לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

נפילה סדרתית


חיי עם טכיקרדיה תנוחתית

Avatarכינוי:  פּוֹצִית

בת: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2018

הפּוֹץ והשדים.


 

אז היה לי היום בינג' רציני, ואני לא מדברת לא על אוכל ולא על סדרה. אני לא יודעת איך זה קרה ולמה, אבל פשוט מצאתי את עצמי זוללת טינספו ופרו אנה (אם אתם לא יודעים מה זה אומר, תשאירו את זה כך) באיזה בינג' היסטרי עד שלא נותרה לי ברירה אלא לדלג על ארוחת צהריים. אולי אני אשקול אותה מחדש יותר מאוחר, לא בטוחה כמה אמונה יש לי בזה. אז הבינג' הזה עורר בי איזה קריז מטורף לסם שלי, להרעבות ולהתעסקות האובססיבית במשקל ובאוכל, כאילו ממש רצון פיזי שהבטן תהיה ריקה ולסחרחורת של רעב וכו וכו'. ובקריז הנחמד הזה למדתי שאני לא יכולה, פשוט לא יכולה להיות אנורקסית שוב, לא משנה כמה אני ארצה.

 

משתי סיבות. הראשונה היא שאי אפשר to unlearn את כל מה שלמדת בטיפול. כן, יש מעידות, יש נפילות, הרבה, וקשות. אבל פשוט אי אפשר לשכוח שצומות יכולים להרוס את המטבוליזם, ושלא לדבר על הנזק הבלתי הפיך, זה יכול אשכרה לגרום לי להשמין אם אני לא אתמיד. ואם כבר מדברים על התמדה, סיבה מספר שתיים. זה כמו שאיש שהיה בריא והשתמש בסמים, ונגמל, חלה במחלת לב ורוצה לחזור להשתמש בסמים. ויצפה שזה יהיה בדיוק כמו בפעם הראשונה. לא, חמודה. הפּוֹץ הזה, האיום, הנורא, לא נותן לי להיות אנורקסית. אני לא יכולה לעשות ספורט באופן אובססיבי, כי אני פשוט אאבד הכרה מאוד מהר. יש ימים שאני לא יכולה לעשות אפילו כביסה. כמובן שהאימונים 4-5 פעמים בשבוע על האפוקליפטיקל גורמים לי לרצות עוד, אבל בינתיים לא נתתי לעצמי לדחוף את עצמי הרבה מעבר לגבולות היכולת. (אני לא יכולה להתחייב על כמה זמן זה ישאר כך). בנוסף, תודות לפּוֹץ, יש אנשים סביבי 24/7. אי אפשר להיות אנורקסית תחת השגחה.

 

אז אני נאלצת להדחיק את הרצון להרעיב את עצמי ולשרוף קלוריות שלא צרכתי, אני בטוחה שאני לא נשמעת מסכנה כל כך מהצד. אולי זה אפילו נשמע כמו צד חיובי לפּוֹץ, אבל מבחינתי, כרגע, בשעה-שעתיים-יומיים הקרובים זה סוף העולם. זה כנראה יעבור, יחזור לקופסא קטנה בתוך המגירה שבתוך הארון שבמחסן של הראש. אבל כשכולאים שד סופו להשתחרר, והוא משתחרר כועס. במקום מלאך ושטן, יש לי שני שדים על הכתפיים, יש לי פּוֹץ, שדורש את הדרישות שלו, ויש לי איזו ספק הפרעת אכילה ספק אנה ספק געגוע דהוי מהעבר, שדורשת את שלה. שניהם אוכלים לי את הראש, מנסים לגרום לי לרחם על עצמי, מנסים לטשטש את כל מה שכבר השגתי וכל מה שנשאר לי להשיג. 

 

אין לי מושג איך אני לא מוותרת ואיך אני ממשיכה. אולי זה החוקים הקטנים שאני מרשה לעצמי להציב לעצמי, לפחות 5000 צעדים ביום, שלוש פעמים בשבוע לפחות 8000 צעדים, עד 1200 קלוריות ביום ולא יותר מ350 קלוריות לארוחה, ללא אוכל אחרי 7 בערב ואף פעם לא לאכול אם הבטן לא מקרקרת. החוקים ה-יחסית-לא-מגבילים האלו מאוד נוחים לשמירה, מאוד נוחים לתירוץ (חייבת להישאר פעילה בשביל השיקום מהפּוֹץ וארוחות גדולות גוררות עילפון, אסביר למה בהזדמנות) ומאוד לא "אנורקסיים". הם שומרים אותי באיזה מקום נוח שבו יש לי שליטה אבל אני לא מרעיבה את עצמי. יחד עם זאת הירידה במשקל נעצרה, למרות האימונים על האליפטיקל ולמרות ההגבלות באכילה וזה נורא מתסכל. כנראה שההגבלות שלי גרמו לאיזו האטה במטבוליזם, אבל עם כמה שזה מבאס אני לא יכולה לאכול יותר. 

 

מתחילה טיפול פסיכולוגי ביום שני בגלל הלחץ מהמשפחה. מעניין מתי יימאס להם ממני כבר. מתחשק לי לשים הכל הכל הכל בתוך המחסן ובתוך הארון ובתוך המגירה ועמוק בקופסא הקטנה ולא לפתוח את השדים האלה יותר בחיים.

נכתב על ידי פּוֹצִית , 8/8/2018 20:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפּוֹצִית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פּוֹצִית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ