לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מַרְאָה כל מַרְאֶה וּמַרְאָהּ כְּמַרְאֶה מָיִם


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2018

התרגשות


אני מתרגשת כי לצד זה שאני מסיטה את קורי השינה מעל קיומי יכולה לראות את הטוב מעבר לצירים עצמם; נדודים, שוטטות, מסגדים, ואדיות על פני אדמה רוויה. יופי רב. שאינו נוגע לבשר כלל.

כל אלו בפתח, עבור כל אלו אפנה זמן. אני מתרגשת כי גם בחרתי שאעניק לעצמי מתנה אחת מיוחדת מאד לכבוד הבחירה שלי להוולד שוב. 

היא תגע בשיבה אל ימי התבוננות ופליאה חולמנית וילדית. מתרגשת כי שומעת את נקישת העפרונות ושכשוך הנוזלים החולמים אותי וקוסמים לי שובל לייצר דברים מופלאים עם זוג ידי הדקות. מתרגשת כי קרבה לימי הסף. אל השארת התופת מאחורי עם תקוה עמוקה שלא אצלול רחוק מדי לייסורי המשך קיום התופת עבור אלו שנשארו בה. סכנה זו, שבלכאוב את כאב האחר עד שלא ניתן להכיל שום דבר טוב שיש לו אפשרות לקרות אצלי, היא כמו רעמים באופק זכרוני שאני לא רוצה שיביאו את המים הכבדים 

 

 

כל רגע עלי לבחור

שוב ושוב עלי לבחור

לעמוד רכה וניתנת לשינוי הצורה

עד הרעידה הגדולה שתפתח אפשרות של סדק

אימוץ כל כוחותיי וליטוף הרגעה את כל רעידות הקיום שלי

במעבר אל העבר השני

הלואי ואאחוז בהתרגשות הזו, בהתאהבות הכל כך ייחודית הזו במוות המהיר הזה של הדברים כולם

הריקון באחד אחרי השני

בפעמונים שמשוחררים מהחוט וחובטים בקולות רמים את האדמה

יורכבו מעצמם שוב ויעלו אל החוט וינגנו עדין על פי אוושה, על פי מנחת הדברים הנרגעים, שלוקחים נשימה, בלי טינה,

ינגנו את ראשית הגלגול החדש

נכתב על ידי , 18/9/2018 13:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מצבתה-נטיעתה


וְרָאֲתָה אַחֲרֶיהָ הַשְּׁכִינָה, וְנַעֲשִׂית נְצִיב מֶלַח, וַעֲדַיִן הִיא עוֹמֶדֶת

 

 

רגע להביט על אותה מצווה פנימית שבלהמשיך הלאה, מביא אותי אל מבוכה וחוורון שבהתוודות מול מה שאינו ממשיך, כי אם מתחכך במה שעבר וקמל. איך אני מרגישה כלפי שלדי העלה ושלכת האלונים הנאספים אל גומת ידי? גם שם איני מרפה. היובש הנושן מבעיר בי די מיד את רגשות החן כלפיו ואני מתמוגגת בנגיעתי את הקמל עד הרגע שהוא מתפורר בין אצבעותי ללא כלום. ואין לי עוד דבר כלפיו ועמו. 

נושאת פליאתי באם כולנו ממשיכים הלאה באמת, ויודעים לומר לעצמנו כשאנו לא מאחר ומשיבים פנים עם שאלה אל השכינה. האם טרם עזבו הגחליליות את השדה; את חושדת ויודעת {בתוכך הקטנטן ועדין מאד, הפוער פה לפירורים} שטרם, אוי.     או   י....טרם. בסדר. עוד מעט. עוד קצת. נדמה לי שכשאנו מתגנבים, שולחים בזהירות כף פנימה כדי לטעום מוטב לנו לא להבהל מעצמנו כי תהליך הזיכוך עשוי להתארך. במילא אין לנבא קיצו. בכלל מוטב לא להיות בטוחים בהחלמה כי גם בה השכינה וגם בה עולמות מסתור שאין להבינם. אולי לא המשכנו לאף מקום, אולי אנו מציבים מלח מתוך פליאה נוספת, מתוך פליאה מתחדשת, מתוך תהיה, מתוך בדיקה, מתוך רחרוח; זה בסדר. כי אני יודעת שהחיים בזרימתם באים בגל אוהב, רך או סוער, וממיסים את מצבות המלח שהשארנו מטבע הדברים בכל מקום אליו זחלנו ולטשנו עיני נפש, עמעמנו את הלבבות, עד שכל הגחלים ילבינו, בוקר אחד הנובע מלילה שנדמה לא מצליח לחדול

 

ואולי זו אני

נוף מציאותי שלי, הסהרורי, טרוד, מתענג מהצלילים המחרישים וההרמונים גם יחד

 

מובן שאמשיך, כבר המשכתי, אם כי לסירוגין גם עצרתי ולא המשכתי, אין זה משנה בהכרח את העובדה שבחרתי להמשיך ולא לעצור בהתרפקות.

אני מתרגשת מאד לקראת זריחות הסתיו והחורף שיעלו על פני הארץ הזו. גם אם אחווה אותן לבד. פרח 

כך או כך אי אפשר שלא לחוות לבדנו. 

 

 


 

מחפשת אחר המתבוננים באמת

אלו המניחים לעצמם להתמוגג

אלו שאינם בהמשגה ובניתוח העקר

אלו שמביטים בגלון החול

בנצנוץ השרף

בסגול העז היחיד שבין כל הסבך הקוצני והזהוב

ומתרגשים

אלו שיקומו בשחר להביט בתכלת הסגלגלה הצובעת את העלים מבע רך וחנון

אלו שרוכנים אל הקסמים

ששמים לב

שרוצים לשים לב יותר

שנעצרים על יד

אלו שרוכנים אל קסם ורוצים לנצור

את החסד, ואת מה שאינו זקוק להחקר

אלו שלא יודעים

וכבר יודעים, בעצם

ואולי בבוא הזמן אכיר אחד מהם וירכון גם אלי...

נכתב על ידי , 17/9/2018 20:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כל המארבים עושים לי דרך


לפעמים הצפה

וזה בסדר

חשוב להקיא הכל כדי לא לשמור בחילה 

לא לשמור את זה רק עולה מהבטן ורק בתנופה לצאת ממני

לתת לזה לצאת

*

 

 

כשאנחנו אומרים שאני לא רוצה להכאיב לך האם אנו טוענים לפוטנציאל הסכנה, מסירים מאיתנו אחראיות מבעוד מועד או מגוננים על האחר מבעוד מועד ומפני מה או מי? האם לא דומה העניין לאזהרת חבר מלנסוע לעיירה שורצת מטענים? כי באותו אופן איני רוצה שיפגע ויכאב לו. האזהרה שממילא מתקיימת בטבעיות מתוך התקיימות הציפיה כבר אינה עמומה, כבר אינה רק מסמרת את עולמי הפנימי הפרטי, פתאום יש לה נשמעות ונימה על ידי אדם המביע בנימתו כוונת זהירות שנוגעת לדבר שעלול לנבוע מתוכו ולהכאיב לי, וכך אני יודעת שבהכרח נפתח שער לכאב. כשהשער פתוח הכל יכול לפרוץ, בעיקר עוד כאב כי מה שכאב אוהב להפרות זה את עצמו. ובכל זאת, איני בטוחה שזו אזהרה דוקא.

רציתי לומר לו שאי אפשר לשלול ממני את הכאב. עומד לכאוב לי ואתה מבשר לי מדוע ממש עוד רגע, כך נראה. או שמא בישרת וכמו לתת צעיף שיכרך סביב וירכך, אינך רוצה להכאיב. הנשמעות מתוך זה אין לה שום עוצמה להקל עלי. על אף וחטאתי באמירות כאלו אני יודעת שאין להן טעם. אני יודעת שהן סתמיות מאחר ואם הן היו עומדות מאחורי דבריהן היו עוצרות אותי, בוחנות בקפידה ומעניקות לבעליהן, לי, מעין סיווג בטחוני לכך שאין זו אשליה. אך הדחפים, היצרים, שיר ההלל הראשוני שבחיבורים הנרקמים במגנטיות ומתיקות, לא נותן לנו להשאר מחוץ לנסיון שלא כל כך דחוף לו לנבא את שברון עצם החזה עבורי. אז נכנסת פנימה בידיעה פאסיבית וסותמת פיות שבדרך אולי מחכה המחבל במארב. בעצם נכנסת בלי לדעת. אני מפעילה את כל השיכחות למען נסיון חף באמת. ההתחלה כה נעימה מכדי לפחד ממטען שנמצא באמצע, נכון?

 

כאב לי. כאב לו. אבל זה היה רק הריקושט של החלטתו שקשור אלי. זוכרת שהזדעזעתי ממקום אחר, שהכה בי חזק ערכו של א' שזמן כל כך רב הסכים להכילני ולא ויתר עלי. שמצא אומץ ללמוד את כאבי. אולי האדם היחיד שהיה קרוב לכאבי ולא נבהל ממני. ופתאום אדם אחר דוחה אותי. פתאום את מבינה שכל האנרגיות שנתת להתחלה לא מוחזרות מבעדן. אולי אני צריכה להיות בהודיה על שלפחות זימנתי כאלו שלא ירצו להכאיב לי ואף יאמרו זאת במפורש. יש רצונות שונים ומשונים שם במרחב תבל ובלבבות העמוסים והפור נופל וההתמוטטות יחסית. בסוף הדברים מתקשה לראות בבירור אם זה משנה מאחר וגם אכזבה וגם כעס מעשירים בגווני תעתוע את הרגש העצוב.

מה שאני ערה לה היא אותה שארית אכזבה, לא כאב. כמו טעם של דם בפה. עד כה הזמן עשה לא מעט והוא עומד לשחרר אותי גם מהשארית הזו. אני אתנקה. התאהבות היא ערוץ פתוח וכנוע בי שלא נסגר.

 


 

 

קופצת על מנת לגלות שעפה וזה קצת מרתק כי אני בדרך אל ההר כמו מגלה שהגובה עדיין גובה

אז אני קופצת כדי לגלות שאני בגובה ולא מתרסקת

אבל גם נוגעת ממש בקרקע. כי להגיע אל ההר זו כברת דרך, זה לקרקע אותי אל כוונה.

 

העצב מכביד. מרגישה את זה בעפעפים, איך עיני יורדות וקטנות אל העולמות התחתונים. העיניים לא נעלמות, לא נלקחות. כן הן השתנו. התקהו. אפשר לראות במבע את החלק הנשמתי שנעדר. הן רק נעצמות מפני הזריחה. זוכרת שהן נדלקו והאירו לפני שבע שנים בסגול של עמק מערב ירדן. על הסלעים נזלתי מדמעות של ערות. של דיוק בחיבור שלי לאדמה הזו. לכן אני בכל זמן כל הזמן מכינה את שובי אליו. זו מעין הבניה בי שהחלה שנים אחורה, רקמתי לי עמק כיסופים בתוכי שישקף לעמק הפיזי ששוכן אי שם וחולותיו בבוא היום שוב ינשקו לכפותיי

 

רוצה לשוב

בדילוג אחורנית את הבתים כולם

אל הלא מעובד

אל הרך

 

אל הבית הראשון

אל המקור. האין.

בבחינת כל מה שיהיה עלי לשאת אני מוותרת על הכל. או כך שפת הנפש מדברת את בלבולה. והנשמה יודעת שויתור לא יכול להחליט דבר. הוא לא אדון לעצמו על אותו משקל שהדברים הקרובים לבשר ולנפש לא יודעים די כדי לתת לי חותם ופסיקה. 

 

נכתב על ידי , 16/9/2018 12:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התנופה


עריכת בוקר

מפליא שחלמתי עליו חלום שני תוך יומיים. סך הכל לא מייחסת חשיבות אלא למילה כרמל שהופיעה, שמענינת, לאור הנסיבות כעת אחרי הופעתה...

שוב מודגשת הנטיה להרגיש ממש חזק גם בחלומות, ורגשות משניים שכמו בוחנים מסמכות אחרת את מה שמרגישה כלפי מושא החלום. הפענוח פועל במן חשאיות שמוכרת לי מהנטיה כאן על פני האדמה, אותה עבודת חיבורים מפליאה אותי גם כי טבעי שאעבד לאחר החלום ולא במהלכו וזה קורה דרך קול עמום שנשמע מבעד ומחוץ למחיצה החלומית פנימה. כל זה בעיקר מסמיך את הערפל עם שוך החלום בבוקר כשאינני בטוחה אם רק באמת חלמתי. מה שמביא לשורת בדיקות לברר שלא קרה. מבהיל לסירוגין ככה בסדק המתרחב שבין יקיצה לערות.

 

*

 

חודש לזינוק מהצוק


כל זמן שעובר מתחדד בצוק בין כפות רגליי ופוצע ורק בחזזיות הרכות אמצא לי לינה

הפחד כמעט משתק הצער לא קשור אלי ולמעשה גם הפחד לא, אך הוא טבעי למהלכים כמו אלו. אני רואה אש ממול, זהו, זה קורה, זו תופת, או לא כלום, לבן, כלום, שקט, היא ננשפת למולי בכל מאודה ועוצמתה והודפת אותי כדי שאכנע, שאפחד מדי, שאגיד אני לא יכולה, אבל אם לומר נואש עכשיו אני מאבדת. את כל, מה שבהק ברוח והבשיל. כל ניצן יכחד באש, כל עצם תכחד ורסיסי הנשמה יעלמו

לקיחת התנופה כבר קורית, והיא מכאיבה כי משהו מתכלה בי כדי לפנות מקום, כי אמא לא מאמינה בחירותי, ביכולתי, בבגרותי, ברוחי, אז היא תבחר להשבר והיא תרצה לחטוף אותי אל סחרור הבלהות הזה ולכלות אותי איתה, אני מבינה, מרגישה בעוצמות, שהיא לא רוצה לבד, הלואי ויכולתי לשמור עליה, הלואי והיא היתה רוצה לשמור על עצמה, קצת להאמין בי, על אף ואיני זקוקה לאמונה של אחר בי

המלכודת הכי גדולה שלי היא לדבוק בשברון לב האחר, לרכון ולרצות אותו כדי שירגיש טוב שוב ובכך לשבור את רוחי, לא למלא את תפקידי

אני לא מוותרת עלי אמא הלואי וידעת כמה אני בוכה הלואי והיית מבינה בחיים האלו שלהלחם בי ממית אותך


אני אהיה בסדר

כבר בסדר

את במקום אחר, אין לי כוחות לשחרר את הברית, את הקארמה, זה מעל ומעבר, ולא אשנה אותך, רק הניחי לנשום, תרחיקי את הארס, אני עושה את זה בשבילנו, בשביל לנסות, לנסות, לרפא את השושלת, לנטוע הבנה שאנחנו רק צריכות לאהוב, לא לתלות אותה

 


 


ביקשתי איך ואיפה להתפוצץ

מישהו שיכיל את הפיצוץ

ואין צורך

רק לאסוף נשימה עמוקה

רק להתאפק כי עוד מעט

עוד מעט אקפוץ ואגלה שאני יכולה לעוף

יהיו זרמי אויר וקצת מפחיד ולא יציב

אעוף לי מטה למורד המישור לישון בבית שקט

את עריסתי אנדנד

נכתב על ידי , 16/9/2018 09:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ליטוף


ישבתי מול נוף פרוש והרוח ליטפה אותי. באמת ליטפה אותי. הפעם הזו היתה שונה ולא עוד הרגשה העוברת בביטוי לבדו, רוח מלטפת, כי סוף סוף נעשתי מודעת לליטופה וזיהיתי את מגעה המרפרף על עורי. מגעה הלא אנושי נעם לי וההכרה בנמצא מעבר לעונג החושי העמיקה את ההודיה לרגעים אלו. 

מחליקה עלי, ושוב נודדת ממני, שוב מחליקה, ואני ההווה הנח בין החלקותיה, מתלטף ונוכח, הרגשתי שאני פה, שאינני נפסחת למרות הכל, אינני עזובת רוח אלא עזובת הבשר והדם. 

רוח תפזר את כל עפרי ותמשיך עמי על מסילות העידנים

איתני הטבע במעשי אהבתם. 

לפעמים אני תוהה מה חלקי כאדם בנישוק החמה את הניצן הנפתח

 

*

מהי הדרך בה יש לעבוד את כוחות הטבע העליונים? "באלם טהרך בלבד" שהיא האהבה, כי לא אמת קטנה זו שמילים בהירות יכולות לה כי אם אמת גדולה, ורק דומיה תכילה. 

נכתב על ידי , 15/9/2018 21:22  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

מין: נקבה




18,699
הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאִיצְטְרוּבָּלִין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אִיצְטְרוּבָּלִין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ