לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

*


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2019


אני מתגעגעת לשינה העמוקה עם א'. לזרועות שהיו לי בית בתקופה ההיא. 

איך הכל השתנה

 

הלבנה 

אני כורעת תחתיך. 

זה לילה שאבכה בו. עבר זמן

נכתב על ידי , 21/1/2019 20:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




זרדים דבקו בי. לא טרחתי להפרידם מבד הסריג.


לעתים המעבר לא מתאפשר מאותה התאוששות מיסטית ומופנמת בין עצים ושיחים עבותים אל עולם היומין. העינים לא מיד חוזרות לכאן לבטוח. לא כל כך מהר נח ומתיישר המבט, הבטחון, אלא נותר מזוגג ומעורפל. אולי זקוקה להתאוששות לא בקרב האדם מאותו נסיון שביקש להתאושש מבני האדם. 

נכתב על ידי , 19/1/2019 15:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




זוהר הפנינה שבה אותי בהביטי אל פני שלולית המים הלילית. הכפור לא משחרר את גלגלי עיני להביט אל הרקיע. נדמה היה שאני מסתכלת על מים המשקפים מים. הלבנה מניעה במי האדמה את מיימי.


מחר אל חבריי העתיקים עצים. אור לעגון בו. מנוחה על צדי הצללים. 


 


דקרה אותי הבדידות הערב דקירה חדה ופתאומית במקום שטרם הגיעה אליו


פתאום זה מבותק, חשוף, ויש רוח פרצים של חוסר אונים ואת לא יודעת במה למלא, ואיך להשביע ולהרגיע, חלון פתוח להרע לי, איך לא תנשוב שם רוח קרחונית הלוחשת טרור


התעוררויות הכרחיות שזקוקה נורא להיות מודרכת על ידי מישהו בהן - החוצה מהן, מבלי להזרק מהן לבדי עדיין עקרה ומטושטשת. יש מעברי מוות לא פשוטים בימי חולין, שנותנים את הניצוץ, את החשיכה שהיא הפנס והרחם, מעצם היותם מעבירים אותי מסע שכאן הוא רגע אצלנו אך במובן קוסמי הוא לא נתפש. בלא הדרכה נכונה אני מועדת, אני תמה, מתפתה לזגזגים. לפעמים תוהה אם מה שאני זקוקה לו הוא בעצם מורה שרודה בי. מורה שלא יניח לי עד שאלמד להתגבר, להתעלות, להשכים. שישאר ילווה ויראה אותי. יש מעברים צרים על פי עיני בלבד, משום שאינם נעימים וחלקלקים אני לא יכולה לגלוש אותם אלא להתפס במחטים הדקיקות והמרובות שמלוות אותי, את מותי הכמוס, אנוביס לוקח את ידי. הלואי ונעצור על יד מעיין ואגמע מים צלולים וזכים שיבהיקו אותי, את גרוני, את איבר הלילה ואת איבר היום, את לבי


 

נכתב על ידי , 19/1/2019 00:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




קסמים עוד מופיעים בכל פעם שאני מסיטה רוחי והמעטה קצת מתרומם ואני עם קצה הלשון לגעת בספק. זה לא זעיר כפי שאני מקטינה לאותו רגע, זה עצום ונרחב ובר הד. אולם זה לא אומר שהתחלתי את דרכי הביתה. מכשפים ומכשפות מגיצים ונקרשים בזכרונותי, מכאיב להזכר בטקסי הלבנה שלא פקדתי תקופה אמיתית, תקופה משמעותית, חריגה מבחינתי. מבחינת השבט נראה שנשכחתי, מלבד המכשפה המופלאה, תלמידתה של אותן ישויות עתיקות, היא זוכרת, היא זוכרת אותי. מרגישה שהיא יודעת כמוני. לי ברור שאני חסרה שם עבור עצמי ולא צריכה או לא אמורה להוות כאנוש הנעדר עבור איש, כיום אפשר להרגיש את השוני, אני חסרה את הסנכרון, את המעגל המקודש. את הטמעת האנרגיה המטהרת והמלכותית של רחם האדמה, קרה ולוהטת כלהבה לבנה מרוכזת בהתבוננות. אחדים שבים שיבה נוספת, גם אלו שהדפתי מזמן, גם אלו שהיתי משאירה קרוב, בסוד, לפינה, לשאילה, וקורעת לגזרים. מניחה על כורסא ויושבת עליהם, חודרת אליהם לאט. זה מעניין, כי ודים הוא מכשף כאוטי ומתעתע שרציתי הרחק הרחק ממני לפני שנים ובכל זאת רוצה הבריאה והוא מעכס כתמהוני על ציר הזמנים שלי, שב לבקש את פרצופו מולי, שב לומר כמו פעם שאינני מפה, למרות שאני כבר יודעת על כך. על מקורי, על ביתי, שאולי לא מצוי על פני האדמה הזו. כמה נעים לשמוע את פי האחר אומר. יש לו ריח אחר. לא אנושי. כמו שהוא מעיד עלי. אך אני לא מבינה את דבריו. תמיד העדפתי שלא ידבר משום שאני לא מבינה את מילותיו במבטא האוקראיני הכבד שלו, ממילא הוא רואה ויודע בי מבעד לזה, ממילא תקשרנו מבעד לזה. אני משאירה סדק צר למשנה זהירות. נעים מה שאמרת. אך עדיין, כבר יודעת. אני מביעה הענות או חביבות ערמומית שאינה מובנת לי. חושדת שאני רוצה להתקרב לא מסיבות טהורות ולא למענו, מעניין מה בי נרקם לבדוק, מה אני רוצה ומדוע אני מניחה לו לחלוק איתי את מחשבותיו; אישתר בוהקת על תליונה באור הנר המצומצם. ניכר שהיא מנצחת על לילה זה ועל העולם התחתון של שנתי.
יש סימנים רבים בעת הזו המראים לי שלבי רך עודנו אך צדדים של נוקשות ואלימות נותנים את מלוא הטון. פתאום אני נובחת כשמתגרים, עוקצים חזק, וישירות. שלום. אני יכולה, וכואב. 
נכתב על ידי , 18/1/2019 00:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רוחות חזקות


בצהרים הכל היה לבן. יכולתי להשבע שאני מריחה את מוות מתקרבת ואת האויר הקרחוני. הרגשתי שמדגדגת בשורה את האויר הזה. אחרי שנזכרתי בחלום אמש ובאמא, בכך שאין לי שליטה על גורלות אחרים אלא הכאב את שאינו, בכובד חזיר הבר הדורך על חזי המשותק בחלום, נזלתי מיד מצער עמוק שנפער פתאומית לתוך הוויתי. אי אפשר היה לראות עלי שאני בוכה. במשך הזמן זה דבר שהרבה מסביבתי מחסירים לראות. כאילו חלק ממבטי מטושטש ונגנז שם ואין שם אף אחד לראות לתוך. זה בסדר. משום שאני לא עצמי אי אפשר לראות שם דבר אלא שמץ של נסיון לשמר את חתיכת הבשר. הצהרים הנחתי לכולם ופתחתי את החלון בבת אחת, הדף מופלא וחזק של רוח קרה ומחטאת העיף הכל ואני חייכתי ביושר, מבעד לאיזו אמת שהתגנבה לרגע, כאילו נזכרתי במשהו. כאילו חיכיתי לך. לך רוח. שמי היום היו בוהקים מכפור וערפל פידר את הרי הכרמל ממרחק, הציפורים מנסות את כוחן הרך כנגד הרוח ונתלות על ריקודה. והיפה ביותר, אור הזהב הנפצע בעננים החמורים הללו ויוצר פצע בשחור מוזהב ועוצמתי. רציתי לצאת לרקוד עם הרוחות, כמו פעם, כשהיתי בפרא; רציתי לשחרר את כל השערות מן הגומיה, לתת את העור לשריקה ולנהמה, להרפות מהמתח הזה בבית הנשימה, להניח לעצמי להיות. האם שכחתי אותך נשמה, אני חושבת שאבדתי, מה שרק אומר כרגע מבחינתי שהיתי כל כך קרובה עד לפני כמה זמן, לא ידעתי כמה אני קרובה אז. עכשיו אני יודעת שהיתי קרובה. וכעת, כעת מבקשת אותך. מבקשת להחלץ. מתחננת לקולות רמים. לבליטה ולסימן. הלחישות לא מספיקות. נראה שאני עדיין מתקשה להכיר, להקשיב. אין ספק שעמעמתי את כל כוחותיי, מרגישה מרחק ועם זאת מעולם לא הלכתי לך. איך אפשר לא להיות קסם. אני כן זוכרת קצת ממני ורוצה לחזור, אני בוכה אליך בסליחה. שוטטתי בצללים אני קופאת בלעדיך נשמתי, זמן ארוך שנדמה כמו לילה שאני לא למדה ממנו. אמש הבעית אותי, הרוחות והמים הכו בזכוכית, לסירוגין שקעתי ונעתי על ערסל דמדומי הבוקר הכחולים אפורים, נדמה לי שהיו ברקים לפני או אחרי החלום. ילדים אני לא מוצאת את דרכי אליכם אנא מיצאו את הדרך אלי אם רק תוכלו. זקוקה לכם. אהוביי העצים אני באה אני כל כך מצטערת על הרוך שאבד/ איך הכל. טוב מאד שברחתי מהתופת, אך לא יצרתי מצע להחלמה ולהתחלה. אני לא מחתלת אותי ולא דואגת לצעדים חכמים יותר בכל אותם הרגעים הראשונים שלי באויר הגלגול הטרי. העצלות מספרת שאולי זה דורש זמן. אבל גם בזמן הזה יכולה להתקיים אותה הדלות אם בוחרים להמשיכה. עצלות הבחירה אוהבת להתרווח, אוהבת להיות מוצדקת. נמאס בה נורא. לו ידעתי איך להסכים לחיות
נכתב על ידי , 16/1/2019 19:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הזהרורית הירקרקה של אורורה במערב איסלנד אחזה בעיני רק כשהענן לבסוף נקרע; בדומה לאותו לילה, אני נואשת להעלות את שנדמה לי לא גנוז בעולמות השכחה.

כלום. לא נקרע. לא נפער אלי. לא נותר שריד. במיקום שכזה מעתה ואילך לא אצטרך לבקש אפילו את הרפיון.


עיני ממשיכות להתגלגל אחורנית מלהעלות על דמיוני עינים של אחר, הנודדות ממני.
אין תהילה לחיים אשר מתקיימים בכמוסות שבפנטזיות שלי. זוהי אינה לפחות כפילות, רק התער הנשלף ומודד את הפער הגדל בין מה שמדומיין פראי וכמוס למה שמצוי בעולמי הנודע, שכולו אפרוריות, שרוי בתרדמה
נכתב על ידי , 12/1/2019 22:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קור לבן קור נעלם


מרגישה לא נגישה. כעורה, מנותקת ומוצלת. ואולם, כמו להתנגד לאלו הפקדתי אותי לאור היום החמים והנראה. זחלתי אל תו קטן על פניה של האדמה שהיה צפוף מתלתנים זקופים ומרוגשים מן האור וישבתי בחיקם, כנועה ונותנת לאור החם ולבן לשכך את הקולות המטנפים אותי, להרגיע את ההתנשמויות היכן שהדכאון הסמיך את העשן. אט אט התרתי את מלחמתי ונתתי. מצאתי בי הרבה התנגדות לשחרר לרגע מההשענות על מה ששבועות, שנים אני מדממת עליו, וברור לי שלהשתחרר מהתנגדות כזו בנוכחות אדם אחר היא כמעט בלתי נסבלת עבורי. אפשרית, אך הדרך לשם כאובה. עד היום אני לא מוצאת אחד שאוכל להתפשט מולו. נדמה לי שחיפושי הדמי אפסו כליל. ובכל זאת בכל אותו פרק זמן של לדבר עם האדמה ולבכות, לבכות חזק חזק ולתוך ובין גבעולי התלתן, גיליתי שאני בכל זאת מחכה. בכל זאת כל כך .. . זקוקה 


בהרגשה אני יודעת את מי אני מחפשת


רק המילים לא מתאחדות בצורה גשמית


 


באור הזה קור יחידי של עכביש מרצד באור נגוהות. חלק ממנו נגלה-נעלם. 


נשכבתי על האדמה וחשתי את השפה המגנטית מתעצמת בכפות ידי השמוטות; יש צמחים שלעולם חוזרים אלי


 


סיפרתי לקרן על הראיה הנוקשה שלי ושקשה לי לחדור בהבנת בני אדם שלא בנשמה, פשוט מאחר ולא יודעת להניח לעצמי לחיות עם הסתירה המתמדת בהם. הקו האינפנטילי הזה אינו בשל אך נוכח מתחת לפני השטח. החתך המרדני, הרצון הזה להקשות איפה שלא בהיר. מתבוננת בהתנהגויות גם של אלו היקרים לי ונגעלת ממשהו שלא מיושב ולא מתיישר. המח רוצה שיתיישר כמו מתוך שאיפה קלינית להניח שהאדם נוהג כפי שאת היית נוהגת. כאילו יש איזו מתמטיקה נוקשה ופנימית שעל פיה נראה לי שמשהו בכלל. מן קידוד שאני בעצמי לא מעונינת בו אבל הוא רוצה לשלוט על מה שארגיש כלפי האופן שאנשים מתקשרים איתי. אבל זה לא ככה בכלל אף פעם בשום מקרה. זה שלהם, זה הם. משהו בסתירה שהוא בלתי נמנע לא חדל להראות את צדו המתנכל. מרותקת מחד, ונזעפת מאידך. שיתפתי את קרן במעט מכך אך למעשה התכוונתי גם אליה. גם אותה אני לא מבינה. גם כלפיה חשה התלקחות של הרגשה לא ברורה ומבדלת, וריחוק שמייצרים תסכול שמנכר. ומשום שאני לא יודעת לחיות עם אף דבר בקלילות הביטויים לתסכול מקבלים קול רם יותר שרק גורם לי להיות אדוקה בדרך השתיקה שלי. ויש לי שתיקת רעם שיותר משהיא מושלכת על האחר בגלל חוסר עקביותו ועקביותי הנפשית המובן מאליו, היא מושלכת לתוכי כשאלה ננשפת. רק ננשפת. הופכת חודית וחיתית, נטולת אינפורמציה. זה אויר שיכול לחיות אצלי רק כתיעוב מועצם. שקט ריקני. אך זו גם לא במהרה הופכת בהכרח לשנאה. יש בי אורות בשבילם שאני רק מחכה להפיץ. יש בי מרפא שרק רוצה לרפא. יש לי מגע שגווע להנתן. ר' אמרה בתום הרפיה של כתפיה התפוסות שהיא לא חוותה מגע כזה אף פעם ושעשיתי לה טוב. הביאה אותי להזכר במגע בכלל. כמה הוא חסר בעולמי. כמה מגע מביא לי ריפוי וכמה אני שמחה לגעת ולטפל במגעי. באשר לקרן, ובאשר לרבים, משהו שם שקורה בפתאומיות במהרה מנתק אותי מהבנה אותם ומהציר הרציף של קומוניקציה שמכעיס מבלי שאשים עליו את האצבע. מנתק אותי מאמפתיה כי יש איזו הרגשה שקרית שאופן ההתנהגות שלהם 'בוגד' באופן שציפיתי שיתנהגו לפיו ואז כשאין זה קורה אני באמת מאמינה לתחושת נבגדות כלשהי. אני חושדת שלא לגמרי הגאווה אינה נשללת כאן. השבוע החלטתי לחתוך ממ' מידית מבלי לדבר איתה על גסיסת החברות בינינו שהחלה מזמן, זה מעציב אותי ומפעיל אותי כי במובן מה אני מלאת הערכה כלפיה אך נודע לי שאין לה שום עניין בי וזה נוסף להתבוננות סמויה בה חוזרת אל אדם שבימי חברותינו היתה מטנפת. אני לא מבינה אותה. זה ממלא אותי צער שאני לא מבינה בתוך הלבבות והנפשות. פיתחתי חוש לבוז לזה אבל אין לי ספק שזו השתקפות לחוסר האיזון שלי לה אני בזה. יש רתיעה מהמורכבות הזו ומוותרת על הפענוח והפירוק כי הוא בטל, חסר חשיבות. אין לי מה למצא אם אני במילא מחליטה שאני מחפשת חושך. לא רוצה למצא חושך. אני מרתקת אותי כשחותכת חד נורא כשרק רוצה וכאשר אובד אמוני באדם והרי כמה קשה לרכוש את אמוני. זה מתאכזר אך מרגיש לי ישר לעשות כשאני פגיעה כל כך. לימים התכונה הזו הפכה טרנספורמות לאבסולוטיות יותר במעברים שלי אל צורה אחרת. יותר ויותר נחווה לי האדם ישות נוכרית לחיות בצדם. יותר ויותר קשה לרצות בכלל לשאת במורכבות ולקרא לזה עול. קשה לי להאמין שאחליט שהאדם הנו עול בלבד בשבילי. גווני הסתירות בי שהם שיקופים דרכם וחוזר אלי. מתלקחת על ההשתקפויות המכוערות אז אני לא מסתכלת. מתנערת באחראיות קלה, נזהרת ורוכנת כדי להבהל רק מעט אך נבהלת חזק ונשבעת להתרחק כליל. אני לא יודעת אם המרחק אינו עוד פן מהפנים המרהיבות והערמומיות של זהויות האגו ולא יודעת כמה חלושה העוצמה שבניכור לעברו אני מתרכזת, יש בו הרי מהבינוניות, להסכים לא להראות הוא לאפשר המשכיות לנבילה הזו, חותם למחיקות המוחלטות של דברים שאני לא רוצה להתמודד איתם עוד. 


 


לקחתי את עצמי להבין שלהתבודד בעיר עצומה הוא אורח חיים נורא מלהתבודד בזרועות הטבע השקטות שלפחות יכילו ויצדיקו איכות של התבודדות, העיר נותנת קונטרה למהומה הפנימית ולמה שהוא אפילו לא כאב אלא חור בלתי נסבל שאפשר לחוש את ריקנותו. משהו זך, אך לא שקט.


העובדה שאין לי הבנה את שפת התחכום של האדם משיבה אותי דווקא אל שפת הילדים. יצורים זכים וקריסטלים, אני זקוקה להם יותר מכל. הטהורים שבאמת היתי רוצה לשים את לבי בשבילם. מרגישה כל כך מדויקת בנוכחותם. מזמן הרגשתי שם את אותה סנכרוניזציה נשמתית. החידה היא למה איני שם כיום, למה אני רואה ברור את מה שמחכה לי לשוב מבלי שאשוב. אולי זה פשוט עדיין המצעים הנעימים הללו שעשויים ארס ותעתוע. רק עוד קצת לרקוד סולו עם הצד האפל בנפש, כמו לבקש. עוד מהריקוד המענה הזה שנותן לי לראות כמה עזה עודני בחלקים המוחשכים ביותר. יש לי כזה כח לתת הגשמה לנבואות שלא רציתי וכשהן מקבלות בשר ודם כל מה שראוי לאותו רגע הוא להשתתק ולהכיר בכך ששימת אנרגיה ברע שוקדת על גידולי רע. מן הסתם שאם לא אטפח את הצמח האחר הוא לא יראה חיים.


געגועיי אולחשו תחת נפחה של חשיבות ועינויים פנימיים שמביאים להתלקחויות סבל שבלתי ניתן לשאת לפרקים, לפעמים לא יודעת מה אני יכולה לעשות חוץ מלשבת ולהסמר, להכנע למה שמתפרע שם ומהמם בכאב הרעיל שעוטף את הכל ומשתק. כמה פעמים שותקתי בתוך הכיווץ הזה, גופי הזעיר חבק את עצמו מתוך הגויעה של חיותי ולא זז. רק רבץ שם. מכיל, נספג. שותת מבפנים לבפנים. הנפיחות הזו פנימה את הסבל לא הניחה לי לבכות בהיסטריה שאני צריכה. החסם. התייבשתי. אבל אני כבר מכירה בי את דרכי הדמעות. הן הולכות בשבילי קוצים, חונות וטועמות מפירות זעירים, כהים ומרירים שתלויים על ענפי שיחי הנפש, תרות בין קטביה, אחר כך ממשיכות לזרום אך לזחול, לתפוס תאוצה. ואז הן זורמות בכל הודן ועוצמתן מן העינים המחכות בתשישות שיעברו בהן החוצה לעולם הגלוי. 

נכתב על ידי , 11/1/2019 21:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




זה לא רק הזמנים הללו שהם טרנספורמטיבים.


אני צריכה עזרה 

נמאס לי להוולד

אני לא רוצה למות יותר


 

נכתב על ידי , 7/1/2019 20:33  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Gach'lilit ב-11/1/2019 22:19
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 




20,509
הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGach'lilit אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Gach'lilit ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ