמני. 

 

(נוסעות 6 שעות במכונית לסקוייה)

ס': אני שומעת תחנת מוזיקה מסיקנית? אולי זה מגוואדלחארה?

אני: לא יודעת. אני רק יודעת שאני צריכה לעשות גוואדלחרא. 

 

אני: אני תמיד חושבת שאם אני אסבול, אהיה סגפנית ואוכל אשמה הסובבים לי ירוויחו מזה. אז אני סובלת.

אור בחשכה: לא יודעת. ממה שלמדתי בחיים טוב≠רע. טוב=טוב. 

 

-חופשה ביוון, חושבות שאף אחד לא מבין אותנו-

ג': ווווואייי יש לי נאד ענק

אישה רנדומלית שעומדת לידנו: מה ???

 

ניית'ן: אף פעם אל תשתקי או תפחדי לומר את מה שאת רוצה. גברים אוהבים ומכבדים נשים עם אופי ודעה. ואם לא הם לא גברים בשבילך(את המשפט האחרון אני הוספתי אבל תודו שהוא דבש)

 

אמא: מה שאת לא עושה, אם את שלמה איתו, זה טוב. אם את שלמה עם מה שקורה ועם ההחלטה, כל השאר פחות משנה.

 

העכבר לדמבו: יום אחד תראה, שאותם הדברים שהורידו אותך וביאסו אותך, יהיו בדיוק מה שירים אותך ויעזור לך לעוף (לא מדויק מן המקור אך אף לי הסכך)

 

ואני חתומה על כל הציטוטים, האפי כיפור y'all. 

 

נכתב על ידי מאי וקנין הקטנה , 19/9/2018 03:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גברים תראו


שלום. מה שלומכם ?

מדי פעם אני נתקלת בגבר שמבין. מבין את הכאב ובעיקר את הפחד המשתק.

כמעט תמיד זה גבר שחי או מכיר במעגל האישי שלו מישהי שנפגעה על ידי מישהו או מישהי אחרים. הוא פשוט ראה בעיניים שלו איך זה נראה, עד כמה זה מפלצתי מה שהם עשו.

 

למי שלא מכיר רציתי שתדעו (סתם כי יש אנשים שפמיניסטית זה מילת גנאי בשבילם ומשהו בגבר הפנימי-אב קדמון-איש הקוף שלהם מפחד מנשים ויעשה ויאמר הכל כדי לשמר סטיגמה שגויה והרסנית)-

אני מסתכלת ימינה ושמאלה. וימינה. ימינה שוב. שמאלה וימינה, כל פעם שאני הולכת ברחוב. וגם קדימה אחורה אחורה קדימה אחורה. סתם למקרה שמישהו עוקב אחרי.

 

אני נותנת מבטי קרח לגברים שמפחידים אותי. מהחשש של האחוז-הלא-משנה-כמה-קטן שהם רוצים לאנוס אותי. העיקר שיתרחקו.מעדיפה שיחשבו שאני כלבה ורעה או ייפגעו.

 

אם אני לבד עם גבר במעלית מזיעות לי הכפות ידיים, נהיה לי חם בלחיים ואני מעמידה פנים שאני מדברת עם אבא. לפעמים באמת מתקשרת לאבא, או טלפון של המשטרה למקרה שיקרה משהו. כבר פעם מוקדנית ענתה לי.

 

באמצע סקס עם חבר שלי לשעבר הייתי קופאת ומתחילה לבכות. בערך 11 פעמים במהלך הקשר שלנו קרה שהתחרפנתי וקיבלתי רעד וצמרמורת בכל הגוף, הפסקתי לדבר איתו ולתקשר איתו במהלך האקט והייתי מייבבבת כמו כשהייתי ילדה קטנה, רק בפחד שאז בחיים לא הכרתי. 

 

כל הסימפטומים של התקפי חרדה היו קורים לי, לאט לאט, כשהייתי הולכת בחושך, לפעמים עכשיו אני שוכחת, כי עבר זמן, ואז בום! נזכרת כי נהיית לי צמרמורת בעורף. 

 

הכל התחיל כשהמדריך שלי בקיבוץ הטריד אותי ותקף אותי מינית בכיתה י"א. הוא לקח לי את היד ושם על איבר המין שלו והתחיל לחכך אותם זה בזו. היינו לבד במתנס, ופחדתי להסתובב אליו ולראות מה הוא עושה, שמא אראה אותו בעירומו, ושמא יפגע בי יותר , יקבל מהמבט שלי ריגוש ויאנוס אותי או משהו אחר.

הפסקתי לישון טוב, הייתי חולמת סיוטים, על נחשים בכל פינה בה אני דורכת, בבית שלי, במבצר שלי. לא היה לי תיאבון והתחלתי לחוש חרדות, ההדחקה גרמה לפצעים גדולים לצאת על הפנים שלי והיה לי גוש חונק בגרון. 

המדריך התקשר לקבוע פגישה איתי, אמר שרוצה לדבר על הקבוצה שאני מדריכה בתנועה, אלו שעולות לכיתה ז, למתנס...כולן בנות אגב.

נפגשנו, באתי כי קיוויתי להתנצלות ממי שהיה דמות נערצת ומודל בשבילי, אח גדול שאף פעם לא היה לי,רציתי כל כך תיקון.  חלומות נדושים של ילדה בכורה. 

והוא עשה את זה שוב. הפעם הוא בא עם מכנס ריצה משוחרר, לא עם גינס,לא שמעתי את הרוכסן נפתח וגם הפעם ביקשתי להיעלם. לא ידעתי אם ישבתי שם שעה,45 דקות, שעה וחצי, בזמן שטינופת האדם הזה עשה את שלו. 

אבא שלי, מלאך משמים, התקשר לקרוא לי לאסוף את אחותי. ניצלתי. הלכתי משם, אמרתי שאבא קורא לי.

 

קיבלתי ממנו מלא הודעות בלילה. "לא יכול לחיות עם זה שפגעתי בך" "חייב להיפגש איתך". הייתי תמימה מספיק לפגוש אותו בפעם השניה והוא שוב חזר על המעשה הנתעב. מי יודע מה יעשה בפעם השלישית. עניתי לו כי פחדתי ממנו " לא פגעת, הכל בסדר". שקר. שקר וכזב. פחד תהומי הצטבר בתוכי.

כל הטראומה שעברתי הביאה לחרדות, וההדחקה אכלה אותי חיים. לא הייתי בסדר. עד שיום אחד סיפרתי לדודה. היא הבטיחה שתשמור על הסוד, אבל בחוכמתה סיפרה לאמא ואבא. גם ביקשה סליחה אחכ. 

 

ומשם הכל התגלגל. חזרה לפסיכולוגית, הבלאגן בקיבוץ כשזה התגלה, החרדה של כל הורה עם ילדו הפרטי שעבר תחת ידי הסוטה הזה, ומפגש קהילתי של הורי המתנס והמרכז בו אמא שלי הלביאה ואחיותיה נכחו כמו גיבורות אמיצות, לנוכח אימו ואחותה המפלצתיות וחסרות הגבולות של אותו סוטה, המדריך. 

ושם פרץ בלאגן וצף כל החרא בקיבוץ, כמו שקורה בסוף.

 

המשטרה רצתה שאתן עדות, אבל עדות בפני השוטרים, במיוחד בחקירה, היה מביא אותי לנקודת שיברון וקריסה מוחלטת. השמירה על השיגרה שלי והטיפול הפסיכולוגי החזיקו אותי ושמרו עלי מקריסה כזו, סיפקו לי עמידות,שלא הייתה נותרת איתנה אם הייתי הולכת להליך מולו, וב"סיוע" השוטרים. העדתי במועצה בפני קצינת נוער, בכל זאת בת 17, והיא פטרה איתי מעדות מול שוטרים, לאחר שבועיים מותחים ומורטי עצבים בהם לא ידעתי איך יראה עולמי בעתיד-גיהנום או מנהרה ארוכה וחשוכה בדרך למרפא כלשהו. 

 

וכל מה שסיפרתי בהתחלה, כל זה בא אחרי זה. התמודדות ארוכה, 5 שנים אחרי ועדיין אוכלת חרא בגללו. שד שמרעיל אחרים בסביבתו, עלוקה שמוצצת את השמחה מסביבתה על מנת לספק צורך הרסני ומבחיל. 

 

אני זוכרת עד היום מחשבה שעברה לי בראש, כשהתהלכתי בקיבוץ, בבית שלי, והמשכתי להסתכל אחורנית מחשש שאח של אותו סוטה ילך מאחורי, יבוא עם רובה או פשוט בכוח הזרוע, ינסה להשתיק אותי שלא אספר או ינקום את נקמת אחיו על האמת שהוצאתי לאור, על מי שאח שלו באמת:

 

 

הרגשתי רגשות רעים בחיים שלי, החרדה לחיי בעודי מתהלכת הוא מהגרועים שאחוש אי פעם.

 

 

נכתב על ידי מאי וקנין הקטנה , 18/9/2018 04:01  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פסיכוסומטים חושפים בע"מ


אז עוברי אורח, פסיכוסומטים, פסיכוסומטים במסווה, בהכחשה, בחזרה בשאלה, בשאלת קיטבג, בכל הצבעים והגדלים, זה בשבילכם.

אני וואחד פסיכוסומטית. והכי כיף לי לומר את זה לאנשים שלא יודעים מה זה כי הם חושבים שאמרתי שאני פסיכית. 

 

(הכתיבה מנוסחת בלשון נקבה אך מתייחסת לשני המינים)

להיות פסיכוסומטית זה לחשוש מרגשות כי את יודעת שתגובה פיזית תגיע בעקבות זה

להיות פסיכוסומטית זה להבין בסוף שהרגש הוא לא הסיבה לתגובה אלא החניקה של הרגש, זה שהוא לא יוצא החוצה, לא משתחרר, הרעל עדיין מסתובב בתוכך.

להיית פסיכוסומטית זה כשיוצא לך פצע, חצקון עם מוגלה לבנה ליד הפה כי לא אמרת משהו חשוב.

זה שיוצא לך פצע בין הגבות כי את בלחץ ולא משתחררת מהמחשבה המזדיינת "מה יצא ממני בחיים האלה ומה אם אהיה הומלסית"

להיות פסיכוסומטית זה שהשיער שלך הפך ללבן בגלל טראומה מינית שעברת כי סוטה פגע בך. (סיפור אמיתי של מכר)

היית פסיכוסומטית זה שמתפוצץ לך הראש כל פעם שאת חושבת על הלימודים ומה שלא הספקת וכמה שאת גרועה בגלל זה. 

 

ושום דבר פיזי לא קורה כי את גרועה או כי חרא לך או כי את מתביישת או כי את לחוצה. זה קורה כי הלחץ, הפגיעה, הכאב והבושה לא משתחררים מתוכך בצורה כלשהי.

כתיבה, ציור, פסיכולוג, ספורט, יו ניים איט. 

 

לכל אחד מגיע שחרור, מגיע צינור פליטה ואיוורור. 

שנים חשבתי שאני אשמה בדברים ולכן עלי להתמודד עם אשמה, בושה וכאב, לא במודע ,אבל הרגשתי שהגיוני שאחווה את הרגשות האלה *כל הזמן*.

 

ואז חבר צייר בשבילי את המשוואה הבאה;

טוב≠רע. 

טוב=טוב. 

"אני לא מומחה גדול או פסיכולוג, אבל זה נראה לי הגיוני"

 

שנים שקוסמטיקאיות מסתכלות עלי ומציעות פתרונות לפצעים שלי. "לא חבל? אפשר לטפל בזה"

עכשיו לכי תסבירי לה שנשבר לך הלב ,נקרע לך מהחזה, ואת פשוט לא יודעת מה לעשות עם כל הצער הזה, שהפיתרון היחיד כרגע הוא ללכת לשדה ולבכות את החיים שלך, יבבה ובכי תמרורים. יבבה עד השמים. אבל זה לא כזה פשוט לך ליבב ילצרוח.

אז יצא לך חצ'קון ליד הפה. וליד הרקה. אה ונ.ב- הם גם כואבים. 

 

זה בשבילכם, כל הפסיכוסומטים. תשתפו, תעזרו לעצמכם ולאחרים, ואמן שנשתחרר כולנו מהפצעים שלנו.

נכתב על ידי מאי וקנין הקטנה , 16/9/2018 19:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סן פרנסיסקו אדום לבן


איך נפש כל כך הרפתקנית יכולה להרגיש כל כך בודדה?

ככה. 

זאת הפעם ה51 השבוע שאוכלת משהו אסייתי.

אפשר להתגעגע, להיות עצובה, ולהמשיך לטייל?

בטוח שכן.

אני סתומה שלא כתבתי יותר, זה העגבניות לאייל שני שלי. 

כמעט שנה מהפרידה זה הרבה זמן להיות לבד?

כן ולא.

מי שופט אותי בכלל? אה כן אני. היי

יש לי טריק כשאני עצובה וצריכה לבכות כדי לשחרר, תעשו לכם פלייליסט עם שירים סטייל בון אייבר, רג'ינה ספקטור וג'וני מיטשל, ואז תוכלו לשבת באמצע מסעדה קוריאנית ולבכות, כמוני  קריצה

נכתב על ידי מאי וקנין הקטנה , 16/9/2018 03:52  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





107
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למאי וקנין הקטנה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מאי וקנין הקטנה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ