לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2018


לא מטאפורית. בשעת צהרים נלכדתי בענן ערפל בעוספיא. התבוננתי בכדור הערפילים הקר, לבן אפרפר דוהר בשקט סביבי, סוס שלא אוסף אותי. נתתי להתמסר, הנחתי להנתק מכל הברור מאליו עד אותו רגע. החלטתי שלא קר לי כעת ומיד תפשתי שכל כך הרבה פעמים כרבולו של החומר, נוחותו של גוף היא להיות נפרד מהקור ועל כן להתייסר בעטיו, לרגע היה נדמה שקודם רק העמיד פנים גופי שקר לו. ברגע שנתפש לי הבטן הרפתה מכיווץ הקור ההגנתי ויכולתי להיות אחת עם האויר הקר, המחטי, שנושב, מדוע שלא אהיה נוכחת וחיה כמותו. כבהזדהות, גזעי הזית על ידי האפירו והכסיפו, לבשו שיבה. עטו רעלה והותירו את עיני העץ מערבבים את האישונים שלי שניהם. נעתרתי. נדמה היה ששנות עתיקות כיסו רגע שנצח תהילתו. שקעתי בהרגשות משונות ביותר שלא ידעתי אם להחלץ מהן ואם, מאחר והיו נעימות, מגלגלות אותי בעלה גפן ענק ומשליכות אותי לצוף על מעיין שאינו גלוי לי. התמוטטתי לזכרונות חזקים, רחוקים וריקניים בבת אחת, הבזקים. ילדה סורית, אם דרוזית, טחב, מכשפת מדבר, זוחלת לבה, קוצים סגולים ששכחתי שמם. אוהבי ואהובי, כמה התרחקתי, מדברי. חולותיי. אל תאמרו לי בשקט הזה שלעולם לא אוכל לראות אתכם שוב. אם אחליט שנפגש כשיוחם שוב והיום יהיה ארוך ומתוק אולי אוכל להתנחם בצד השבועות.


דם הרחם שלי סטה וזלג מן התחבושת אל הירך כסימן לכל אותן הזכרויות על אורך דרכים שאננות שרק חשבת שהן ברורות ולא שבריריות, הזכרויות כאותם קוצים גבוהים בשדות יוני שדוקרים את השוקיים החשופות ואת קדם הגפיים ונותנים דגש לכל כף רגל מורמת מעל. כמה חם עכשיו, כמה קר ומעיק כאשר הדם דובק בבדים. שהגשם ישטוף את הדם, יצמצם את חשרות העבים, כמה נסבל הערפל כעת כשסכין אדומה וחמימה נזקפת באנך העצם. בן רגע נדחקו אלו באלו זכרונות קרובים הרבה יותר, מתקפת החרדה שעה קודם סימרה את מעיי אחרי שמ'  חיבקה אותי ארוכות ועזבה. נזיד שמסמיך היא הסימפטום החרדתי. הוא התחיל בדיוק לרתוח וקולי ציווה אליו אל אש נמוכה, אל הנקיק רד, השיב לי, את מצדך, התחבאי מפני המפולת, והצמדי לקיר הסלע עד יעבור כל. נשמתי את זה היטב בתוכי והבנתי שדבר רע לא מתרחש באמת לרגע זה, והשתלטתי. כל מרכיבי המרק אסופים בעגלה. המחשבה על כך שאני שומרת עליהם את כל הדרך הביתה ממרכז עוספיא מחזקת את האמון בי. אני מפנטזת על עלים מבושלים של זוטא. על הפרח הזעיר ביותר בלבנדר שכה אחיה כמה הוא עדין. אני שוכחת אותך או שמא מזדהה עם אבותי הערפל, מסוקרנת אם אחד משניהם יבטיח עם הזמן להתגלות. יש לי כמה וכמה עינים. כמה וכמה מבטים ואת אחד מהם הפקדתי בעיניו של עלם לשם הנסיון, ראיתי כיצד נחש רזה וארוך מתפתל החוצה מתוך עיני ומתעגל סביב עיניו ולוכד אותן. הוא הביט בי ולא מצמץ. מול עיני העלם האחר כשלתי והשפלתי אותן מטה. בעלמות אני מביטה בחולמנות, אני מביטה בהן שואלת, מחפשת אחות. 


 


אולי כמה תרגילי אלגברה להרגיש את הדם נוכח במוחי יעזרו כאן. כל החולמנות נתפסה בריאות, מי ידע שאותה חולמנות תקשה עלי לנשום. שלא ישאר לי מקום. זה מזמן מכביד. אני יודעת שצליל הנקישה במשולש לו היה כאן, היה מפזר את העשן מהריחוף והריחוף יוצר בריאה למקומות שלא יכולים להתפתח בהם. 


 


לפעמים הקול שלי נעים מדי לסיטואציה שמתבקשת בה הבעה נוקשה יותר, חמורה, אך לא מצליחה לסנכרן לשם, כמו גם מתחי המיניות שלי שנעשים עזים במהלך היום ולתוך הלילה, אין להם מקום שבו הם מוכלים, מתורגמים, משוחררים 

 

יש מגע שלא מבקש אותי או נוגע אלי אך נוגע בזרועות שלי. בהקבלה, אף אחד לא יודע לאן אני לוקחת את הסירה בלילות.


 

מ' אמרה היום שאני תמיד מזכירה לה בית

זוכרת שע' אמר בעבר שהנוכחות שלי מזכירה לו ערפל

י' אמר היום שאני זקוקה לאדם מיוחד כמוני ושהוא מייחל שהיום הזה יגיע

רציתי לומר לו שזה לא משאיר מקום אלא לשניים המתמוטטים זה אל זו או בלתי ניתנים לאיחוד


 

למה רק לערפל איני מפנה עורף? האם הוא חברי? הוא פוך שהיתי מוציאה לו את הנוצות, הוא לא שונה מהברחש שנקרה בדרך העין. כל הדרך משחקת ניחושים מי פרח הזית ומי פרח הזוטא הלבנה, יש לי אחד בכל אגרוף מאחורי גבי 


 

מחפשת אחר העצים עכשיו כשאני משא רב מדי

לא הרמתי אף אצטרובל

אני טראבל, בלור

 


 

 

אני עורבת זקנה,         אני גחלת שחורה 

אני בת סערות כבר תשעים ושנים דורות 

אני חול,             אני אבק              

אני דממת מדבר נואשת

 

 

 

טקס סערות , ההסטוריה הנשית הנשכחת של ארץ ישראל

נכתב על ידי , 17/11/2018 01:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




שוב נרדמתי על פניו החמימים של ים המוות והמלח וצפתי בלאט עד חוף הארץ שממול. מטרים לא העירו בנו. ברקים לא גילו אותנו. מתרוממת מעורפלת, עודני מושלית. מבקשת מיושביה לדחוף את גופי קלות שאצוף ואשוב, שאסחף, מהים המלוח של הרצועה הירדנית. אם ירצה מזלי, אשקע מטה באופן יוצא דופן לים הזה, אבהל ואקיץ, אשחה כצפרדעה בעינים ערניות, עד שארגיש את האדמה, שיחשפו ירכיי, שיעלה גופי לאורכו על פני המוכר, איני צריכה כל מזל, רק לבחור, לצוף לעולמים על עולמות נסתר או להעמיד את חיי, לשמור תוקף

נכתב על ידי , 15/11/2018 22:59  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של התהוות ב-16/11/2018 00:21
 




בעולם אחר אחר אני סוחרת במאגיות, מצריה המיבאת את המסופוטמי, 

בעולם הזה אני הירוגליף.

גם אני לא אפענח את הפפירוס

 

עיפה צועדת בשקט והשמים של רדת יום באפור מסגיל במסגיל מתוח, ריח מלא במים כבדים

עינים שוקעות אל שלוליות

משתקף עליהן ברק, גם בזו שאחריה, כמו נפער בור לבן, אבל פה עמוק בחזי הברק הזה ואחריו נשאג ברוחב של דיו מוטל במים

אמרתי מספיק עוד קודם שאשב על השטיח ואכין נברשת פנטגרם ונוס מענפים קטנים ועכשיו יש לי הרבה אצטרובלים רטובים לתלות מטפטפים טיפות קרות 

אמרתי שאבשל מהאדמה לחשים 

שאקדיש תנודה אחת לפני שנת הלילה הטענה של סיגיל

שאפתח סיגיל

שארד את ואדי שיח

שאחזור לצייר בציפורן

צריכה כמה רגעים בסדר

 

שוב הבחנתי במהירות תנועה נוראית, עם זאת מעוררת השתהות, אולי זה אינסטינקט שמפותח בי, למשל כמו שמפותחים בי מים, האגרסיביות הזכרית שבי העדינות הונוסית שבי רוקדים סלואו כמכשף וזאבו. אני זקוקה לפעילות גופנית אלימה ואגרסיבית וללחוש בעפרונות את מה שמלמול הפה לא ידע.

שאתעורר על המח הרפה ואתעלה על חשיכות צהרים שיש להן כח של זרות, כמעט פרימיטיבי. אני לא חסינת השפעות זרות.

החשיכה הזו מעכבת בי גאות

באחד הערבים התפתלתי מצער ומכאב הגוף אז היתי לי לאמא והתבשיל שהכנתי היה טעים די לשניהם

שתי כפות

 

 

נכתב על ידי , 14/11/2018 19:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ברקים שקטים נודדים


כל כמה זמן מצטבר לי מתחת ללשון נוזל שחור ומלוח לא מוחשי לא נראה, מלא טעם, אבל כזה של שטפונות לא מטופלים של כאלה שעומדים בצד העגמומי והעצור עד שעולות פטריות על פני נשמה לחה, הנוזל מתחת ללשון רוצה להכניס בי דיבוק, נוזל מרוכז שהופקר אל שיפוע של סוד,

 

 

רוצה לגרור את שני הרשעים הצעירים ההם בשיערות עד לחורש ולזיין אותם אחד אחרי השני או שמא אחד יצמיד אותי לסלע ואני אחליט כמה חזק הוא יזיין אותי בעוד השני מורח על השפתים שלי אוכמניה שטעימה לי. אני רוצה להבריח את החתולים שצווחים. החלה מפולת ברקים על מורדות הכרמל והלב שלי מודאג, כאוב ומילל. אני נשרפת מהבדידות לאט. ונוס גמרה לסגת והותירה אותי מדשדשת בביצות תוהה על כל הטוב שבי שאיני ממוקדת בו זה פרק זמן, דבר שפיצח שם כדי שאראה עוד ואני מתמסרת לו ללא התנגדות מצדי, עלי להכיל בי גם שנאה, חושך, זוהמה. הם רבים. האור שוכן. אני אור אפור, אור שחור, אור לבן. זהב אדום זהב לבן ונפט. ספקטרל של. אני מתגעגעת למגע רך, מתגעגעת לכל מה שחלמנו עליו תלתל זהב, בזמן שאני מדמינת הכל חודר אלי, ואיך לא, אני רוצה שיחדרו אותי עד שלא ארגיש יותר. אני מזועזעת, מתוחה, יושבת לחלום בהקיץ אחרי יקיצת הבוקר. תחזור מכשף תחזור נרפא את שזקוק, חלילה אל תחזור, לא תוכל לאהוב בי דבר, אני הכל, תוך כדי שאני נובלת חולמת שנפתחתי לאירוס. הרעם לא מגיע. תני לי לבכות

נכתב על ידי , 13/11/2018 23:21  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Gach'lilit ב-14/11/2018 07:48
 




איך לומר את מה שלא אומרים לך

איך לומר את מה שלא יודעת אל מה אני מתגעגעת

כרעתי על האדמה בוכה בידים שנופלות למענה ולמענה

בגולגולת הפוכה, שיטפטפו המים אל כל המחילות

צליל טיפה נוחתת במערה

מדברת כנה וישיר עם האדמה כמו ילד הזקוק לגשמיו אף הוא

לא מזמן נרדמתי שוב והגעתי לעספיא

הכלב בבית הקברות הדרוזי לא הצליח להשתין מתחת לקטלב ומתחת לאורן

עייפה מאד והגב שלי שבור

שתצא העצם ותנעץ ותראה לאור היום את הלב שלי כי טוב

החמה עולה תוך 7 מצמוצים

בגולות ההדס הסגולות כחולות התאהבתי 

אעשה מהן שרשרת דמדומים שלא אוכל לקשור

 

שותה משקה עצים קטן וחמים

הכנתי לעצמי שעת למידה לפני השינה

שעת הקדשה

שלא אתעלף מבדידות

הלילה המוות בי עולה מדרגה נוספת 

 

 

נכתב על ידי , 11/11/2018 21:34  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של התהוות ב-13/11/2018 14:36
 



צדדים לדמדומים


השטף דם מסגיל ונעשה מנוקד נקודות זעירות מאד. הרבה נעשה גלוי במוקדם או במאוחר, הטראומה בנשירה המבט לעברך במבט שלך מביט לעברי והמכה בשטף.


אור קלוש ביער טרנסילבני אני זוכרת העיב עלי. יכולתי לחוש בנשימת דובים בצד המעובה היערי, השקט וצפוף יותר. מתח של גשמים כבדים הנמיך את השמים על המחטים ובחרתי לעזוב. יותר ויותר הרגשתי את תערי הדוב ננעצים במנוסתי. זוכרת שביומים האחרונים במולדובה האפלה, העניה, נגמרו לי המטבעות וחיכיתי לאוכל בטיסה מרוסיה. הגישו סלרי ונגסתי בו בתאוות רעב ומאז שהוא זכור לי כירק שהציל אותי אני אוהבת אותו. אני זוכרת שלא יכולתי לשאת את הניכור בארץ הזו, שלא הצלחתי לצייר חודשיים לפני התערוכה. שחודשיים לפני התערוכה היתי בדיוק אותה תועה, רק על אדמה מולדובנית. זוכרת שלא התגעגעתי אליו אך לא הצלחתי לומר שאני לא מרגישה אותך. באופן בלתי נסבל מולדובה הפכה למנוחתי מהעולם הידוע. אך כל הימות יקירתי אין בהם כמות מים לחנוק את ריאותיו של מה שאת בורחת ממנו. וכל הרכסים וההרים אין בהם די גרגירים וחזזיות למלא בשובע את בטנו של מה שאת בורחת ממנו. 


החלק הראשון של הקיץ האחרון מעורר בי בחילה ושטף משונה של קהות ותלישות. החלק הראשון של הקיץ הכיל את הליקוי ההוא. אני זוכרת את טקס הלבנה האחרון ואת מאדים זועק באדמוניות ממעל לצד הלבנה. אני זוכרת את הבעת פניו במהלך הריקוד. הרגשתי את חוסר השייכות מקרין ממנו והוא הקרין כה חזק עד שבלעתי את חוסר השייכות הזה ומאז אני מנסה לחזור לטקסים ואיני מצליחה להתחבר לכיול. להזכר שקדמו לטקס יולי טקסים שהפיחו בי שייכות והטמעה של ריפוי. אני לא מצליחה להזכר. חוסמת שם מחיצה של חולמנות וטשטוש. לא בטוחה אם חלפו כמה אלפי שנים או כמה לילות קיץ. לא יודעת אם זה קרה באותו הגוף. אני רוצה להרגיש את נגה וזה רחוק ממני. אני לא מרגישה אותה. אני לא מתגעגעת לאשליה ההיא, אל ל', כמו שאני מאוהבת בזו הנוכחית. החושך של הצהרים מצר את שבין הריאות. משהו בי מבכה את האשליה ומלקק את האשליה, אולי אני עזובה, כלבה עזובה בדרכים, בשעות דמדומים, שמלקקת בקרסול מדמם של זר. מלקקת את האשליה בדממה. עוד מזה בבקשה הראה לי עוד מזה בבקשה. לא אין לי לתת לך ומעולם לא היה. היא מתוקה. דמית. שום דבר. והכל. את רעה אלי. יש ערפל גדול ואני מפוחדת תעירי אותי תעירי אותי ואל תשאירי לבד עזובה. נפטון. ונוס, ונוס. יש חום בבטן שכבר לא ימשיך לחום הלב. יש דרך עד שהמים עולים ונבכים. הם עוד לא אפילו בגרון. משהו שהוא לא לגמרי כאב, רק חם, מריר, חם מריר ומשוטט כמו מחלה של חוסר התגשמות והשתוקקות קטועה עם פה פתוח שואל שמטפטפת כמה טפות דם אחרונות. של ציפיה יתומה וצמאה שאין לה פדיון. נדמה שהדרך לעכל כלפי מטה קצרה מלהתמודד איתה כלפי מעלה. הבכי הזה מסומם ונשאב בין העצמות שלי, תקוע כמו צמרמורות עוצמה בעור מסומר, היום הן היו כאלה בדיוק, צמרמורות שמהפנטות בדם, בצד המארס ובצד הונוס, בגברי ונקבי, הפנטו בחום שורף ופתאומי, כל כך עוצמתיות שהסתרבלו על דפנות התת מודע ועשו קצר.


לעתים מדמינת את שפתי הכוס נפוחות לופתות את החום של זין ולא רוצות להרפות ואת הדגדגן הרתום למעשה גומר כבדרך אגב. אני אוהבת לחלוף במבט על גני הבהאים הליליים מרצדים, בדמיוני אלו גחליליות שלרגע נעצרו

נכתב על ידי , 10/11/2018 17:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אגורות בי עוצמות שאני לא יודעת לעבוד איתן בתוכי

שיחנקו אותי שיחדרו אותי עד עשן שיכחילו שפתיי מנשיקות שאנצח על המשברים כולם ועדיין אהיה לזעירה חלשה כה חזקה כניצן המגיע לקרות

מפחדת ממני ולוקחת ממני צעדים אחורה כי אני יודעת מה זו היתכנות לפיצוץ מתחים שלא הובטח כקסמים

 

 

 

נכתב על ידי , 9/11/2018 18:14  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הורמזיס ב-9/11/2018 21:43
 




נראה לי שכאן זה נחתם

אני לא בת בית באף אחד מהעולמות

 

נכתב על ידי , 8/11/2018 23:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

תמונה




19,661
הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGach'lilit אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Gach'lilit ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ