לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מיומנה של רגישה מאוד


כן, אני רגישה. רגישה מדי. וכן, פתחתי בלוג - כדי לספר לכם איך זה לחיות בתור אדם רגיש בים של כרישים מניאקים שרק מחכים לטרוף אותי כל יום מחדש. יהיה מעניין.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2018

נתניה


 

לא מזמן עברתי לנתניה עם הבעל שלי. מוזר לי לומר בעל, כי זה מאוד טרי. ב9/10 התחתנו ומאז אנחנו בעל ואישה. שזה מאוד מאוד הזוי לי כי מעולם לא חשבתי שאשכרה אהיה נשואה ודבר שני כי המילה בעל נשמעת לי מאוד רכושנית ואני נגד זה שהבן זוג שלי יהיה בעלי אלא אקרא לו "בן זוג" בפני אחרים, ולא אכפת לי אפילו אם זה ימנע מהם להבין שהוא בעלי עם טבעת והכול. בן זוג זה יותר רך ויותר נעים. ואני ממש לא הכלבה שלו חחחח

 

בכל מקרה, כן עברנו לנתניה ואני לא סובלת את העיר הזאת. עיר יבשה לגמרי, עם תחבורה לא משהו. הרכבת במרחק אוטובוס מאיתנו שזה חרא ממש וגם - וזה הכי מעצבן, אין לנו פה בכלל חברים. מלבד זוג אחד שאנחנו כן מכירים אבל הם לא הזוג שהיינו בוחרים להיות איתם בקשר יומיומי ונורמלי, כמו שאני אוהבת ומחפשת. לכן, אפשר לומר שאנחנו די בודדים בעיר הזאת. ונכון שיש לנו אחד את השניה, אבל כמה אפשר להיות אחד בתחת של השני כל היום? מה גם שאני והבן זוג שלי מאוד אוהבים להכיר אנשים. אנחנו תקשורתיים ודי נובלים כשאין לנו חברה להתערבב בה. מעצבן. אז אנחנו לא נגור פה בנתניה יותר מדי אלא נעבור (בעת סיום החוזה) למקום אחר. אבל אין לנו מושג אם המקום הזה יהיה בצפון (כי משם אנחנו במקור) או להישאר במרכז, אבל לעבור אשכרה למרכז עצמה. אבל לא תל אביב כי היא נורא יקרה (אם כי, אם שנינו נעבוד אז יהיה בסדר).

 

במקור הוא מנהריה ואני מק.ביאליק ולפני זה גם גרתי במוצקין. תמיד משהו בי רצה לעבור למרכז, ולהיות חלק מעיר גדולה עם הרבה חיים ותענוגות חלקן מעניינות ממש וחלקן סתם מעניינות אבל עדין מלאות זימה. ואכן, יש פה המון המון זימה. שובבות לא חסרה בעיר הזאת, תל אביב. אךךך תל אביב. איך שעברנו לנתניה שאותה אומנם אני לא מחבבת, פתאום נפתחנו לכל מיני עולמות הזוים. המסיבה הראשונה שנסענו אליה הייתה מסיבת סקס, ובה נחשפתי לראשונה למסיבולבול מטורף. אבל כל כך בפוסט אחר. נשבעת שהוא יבוא בקרוב. בכל מקרה, איפה הייתי? אה כן. תמיד רציתי לעבור למרכז, אבל הרצון הזה די דעך מאז שגרתי במעונות בעפולה, כשלמדתי במכללת עמק יזרעאל. כי במעונות היו חיי סטודנטים מטורפים. הכרתי מלא חברים, לא היו לי כל כך הרבה חברים מעולם כמו שהיו לי שם. וכמובן, הכרתי אתה חברתי ס' (לא אחשוף את שמה, אחרת היא תתלה אותי. היא די פסיכופטית גם ככה. אני לא רוצה להסתבך איתה). ובכלל אשתמש באותיות ראשונות ולא בכל השם, מטעמי צניעות. אז ס' ואני נהיינו חברות מאוד מאוד קרובות. כמו אחיות ממש. היא גרה דלת לידי במעונות. גרתי עם הבן זוג שלי (שאז היה הארוס שלי) בקומה 2, וגם היא באותה קומה, דלת ליד. אז כל היום היא הייתה אצלנו ואני אצלה. היא גם הפכה לידידה טובה של הבן זוג שלי. אבל עם הזמן הוא התחיל לשנוא אותה כי היא די פסיכית, ומתנהגת כמו ילדה ממש. לי יש יותר סבלנות ואני תמיד מנסה לראות את היתרונות שבאנשים, אז אני שונאת אותה רק לסירוגין חח. כי גם אותי היא יכולה לעצבן כל כך שאני מתחרפנת ממש. כמה פעמים כבר היו לי התקפי חרדה בגללה. היא אוהבת לריב, ומוציאה תמיד את כולם לא בסדר. אבל כשהיא במצב רוח טוב, אז ממש כיף איתה והיא סבבה. ויש לי עוד חברות ממש מוזרות. כל אחת עם האופי המוזר שלה. וכן, גם אני מוזרה. בגלל זה יש לי חברים מוזרים. יש לומר שאני די חנונית, וגיקית. חנונית כי אין לי ביטחון עצמי בשיט וגיקית של ספרים, סדרות וספרים. אה, וצילום + עריכה בפוטושופ. וכתיבה. כן, יש לי תחביבים אומניים, אולי זה מסביר למה אני רגישה. או שאני רגישה ובגלל זה עוסקת במקצועות אומניים. הכול מתחבר בכל מקרה. אז מה שרציתי לומר זה שאני ממש מתגעגעת לעפולה. רק בגלל ששם נשארו החברות והחברים שלי שאיתם אני רק שומרת על קשר בוצאפ, וזה כמובן ממש לא אותו דבר. עפולה היא חור ואין מה לעשות בה. אבל אחרי שנתיים התרגלתי אליה. אני מכירה את רוב האזורים בה. למדתי שם, עבדתי שם, יצאתי לבילויים והכרתי שם אנשים. אני זוכרת בעל פה את הרחובות, ובא לי פשוט לבכות. כי אני נורא מתגעגעת ומרגישה בדידות אדירה פה בנתניה. פשוט בקטע מפחיד. וכשאנחנו חוזרים לצפון פעם בשבועיים, אין מאושרת ממני. כי סופסוף אנחנו רואים אנשים, חברים שעדין גרים שם והורים - שאפילו זה מרגש אותי למרות שההורים שלי קשים וגם של עופר לא קלים, נאמר זאת כך.

 

עשינו טעות (נראה לי לפחות) ועברנו ליחידת דיור בנתניה. אבל זה אפילו יותר גרוע מזה. זה פאקינג מרתף!! ואין פה אף פעם קליטה. אלא אם ה-WIFI פועל. אבל זה רק האינטרנט עובד ועדיין לא מצליחים לתפוס אותי תמיד. והאינטנרט די חרא, כי זה של -HOT והוא התקלקל כל הרבה פעמים שזה כבר לא מצחיק. מזל שאנחנו לא משלמים עליו, אלא הוא שייך לבעלים של הוילה. כן אני קוראת לבית פה - וילה, כי זה מפואר רצח לעומת המרתף שאליו עברנו. ולמה בעצם עברנו עליו? כי הוא היה די מרווח, לעומת שאר הדירות שיצא לנו לראות בנתניה בעת החיפוש (יש לציין שאין לנו רכב, לכן החיפוש כלל מספר קטן של דירות) אבל הדירות שראינו היו פשוט זוועה, ובאותו מחיר. והמרתף הזה נמצא קרוב לכביש הראשי בסוף נתניה, כך שלתל אביב אנחנו מגיעים די מהר. ושם לומד הבן זוג שלי, חינוך למוסיקה. כך שזה קרוב לו. הוא התעקש שנעבור למקום שיהיה כמה שיותר קרוב ללימודיו, כי כשהוא גר איתי במעונות של עמק יזרעאל, הוא היה קם כמעט כל יום ב-4 בבוקר ונוסע לתל אביב. הוא סבל ממש מהנסיעות, כך שריחמתי עליו ודי הסכמתי שנעבור כמה שיותר ללימודיו. גם אם זה במרתף. עכשיו הוא נוסע בערך 20 דק' באוטובוס, והוא שם. ובחזרה הוא פחות ממורמר מהנסיעות. ובעל רגוע זה הרבה יותר טוב מבעל מתוסכל, כועס וזועף כמו שהוא היה במעונות. מסכן שלי. 

 

אבל מהן הסיבות שאני שונאת את העובדה שאני ובן זוגי גרים במרתף, מעבר לזה שאין הרבה קליטה פה? ובכן, יש לא מעט. בין היתר העובדה שיש ריח נוראי של פיפי וקקי של חתולים ליד הדלת שלנו, שזה לא דלת רגילה אלא חלון ענק. ואין ממש חלונות בדירה מלבד חלון בחדר שינה והחלון הראשי שהוא גם הדלת הראשית. אז אין יותר מדי אוויר בפנים. ואני אנמית, אז זה מפריע לי. דבר שני, יש ריח של מרתף. עכשיו אחרי 4 חודשים שאנחנו גרים פה, הוא קצת התפוגג אבל בארונות מטבח זה עדיין נמצא. הרבה מהכלים מסריחים לי עכשיו ואין לי חשק לבשל. מה גם ששוב אין לי גז, כמו שלא היה לי במעונות ואני סובלת עם הפלטה החשמלית שלוקח לה להכין חצי שעה רק ביצה, שלא לדבר על מאכלים אחרים. ואין תנור, אז עדין סובלים עם הטוסטר אובן. כלומר, מהרבה בחינות נשארנו כמו סטודנטים. יאי. רק בלי ההנחות ובלי ההרגשה שמגיע לי יותר. כי לא באמת מגיע לי יותר, כי אני לא באמת סטודנטית אוף

 

 דבר נוסף שמפריע לי זה החתולים של הבעלים. יש להם איזה 4-5 חתולים, מלא אוכל מסריח ליד הכניסה שאותו הם אוכלים. הם מייללים כל היום, במיוחד חתול קטן ומעצבן שנולד לא מזמן ומסתובב דווקא ליד הדירה שלנו! משום מה. למרות שאוכל מאיתנו הוא כמובן לא קיבל ולא יקבל. דבר שלישי, יש פה כלב של השכנים ליד, שנובח כל ערב בלי סוף. לא ברור לי איפה הוא מתחבא בבוקר, אבל בערב פתאום מוציאים אותו החוצה והוא פשוט נובח על כל דבר שזז ועצבני מאוד. בטח כלב מרוקאי חחחח.. בכל אופן, גם הדירה לא גדולה ואין פה יותר מדי איפה לשים דברים, אז גם אם מנקים וזורקים מלא דברים, נראה כאילו יש לנו יותר מדי דברים. הארון בחדר נראה כמו הצרות שלי. זה נראה כאילו עשו טובה ובנו פה משהו שמזכיר ארון רק כדי שמישהו יעבור לפה. הבסיס של המיטה ענק מדי ומכוער מדי, והמזרון קטן יחסית לזוג ולא פרופורצי לבסיס שלו. גם קשה לנו לבחור מצעים למזרון הזה (אפילו שמדדנו אותו והכול). המעצבים פשוט כל הזמן יוצאים מהמקום וצריך לסדר. וזה נראה מרושל במהלך היום כי וואלה אין לי כוח כל שניה לסדר את זה :/

 

והייתה לנו תקרית עם הפסנתר של הבן זוג שלי. כשעברנו דירה, היינו צריכים להעביר גם אותו כמובן כי הבן זוג שלי מנגן פה. הוא זמר ונגן ובכלל חולה על מוסיקה. בעיקר על אופרה וכאלה, שזה פחות הסגנון שלי אז אני קצת סובלת כשהוא פותח את ערוץ MEZZO בטלוויזיה, אבל מה לא עושים בשביל הבן זוג חחח.. אז כשעברנו דירה, הסבלים כמעט מתו בגלל הפסנתר. היה מאוד קשה להוריד אותו למטה כי יש מדרגות אלינו לדירה במרתף. היינו בטוחים שתהיה לסבלים תאונת עבודה והם יטבעו אותנו או משהו. למרות שאולי זה לא ממש אשמתנו. כי כן אמרתי להם שיש מדרגות, פשוט לא אמרתי כמה, ושזה די צר בירידה. בכל אופן, במזל הם לא נפצעו אבל היה לא נעים. לא רצינו להשאיר להם טיפ כי הם שברו לנו את הגלגיליות של הפסנתר, וביקשו עוד כסף באופן כללי למרות שסיכמנו איתם על סכום מסוים. הם די לא משהו ולא אמליץ עליהם לאף אחד. לא רצינו להביא טיפ אבל הסבל הראשי ביקש שלפחות ניתן סכום סמלי לעוזר שלו כי הוא לא מקבל אחלה משכורת כמוהו. אז אבא של הבן זוג שלי נתן לו, כי לא היה לנו נעים. 

 

מה שכן קנינו לדירה הזו: מכונת כביסה, שולחן קטן לסלון, ספרייה קטנה (שהייתי צריכה לספרים שלי), שולחן כתיבה למדפסת וללפטופ וזהו נראה לי. כל השאר היה. אמנם המקרר שיש פה הוא במצב נוראי, והוא די קטן ולא נכנס בו כלום. מזל שאנחנו רק שניים (וגם זה לא ממש מספיק). את המכונת כביסה קנינו. בהתחלה רצינו לקנות מכונת כביסה יד 2 וכבר מצאנו מוביל בעיר, היינו בדרך איתו לדירה בה מכרו את מכונת הכביסה ב-300 שח, אבל הם לא ענו לטלפון ונאלצנו לשלם סתם 100 שח למוביל. אחרי מלא שעות הם חזרו אלינו ואמרו ששכחו את הסלולר באוטו (נשמע כמו שקר) וחבל שלא התקשרנו לפני שבאנו. אבל הם ידעו שאנחנו צריכים להגיע באותו יום וזה מאוד יצא לא נורמלי מצידם. כעסנו נורא וקנינו בסוף מכונת כביסה (היינו חייבים אך ורק עם פתח עליון כי אחרת לא הייתה נכנסת) והיא כעת עומדת לה צמוד למקרר. מה שנראה מאוד מוזר במבט ראשון אבל התרגלנו. היה גם צריך להזמין איש מקצוע שיתקן את הצנרת וביוב ומה לא. היו פה מאה ואחד צרות מאז שאנחנו גרים פה. המזגן טפטף ועשה לנו בלאגן מיימי ליד הקיר, המקפיא הפסיק לעבוד אז הבעלים שלנו הזמין טכנאי אבל עד שהוא הגיע המקפיא פתאום חזר לעבוד והבעלים שילם לו 250 שח ודרש מאיתנו שנביא לו 100 שח על כך שסתם זימן טכנאי ולא הודענו לו שהמקפיא חזר לעבוד. הוא יצא פוץ באותו יום, אבל הבנו את הרמז לא לקרוא לו בשביל כל דבר. אבא שלי אמר שאנחנו כבר לא ילדים והוא עשה את המעשה הנכון שביקש שנשלם. אמא שלי לעומת זאת אמרה שהוא דרעק עשיר ולא מבין שלנו אין כסף, ושיכול היה לוותר. אז כמובן הסכמתי עם אמא שלי מוציא לשון אבל גם הבנתי את הפואנטה של אבא שלי. ובאמת הפסקנו לקרוא לו אחרי כל שטות. זו הייתה תקרית לא נעימה בעליל. 

 

לא יודעת למה, אבל באלי אוגר. זה יזכיר לי את העבר שבו אח שלי אהב להביא כל פעם חיות הבייתה ולא טיפל בהם. אני הייתי מטפלת במסירות בכל חיה שהייתה לנו, עד שאמא שלי הייתה מתעצבנת ומבקשת שניפתר מהחיה. היה לנו צב, אוגר, ארנב ואפילו כלב ליום אחד. והיום אני מתה לכלב משלי. אבל הבעיה שצריך לטייל איתו, גם שאין כוח. ולנקות אחריו חרא בחוץ,  ולהאכיל אותו, ולנקות אותו. ובכלל, כשאנחנו נוסעים לצפון כל שבועיים - מה ניקח אותו איתנו? ולבד זו לא אופציה בשבילו. אם היה לנו אוטו, אולי הייתי חושבת על כך. אבל למען האמת שיקח זמן עד שיהיה לנו אוטו, כי לבן זוגי אפילו עוד אין רשיון למרות שהוא כבר בן 26. לי יש רשיון אבל יש לי גם פחד מהכביש כי יש מלא תאונות וכי לא נסעתי מלא, אז אני צריכה להשתפש לפני שאנחנו נרכוש אוטו. אבל עניין התאונות נורא מפחיד אותי. לא יודעת איך אתגבר על הפחד שלי. אוטו זה משהו שנור נחוץ, קשה בלעדיו אבל איך שהוא הסתדרנו בלעדיו עד כה, אז אני מניחה שזה לא נורא ב-100% אלא רק ב-66% מוציא לשון. הרי קניות אפשר להזמין (ואנחנו אכן מזמינים משופרסל אונליין) ויש אוטובוסים, מוניות שירות ואפילו הזמנו ספיישל כמה פעמים (והצטערנו על זה בגלל העושק במחיר, במיוחד באזור נתניה שהוא כמו המרכז וכולם פה חשים). אה, ויש פה הרבה מאוד צרפתים. במיוחד באזור שאנו מתגוררים פה. רמת פולג האזור נקרא. כולם צרפתים פלצנים וסנובים ואני לא אוהבת צרפתים. למרות שהבעלים של הדירה שלנו הוא צרפתי והוא יחסית נחמד. חוץ מהתקרית של ה-100 ש"ח. יש גם הרבה אתיופים בנתניה ורוסים. אבל משום מה ברוסים פחות נתקלתי.

 

יש גם ים בנתניה. ים נורא נקי ויפה. שיצא לי לשחות בו בדיוק פעם אחת. כי הבן זוג שונא ים, ואני שונאת להיות עם בגד ים. השומן שלי הוא הגורם לכך. ובכלל השומן שלי הוא הגורם להרבה דברים, ועל כך אחפור בפוסט אחר. פוסט של שומן. היה לי כיף באותו יום בים ובאלי לחזור אבל עכשיו יהיה חורף וקריר, וגם אין לי עם מי לחזור לשם למרות שברגל זה לא רחוק ממש. אבל אין לי פה חברים ואני מתה לעבור כבר! או למרכז עצמה ששם יש לי 2 חברות שעברו מהקריות ואני מכירה אותן עוד מהתיכון או לחזור לצפון שגם שם יש לי חברות, במיוחד חברה ממש טובה שלי, ש' שהיא חברה שלי עוד מהחטיבה, ואנחנו חברות משהו כמו 15 שנה. מכובד, מכובד. אבל יש גם ים בצפון ויש גם ים במרכז אז ככה שזה לא ממש יתרון מבחינתי כאן. המחירים פה נורא יקרים, ומפחיד להיכנס לסופר. הסופרים היחידים שלידנו הם מגה וקואופ שופ. בשניהם המחירים נורא יקרים. רמי לוי במרחק נסיעה לנו והוא לא עושה משלוחים לאזור שלנו. נהדר פשוט עצבני (ככה גם היה לי בעפולה. החוסר מזל רודף אותנו). אז אנחנו נאלצים להזמין משופרסל אונליין שגם שם המחירים יקרים, אבל קצת יותר זולים מהסופרים שבאזור. ועוד 30 ש"ח עולה משלוח! מכוערים וגנבים! אמרתי לבן זוג שלי שהחלום שלי זה לגור בצמוד לרמי לוי, לסופר קופיקס, לדואר ולקניון ובו יש תמנון. זהו, אני לא צריכה יותר שום דבר בחיים שלי. אם רק כל אלה יהיו קרובים. ויש כזה מקום בחיפה. אני כבר שמתי עין שם על המקום. והאמת חיפה זו לא אופצייה רעה לגור שם. זול שם, זה ליד הים, ליד הרכבת והמטרונית. זה קרוב להורים שיעשו בייביסיטר לילדים העתידיים שלנו, ויש לנו שם חברים. ובטח נכיר אחלה אנשים. במרכז אין מי יודע מה הרבה אנשים טובים. הם כולם עסוקים בעצמם ובחיים שלנו ואין להם פנאי לאחרים. מלבד הגיקים שפגשנו ביום הדבשת (עליו ארחיב אולי פעם אחרת) אבל גם הם לא ממש זורמים ביום אחר מלבד יום ג'. אני והבן זוג אוהבים כמעט כל יום לבלות, ולא רק בסופש. ובכלל סופש בנתניה זה חרא של סופש, כי אין לנו מה לעשות פה. כבר מיצינו את רוב הפאבים שהכרנו פה, במיוחד אלה עם הנרגילה כי הבן זוג שלי מכור לנרגילה. אבל לשבת אחת מול השני (או ליד השני) זה כבר משעמם לפעמים. 

אני ובן זוגי רוצים לגור במקום בו יהיו לנו שלל חברים, רצוי עם אוטו חח ושלא יהיה לנו משעמם. שנוכל לצאת איתם גם באמצע השבוע אפילו אם מדובר בחברים עם ילדים, והילדים שלנו יהיו חברים של הילדים שלהם. ושלא נהיה כל היום רק שנינו. למרות ששנינו מאוד מסתדרים ויש בינינו המון אהבה.

 

עד כאן להיום. להתראות עד הפוסט הבא. 

א' הרגישה.

 

 

נכתב על ידי הרגישה , 30/10/2018 14:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  הרגישה

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להרגישה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הרגישה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ