לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


I am the walrus, Goo goo g'joob

Avatarכינוי:  עומדת-במקום

גיל: 22





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2018

תקופת העליה


עכשיו ביומיים האחרונים אני ב"עלייה". 

מעניין מה יהיה אחרי זה. 

אני שוקלת ללכת לתחרויות כתיבה, ולערבי הקראת שירה וסיפורים קצרים, אבל גם מתביישת ומרגישה בוסר מדי בשביל להיחשף ולחשוף דברים שכתבתי. מרגישה שהם לא מספיק טובים. לא עדיין. יש עוד כל כך הרבה מילים בעברית שאני לא מכירה. אני מרגישה כל כך בורה. גם בקולנוע, ובאומנות בכלל. 

אני יודעת שיש איזה כלל מטופש כזה שאם אני עושה לפחות חמישה דברים ביום אני מרגישה יותר טוב. אבל לא תמיד בא לי לעשות דברים. לפעמים כל מה שאני מצליחה לעשות זה לקום מהמיטה אל הספה ולבהות באוויר. אני בוהה באוויר במשך שעות. לפעמים אני מרגישה שאני ממש צריכה את זה. או לפחות לא יכולה לחיות באותה שניה בלי לבהות ואם לא אבהה ואצטרך לעשות איזה משהו אכנס ללחץ אטומי. 

אני חושבת שאני צריכה להתחיל לכתוב כל יום קצת. אולי לשנות את אופי הכתיבה. לנסות לכתוב סיפורים קצרים, כל יום חלק מסיפור קצר. ואם יתחשק לי אז פתאום שירה. ללמוד מילים חדשות ולנסות להרכיב מהן שירים. אחרי זה כבר הכל יבוא מעצמו. זה לא שאני לא רוצה בזה, ההיפך הוא הנכון. 

ההיפך הוא הנכון זה משפט שאני נורא אוהבת, ולמעשה אני מתכוונת שההיפך הוא הנכון. אני יודעת, אני לא מובנת גם לעצמי. 

ככל שעוברים הימים אני רואה כמה האומנות נכונה לי. ומצד שני האומנות לא מאפשרת באמת חיי שגרה. כן, בואו ותתווכחו איתי רבותיי, אבל עם מוזה אי אפשר להתווכח. ולפעמים צריך לעורר אותה. הרבה פעמים. ולשם זה צריך להישאר ערים כל הלילות. ולישון כל הימים. לפעמים גם ההיפך המוחלט. לפעמים צריך פשוט לא לישון כמה ימים, לתת לגוף לאכול את עצמו להיות מותש עד כדי כך שהגוף לא יוכל לזוז אבל גלגלי המוח לא יוכלו להפסיק את תנועתם. 

 

כבר תקופה שאני כותבת כאן את מחשבותיי העמוקות יותר, מבלי להתחשב בכמה תגובות יהיו, או כמה אנשים יקראו. אני מנחמת את עצמי שזה פשוט בגלל שישראבלוג הולך וקורס, אבל משהו בי גם קצת חושש שאני פשוט לא מעניינת מספיק. שאני האמיתית לא מעניינת מספיק. הפעמים כמעט היחידות שמגיבים לי כאן זה או כשאני כותבת על מין או כשאני כותבת בפירוש על התאבדות וכיוצא בזה. (ואז אלו בכלל סה"ר שמגיבים).

 

אחרי תקופות של עליה, שהן בדרכ לא ארוכות במיוחד, מגיעה נפילה כואבת. איזה חתכים, איזה ערב שתייה וכדורים מוגזם למדי, איזה סקס רצוי לא רצוי, איזה משהו קיצוני שינער אותי מדרך השגרה והשמחה הנוראיות והלא נחוצות כביכול. פעם, היו לי תקופות עליה ארוכות, הייתי יכולה חודשים, אם לא שנים, להיות בתקופת עלייה. היום הכל חסר יציבות, מאיים ליפול, כאילו בניתי מגדל קלפים וציפיתי שיעמוד בפני רעידת אדמה קטלנית, והמגדל צוחק עליי כזה חיוך של מישהו בן 50 עם חמש שיניים שחורות שלא עבר טיפול שיניים בחיים, מסתכל עליי בעיניים ספק מזלזלות ספק עצובות. 

 

מיום ליום אני שונאת את הכתיבה שלי יותר. ואת עצמי. ואין לי סכין מספיק חד. אני צריכה ללכת לקנות. כבר לפחות חודש שלא חתכתי ורציתי הרבה פעמים ודווקא בחורף כשהבגדים מסתירים אני לא חותכת. האירוניה חוגגת אלוהים, האירוניה חוגגת. 

אני פשוט מעדיפה לחתוך כי עכשיו כשאני לא חותכת אולי אני עושה לגוף שלי נזקים גדולים בהרבה. כדורים ואלכוהול וכל כך הרבה סיגריות. בשביל מה. בשביל מה.

נכתב על ידי עומדת-במקום , 13/11/2018 22:44  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בדידות


לבדידות יש טעם מר ומתוק.
לבדידות יש טעם טוב
יש לה ריח של אבק של ספרים
ועיניים מוסתרות
לבדידות יש חיוך קטן שנוטה הצידה
והיא יושבת על הבר עם כוס משקה חצי ריקה, כובע ומעיל ארוך. 
אצל הבדידות העונה היא תמיד חורף והזמן הוא תמיד בין אחת בלילה לארבע וחצי בבוקר. מזג האוויר בחוץ קפוא עד קפוא מאוד ואין עננים או גשם.
הבדידות היא אחד הגברים הפסימיים הכי אופטימיים שתכירו.
אי אפשר להתאהב בבדידות, כי אי אפשר להתאהב במשהו שלא אוהב את עצמו. אבל אפשר לנהל איתה רומן, אפשר להתמסר, אפשר לעשות איתה אהבה, אפשר להיאבד איתה ובה אל תוך הלילה. הבדידות מנחמת במידת מה. זמניותה לא פוגמת ביכולתה  להישאר טמועה לעולמי עד בזיכרון, במעשים ובאופי של מי שפגש בה. אפשר להגיד שהיא בלתי נשכחת, תמידית, קרירה, מדוייקת. התולדות שהבדידות מביאה איתה, ההרס והבנייה, יכולים להיות משל לשרידי מלחמה קשה. מלחמות הן אף פעם לא דבר לא יפה או מוצדק. ותמיד יהיה הספק, האם באמת היו הן הכרחיות? כך גם הבדידות. כך גם הבדידות. 
נכתב על ידי עומדת-במקום , 12/11/2018 23:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הוא יצא מהרכב הסתובב לאחור לחטוף מבט אחרון בעיניים נוצצ צות ומעט חשש שלא נתראה יותר, שזו הפעם האחרונה, ונתקע בעמוד.

סיפרתי לו שניסיתי להתאבד פעם. סיפרתי לו שאנסו אותי. סיפרתי לו על הרגלי הסקס המשונים שלי, על הפעם שחנקו אותי בסקס כמעט למוות ועל הרצון הפנימי האמיתי שלי שיהרגו אותי וזהו.

 

סיפרתי לו וכל מה שהוא דאג זה שהוא לא ידע שאלימות זה מה שעושה לי את זה ובעצם הוא לא הראשון בדרגת הזיונים שלי. ועניין ההתאבדות? "לא העיף אותו". "היה לו את אותו הסיפור עם האקסית".

 

איך אנשים כל כך רגישים יכולים להיות כל כך לא רגישים כשהם מרגישים פגיעים ואיך לעזאזל אפשר להרגיש פגיע מאדם שמספר לך את סודותיו הגדולים ביותר וחווה מולך התקף חרדה תוך כדי בעקבות הדיבור על כך? 

 

אני לא מצליחה להבין הרבה דברים. 

 

שכבנו על הדשא ב4 בבוקר מתחת לעץ כשיש מלא רוח מסביב והיא מפעילה מנגינה קסומה על העלים של העצים. שמתי חצאית, בלי תחתונים. בשביל שיהיה נוח. 

אני לא גומרת אף פעם. 

אני לא גומרת אף פעם.

נכתב על ידי עומדת-במקום , 11/11/2018 23:19  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעומדת-במקום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עומדת-במקום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ