לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

things i wanted to share



כינוי:  things i wanted to share

בת: 16




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      




הוסף מסר

9/2018

כבר לא אותו דבר


כשסיפרת לי על המחלה בפעם הראשונה נכנסתי למצב חירום - נעילה מלאה.

נבהלתי.

מהר מאד התאוששתי וחזרתי לעצמי, הבנתי שאני צריכה להיות חזקה.

כמו מכונה - להמשיך לעבוד.

ניסיתי לנצל את הידע הרפואי שלי, אז חקרתי. 

הפרטים הטכניים לא באמת עניינו אותי, אבל הרגשתי מחויבת לברר אותם לפני שאשאל אותך,

"כמה זמן?".

רוחי נרגעה כשגיליתי שמצאו רק גוש קטן ומתכננים להוציא אותו במהרה. ממאיר.

החזקת את הידיים שלי, העור שלך היה קר מתמיד.

הבטתי אל תוך עינייך והעברתי יד בשיער האדום.

"אני מבטיחה שיהיה בסדר." אני זוכרת שאמרתי.

עברתי על החוק הראשון, אסור להבטיח הבטחות.

אבל צדקתי. רק לעכשיו.

הגידול יצא.

יכולנו להמשיך בחיינו, להמשיך ללמוד נוסחאות מתמטיות מהמחברת הירוקה המשותפת.

כלומר, אני למדתי מהמחברת הירוקה, ואתה עישנת אותה.

קיבלתי את זה, הבנתי את הכאב.

אך המשכנו לדבר כאילו כלום לא קרה. הרי כלום לא קרה.

 

כשסיפרת לי על המחלה בפעם השניה הלב שלי קפא.

המוח שלי סירב לעכל את הבשורה.

אני זוכרת את הדמעות בעיניים שלך.

התאפקת. עצרת את זה חזק.

לא הרגשת מספיק בטוח לבכות לידי?

העיניים שלך נצצו, כמו זוג כוכבים.

הופתעתי לראות כמה יפה אתה כשאה עצוב.

הפעם החבר המשותף כבר לא היה גוש קטן.

אחרי בדיקה שניה, מצאו גרורות בחלקים רבים מגופך.

מצאו אותן גם במוח.

הכימו התחיל מיד. ותוך כמה שבועות תלתלי הנחושת נעלמו והפכו לקרחת מבריקה, כמעט כמו עינייך.

שנה עברה.

התמודדנו ביחד.

אני לא בכיתי. אבל עינייך תמיד נצצו.

הפסקנו ללמוד ביחד, עזבת את בית הספר. השתדלנו להיפגש בתכיפות, עד כמה שהיה אפשר.

כיסא בית החולים הפך לשולחן שיעורי הבית שלי, אתה תמיד צחקת על כמה אני מקפידה.

לאחר שנה, בערב קריר אחד. התקשרת אלי ויכולתי לשמוע את החיוך בקולך.

הבטחתי עמדה בה.

 

כשסיפרת לי על המחלה בפעם השלישית צחקתי.

אחר כך כעסתי.

אחר כך צעקתי כל כך חזק, שגרמתי לשכנים להתקשר למשטרה.

היה קשה להסביר להם שאלו צעקות של כאב.

אבל לא בכיתי. המשכתי לתפקד, כמו מכונה.

במקום לתמוך בך, הלב שלי נסגר.

הייתי שם, אבל בבירור לא איתך.

המשכתי לבקר, אך הפעם רק הבאתי את השיעורים, ולא ביצעתי אותם בעצמי בבית החולים.

את התהליך הזה עברת לבדך.

כמו שאני נסגרתי, נסגרת גם אתה.

הזמן עבר והחלטתי שאנחנו צריכים לדבר, לא נוטשים חבר וחבר זה חבר.

כשהגעתי לחדר החזקת סכין.

ראשך נשען על המיטה, ידייך מכוסות באדום, כמו תלתליך.

היית מעורפל הכרה וכל מה שהצלחת להגיד זה סליחה.

כמו מכונה, ניסיתי להשתמש בידע הרפואי שלי.

חבשתי וניסיתי לעצור את הדימום.

כשהאמבולנס הגיע, אני זוכרת את המבט של הפארמדיק, רחמים.

כשהשתחררת ממיון העולם נראה בהיר יותר, לרגע הרשתי לעצמי להאמין שהבטחתי תתקיים גם בפעם השלישית.

אתה נכנסת לניתוח, ניסו להוציא את הגידול. לא הודעת לי על זה.

כשגיליתי על הניתוח אתה כבר לא יכולת לספר לי עליו בעצמך.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי עלייך.

 

מצחיק אותי איך הזמן ממשיך לו וחולף. הזיכרון נשאר.

אני ירדתי במשקל. באדום צבעתי את השיער.

ואיך אתה העזת ללכת ולהשאיר אותי מאחור?

כי אתה אולי נח עכשיו אבל בלב שלי יש חור.

ואני מנסה להמשיך, לחיות את היום, לקוות למחר.

אבל כלום כבר לא אותו דבר.

נכתב על ידי things i wanted to share , 13/9/2018 20:27  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצת ממני


כשהגלים הגבוהים מגיעים,

הם מכים ושוטפים.

משאירים אותנו פגיעים,

משאירים אותנו חשופים.

 

כשהשמיים זוהרים

באור הכוכבים,

הצבע נשטף מהפנים,

לאן כולם נעלמים?

 

בעולם של מסכות,

בעולם של שקרים.

מחפשים אחר האושר,

אחר רגע נעים.

 

לקוות זו הדרך,

להמשיך - לא ליפול.

יבוא מה שיבוא מחר.

לא תמיד ישאר האתמול.

נכתב על ידי things i wanted to share , 12/9/2018 22:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מההתחלה


קצת על עצמי, לפני שאפרוק את נשמתי דרך המילים.

אני אוהבת מתמטיקה, ספרות ושוקולד. שונאת אנשים צבועים וריח של לק.

התחלתי ללמוד בתיכון לפני שבועיים, הוא יהיה בית הספר השישי שלי.

לאורך השנים האחרונות יצא לי להתמודד עם החיים בצורה שעוד לא יצא לי להכיר, אמרו לי ללכת לראות מישהו, לדבר על זה - אז הגעתי לכאן.

אני באמת מקווה שזה יעזור לי לפרוק את העול.

ברוכים הבאים לבלוג שלי, פה יכתבו כל הדברים שאין לי מספיק אומץ להגיד.

נכתב על ידי things i wanted to share , 11/9/2018 16:55  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לthings i wanted to share אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על things i wanted to share ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ