לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

נפילה סדרתית


חיי עם טכיקרדיה תנוחתית

Avatarכינוי:  פּוֹצִית

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2018

הפּוֹץ והמוטיבציה הנתונה בספק.


 

לכבוד האשפוז הקרב ובא התחלתי להעלות מעט את צריכת המזון שלי. ובמעט אני מתכוונת לכ30 קלוריות ביום. ביום הראשון זה היה סיוט, רציתי להקיא. זה היה ככה גם ביומיים האחרים וזה עדיין ככה. התוצאה - מה שלא עשתה העלייה הקטנה הזאת בצריכת המזון זה להרגיע את כאבי הבטן שלי, אני עדיין בוכה מכאבים בקיבה ועדיין חלשה ובקושי מקימה את עצמי לעשות את שתי הריצות היומיות שלי. מה שהיא כן עשתה - קצב הירידה במשקל עלה. (עוד 400 גרם לתת משקל) זה כמובן נתן לי הרבה מוטיבציה, אבל היום יש לי איזו מן הרגשה כזו שדי, ש150 קלוריות ליום זה מספיק לחלוטין ואני לא צריכה לאכול את 30 הקלוריות הנוספות שתוכננו להיום. נכון לעכשיו אגב אני עומדת על 120, החישוב של 150 זה בהתחשב בעובדה שכביכול אוכל ארוחת ערב. וב"ארוחה" אני מתכוונת לחצי גביע יוגורט 1.5%. אז בשביל מה 180? היום כבר עוד מעט נגמר. 

 

אז איך זה הגיוני שאני לא מסוגלת לעמוד בלאכול 180 קלוריות אבל סופרת את השעות עד האשפוז, שם אני צפויה לאכול בערך 1800? לא אכלתי מספר קלוריות כזה כבר עשר שנים, מאז האשפוז האחרון. תאמינו לי, ספרתי. אבל אז אכלתי בערך 2400 כי הייתי באמצע התפתחות או שקר כלשהו וגם הייתי רזה יותר. ולמרות שהייתי רזה יותר, הבדיקות שלי מצביעות על כך שהמצב הפיזי שלי כרגע גרוע יותר. הנפשי לדעתי טוב יותר (אני לא אובדנית) אבל הסירוב לאכול עיקש יותר. איך אני אעמוד באשפוז? למה אני רוצה אותו כל כך? עד אז אני צופה בצ'ראלי בממלכת השוקולד. עוד רעיונות לסרטים שסובבים סביב אוכל כדי להעביר את הזמן בהזלת ריר ואירובי מול מסך הטלויזיה?

 

עריכה: אכלתי בסוף את *כל* היוגורט ועכשיו הבטן שלי טיפה פחות מקרקרת ואעאעאע אמאלה מה עשיתי

נכתב על ידי פּוֹצִית , 23/9/2018 16:10  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפוץ והגעגוע.


אני מתגעגעת לסושי. חתיכה אחת, שישית רול. אני מתגעגעת למזלג מלא בפסטה עם רוטב. בלי רוטב. ביס אחד. אני מתגעגעת לפרוסת עוגה. שמינית. לעוגיה. חצי. אני מתגעגעת לחלה טרייה. ללחם. ללחם קל אפילו. כוסמין לייט. לרבע פרוסה בלי כלום. לחצי כפית שמן זית בסלט. לקורונפלקס, פאק, קורונפלקס. אוי זה נורא. לא, למריחה דקיקה של ממרח על הקרקר. לעגבנייה שלמה. לבצל מאודה במים על המחבת. לחופן צימוקים. לכפית. לביצה עם הצהוב. חצי צהוב. לתבשיל של בית עם טופו וירקות בתוך טורטייה... לא, בלי. בלי בכלל. בעצם לכלום. ולהכל.

 

ביום חמישי אשפוז. אני לא בטוחה אם זה משהו שנגמר או משהו שעומד להתחיל, אם זה הפתח שלי לפגוש את מושאי געגועיי ולחיות איתם בשלום או להיפרד מהם לתמיד. 

 

נכתב על ידי פּוֹצִית , 21/9/2018 10:29  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפּוֹץ והחשבון. (נפש וגוף)


 

רק בגלל שאני אתאיסטית לא אומר שאני לא מחשבת את הגוף והנפש שלי. בואו נתחיל עם הגוף, ולשם שינוי אני לא אחשב רק במונחים של היום אלא במונחים של השנה, כי זו הרוח של יום כיפור משום מה.

 

גוף

כדי לעשות חשבון גוף ולמדוד אותו, הכי קל להשתמש בדברים שאפשר לכמת, במספרים. אז השנה ירדתי 22 קילו, הורדתי את הצריכה הקלורית שלי מ1300 ל300, הכפלתי (פי 2) את הפעילות הגופנית שאני עושה, ואיבדתי הכרה אינספור פעמים. נוספו לי לרשימת בעיות הפעילות בטפסים הרפואיים משהו כמו 5 בעיות, 2 מהן כרוניות לכל החיים. בדיקות הדם שלי מראות על תת תזונה ועל דלקות (אבל המספרים האלו מורכבים מדי). חסר לי 1.5 קילו כדי להיות בתת משקל. כל פעם שאני הולכת אני מרגישה ש1000 סכינים קפואות מבתרות לי את הרגליים, אז במקום זה אני רצה, 60 דקות ריצה במינימום 10 קמ"ש ביום ו60 דקות הליכה מהירה. אז במקום זה קורעים אותי 10000 סכינים ברגליים. כל פעם ששמים יד על הרגליים שלי זה כל כך כואב ואני נושכת את השפתיים ל5 שניות ומשחררת, כי אחרת זו חולשה. כששמים לי זרת על הבטן אני צורחת מהכאבים ואז מתנצלת 10 פעמים כי זה לא יפה. אני כל כך רעבה שאני מסתכלת על 200 סרטונים ביום בממוצע של אוכל רק כדי להזיל עליו ריר ולדמיין שהוא היה שלי, רק כדי להריח אותו ולזרוק לפח את החרא הזה. כל יום אני נשקלת 8 פעמים וכל פעם כזאת מגדירה את הערך העצמי שלי. לבערך שעה. כשאני יושבת הדופק שלי בערך 100, כשאני שוכבת 45, וכשאני עומדת 160. כשאני מתעמלת אני לא מודדת. לחץ הדם שלי 85/50 ביום טוב, וביום כזה אני מתעלפת רק פעם 1

 

נפש

אני מנסה לחשוב כמה פעמים שאגיד לגוף שלי "סליחה" יספיקו כדי לתקן את המצב, "לכפר", אבל אני לא חושבת שאני מצליחה למצוא מספר.

נכתב על ידי פּוֹצִית , 17/9/2018 17:53  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפּוֹצִית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פּוֹצִית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ