לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פאנפיק של "מפלי הצללים"

היי, ברצוני לפרסם פה פאנפיק חדש שאני כותבת על הפאנדום "מפלי הצללים" של ס.ס. האנטר. ראיתי שיש את הספר מתורגם בארץ אז החלטתי לשתף ברעיון שהיה לי אחרי שסיימתי לקרוא את הספרים הנפלאים של הסדרה. גם מי שלא קרא את הפאנדום יכול להנות מהפאנפיק.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2018    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

8/2018

הטירוף שמאחורי הקירות השבורים - פרק 4


"It was a strange monster, for beneath its exterior it was frightened and sickened by its own violence. It .chastised itself for its savagery

And sometimes it had no heart for violence and rebelled against it utterly."

 Kristin Cashore, Graceling

 

זאת הייתה מפלצת מוזרה, מתחת לחיצוניות שלה היא הייתה מבוהלת וחולה מהאלימות שלה עצמה. היא הענישה את עצמה על הפראות שלה.

ולפעמים לא היה לה לב לאלימות והיא התמרדה נגדה לחלוטין."

קריסטין קאשור, מחוננת

 

 

 

פרק 4

 

 

ברונט הביט ישירות בעיניי לפני שהוא כחכח בגרונו והתחיל, "אמא שלך אמרה שזה יהיה בסדר לחשוף את הזהות שלך פה. אמרתי לה שאנחנו נכבד את רצונך, אם זהו רצונך כמובן?" הוא סיים בשאלה. התלבטתי מה לענות, איך בדיוק לבחור את המילים.

הולידי, שכנראה חשה במורת רוחי, אמרה בטון עדין, "זה לא יהיה פשוט לשמור זאת בסוד במקום כמו זה אבל אם זה משהו שאת רוצה, אפשר לנסות למצוא דרך."

הם חיכו לתשובה, תשובה שעוד לא ידעתי כיצד בדיוק להעביר, אז החלטתי לבדוק את השטח לפני.

"היה לי הרושם שפיירי היא סוג של מקום מיתולוגי בעולם האנושי, אפילו בעיניי הפרנורמליים. שכמעט אף אחד לא באמת מאמין שהיא קיימת," אמרתי, שזאת בעצם הייתה דרך אלגנטית לשאול, כמה מהמתגוררים פה יודעים שפיירי באמת קיימת. 

הולידי הייתה זאת שענתה. "זה היה כך כמה דורות אחורה. פיירי הייתה נחשבת פה למיתוס עד שעוד ועוד פיי מהעולם האנושי התחילו להרגיש סוג של... משיכה לכיוון השערים המפרידים בין שני התחומים, הדודה-רבא שלי ברברה הייתה אחת מהן דרך אגב, היא ומשפחתה עברו בשער והיגרו לשם. כמוהם, היו עוד המון פיי שמצאו את השערים ועברו בהם. חלקם חזרו עם סיפורים והוכחות על אמיתות קיומה. עם השנים, היו פיי שלקחו איתם לשם אפילו פרנורמליים אחרים ועם איך ששומעות רצות בקרב הפרנורמליים, את בטח מתארת לעצמך עד כמה מהר הפכה פיירי ממיתוס לדבר האמיתי."

לא שבאמת יכולתי לתאר לעצמי עד כמה מהר השמועות רצות בקרב הפרנורמליים, שכן פגשתי רק ממש מעטים מהם בפיירי, מלבד הפיי כמובן, אבל על סיפור 'הקריאה' שמעתי. לפני המון שנים, פיירי קראה לכל ילדיה, הפיי, בכל ברחבי העולם לחזור הביתה, גם לאלה שמעולם לא היו שם. זה היה לאחר שהיא איבדה כל כך הרבה משוכניה במלחמה הגדולה. במשך עשרות שנים, פיי מכל רחבי העולם האנושי עברו בשערים והצטרפו לפראות ולחוסר המוחלט של האנושיות. זה היה מעניין לשמוע את הולידי קוראת לקריאה 'סוג של משיכה', ואני מניחה שזאת הייתה דרך אחת לתאר את זה, אם כי טוליס, שקראה רבות על המלחמה ועל כל מה שהתרחש לאחריה, תיארה בפניי שהקריאה היא יותר כמו מלודיה כאוטית, שרק הפיי יכולים לשמוע אותה. היא סיפרה לי שיש בה הכוח להפנט עד כדי שיגעון. 'משיכה' אפילו לא מתקרב לכוח החזק שהיה לפיירי על הפיי. היא לא השאירה להם כל ברירה אלא להיענות לקריאתה. זה היה ברור שהולידי מעולם לא שמעה את הקריאה בעצמה. בעוד שבאותה התקופה, אחרי המלחמה, פיירי קראה להמונים של פיי, בימינו היא בחרה אותם הרבה יותר בסלקטיביות. אף אחד לא ידע למה היא בחרה את מי שהיא בחרה, אך עם הזמן, פחות ופחות פיי נקראו על ידה, עד שהם הפכו לבודדים ובהפרשים של שנים. הייזל הייתה האחרונה.

"אז כולם שמעו על פיירי." זאת לא הייתה שאלה, רק סיכמתי את מה שהולידי אמרה.

"פחות או יותר. כמעט אף אחד בימינו לא יודע איפה היא ומה מתרחש שם בדיוק, אבל כן, כולם מודעים לקיומה," הולידי ענתה לי.

"ועל החצר?" שאלתי, חוששת מהתשובה.

"כולם יודעים שיש שם ממלכה, וחצר, ומלכה."

תקוותי התרוממה מעט. היא לא אמרה נסיכה.

"ונסיכה," ברונט אמר. נהדר.

"איזה..." התחלתי לשאול, ושנאתי את זה שהולידי יכלה להרגיש בבושה המזדחלת לתוכי כשהמשכתי. "איזה סיפורים בדיוק מסתובבים פה בעולם האנושי על פיירי?" היה לי הרעיון הכללי. צותתי פעם לשיחה של כמה ערפדים סוחרים מהעולם האנושי, שקיבלו אישור מאמא שלי לעבור בשער לצורך כל מיני עסקים מפוקפקים. מילים כמו 'פגומים' ו'מושחתים' ו'חסרי תקנה' הוחלפו בניהם. "פיירי הופכת אותך לכזה," זכרתי את אחד מהם אומר לעמיתיו לפני שהם מיהרו להסתלק.

ברונט והולידי חלקו בניהם עוד מבט מלא במשמעות, ארוך יותר מהקודם. תהיתי כמה כאלה יחלפו בניהם עד לסוף השיחה הזאת.

ברונט דיבר לבסוף בטון מעט מהוסס, "אף אחד לא באמת יודע מה קורה בפיירי חוץ ממי שהיה שם בשנים האחרונות והם... לא תמיד נרגשים יותר מידי לדבר על זה." שמתי לב שזאת הייתה דרך מאד מוצלחת לענות על שאלה אבל לא באמת לענות על השאלה שנשאלה. זה גרם לי לתהות עד כמה השמועות המסתובבות בעולם האנושי היו מחרידות. ידעתי ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר ממה שבאמת התרחש מאחורי השערים.

היה כנראה משהו במבט שלי שגרם לברונט להיאנח, הבעת פניו מתרככת מעט.

"אוקיי," הוא המשיך בכניעה, "יש כמה סיפורים ישנים שמתגלגלים מפה לאוזן עוד משנים עברו. חלק מהם מספרים על התעתועים בפיירי. על זה שאף פעם אי אפשר לדעת שם מה אמיתי ומה אשליה, חלק מספרים על זה ששום דבר לא דומם שם, שגם לדברים כמו ספר או שולחן יש את היכולת לזוז ואפילו לדבר. ויש גם שמועות על החצר ועל הממלכה, הם אומרים שיש שם דרך חיים... שונה משלנו." שמתי לב איך הוא אמר את המילה 'שונה', בדגש מלא במשמעות ובדחייה קלה. חשתי במורת רוחו.

"כמה שונה?" שאלתי, ולא יכולתי למנוע את הזעף הקל שהתגנב לקולי.

"תגידי לי את," הוא אמר ואז הרים גבה בשאלה.

"חשבתי שאמרת שזה הכל סיפורים ושמועות. למה שיהיה לי משהו להגיד?"

"זה באמת הכל שמועות?"

"אני לא יודעת. לא אמרת לי כמעט כלום."

הולידי הזדקפה בכיסאה והצמידה את כפות ידיה לחזה במחיאת כף קלה. "ואני שמעתי," היא התערבה מהר מלפני שלברונט תהיה ההזדמנות להגיב לי, "שיש שם חדי קרן וקנטאורים, ועוד המון זנים של בעלי חיים פרנורמליים שנכחדו מהעולם האנושי מלפני עידנים. ויש גם סיפורים ממש ישנים על 'צייד הפרא' אם כי אני דיי בטוחה שאלה ממוצאים..." קולה דעך כשהיא הבחינה שניסיונה היותר מידי ברור מאליו להקל על המתח לא צלח מאחר ואני וברונט עדיין נעצנו מבטים מתחרים אחד בשנייה.

"למה את רוצה לדעת?" הוא שאל, מתעלם לחלוטין מההפרעה הקצרה של הולידי.

"למה אתה לא רוצה לספר לי?" עניתי לו בשאלה משלי.

הוא סרק את פניי למשך כמה רגעים, כאילו מחפש בהם משהו שנמצא בהישג יד לפני שאמר, "בגלל שאני חושב שאת יכולה לספר את זה יותר טוב ממני."

"אז אתה מאמין לשמועות?" שאלתי. משום מה, הייתי בטוחה שברונט יהיה דווקא מהסוג הסקפטי, אחד כזה שלא קל לשכנע אותו, אבל אני מניחה שלהאמין לנורא ביותר ולבלתי אפשרי היה חלק מהעבודה שלו אז לא נתתי לזה לאכזב אותי יותר מידי. זה, וגם העבודה שכל מה ששמעתי עד עכשיו שמספרים פה על פיירי, ברמה כזאת או אחרת, היה נכון.

"זה משנה למה אני מאמין?"

"זה משנה מה באמת קורה בפיירי?" בשלב זה הבנתי ששיחת השאלות הזאת כנראה הולכת להיות ארוכה מאד, ושסביר להניח, לא תוביל לשום מקום. הולידי כנראה גם הבינה את זה באותו הרגע בגלל שהיא אמרה בקול, "אוקיי, זה מספיק." היא קמה מכיסאה בזמן שדיברה, ללא ספק בשביל באמת למשוך את תשומת ליבנו הפעם, "זאת לא אמורה להיות חקירה," היא המשיכה, "והכוונה היא לשני הצדדים." היא הביטה בין ברונט לביני במבט רציני ושילבה את זרועותיה על חזה. כשאף אחד מאיתנו לא ענה, היא המשיכה, "תראו, אני יודעת שזאת לא סיטואציה רגילה לאף אחד מאיתנו, ויכול להיות שאנחנו לא כל כך בטוחים איך להתנהג אחד עם השני, אבל זה," היא החוותה בידה ביני לבינו, "לא עובד."

לא יכולתי שלא להסכים איתה, ומסתבר שגם ברונט, כי הוא נאנח ואז אמר לי, "בסדר. אנחנו נספר לך את מה שאנחנו יודעים, אבל אנחנו צריכים שגם את תהיי כנה איתנו. גם אם זה אומר להפר כמה מההוראות של אימך." 

"כמו מה למשל?" שאלתי, חוששת אפילו להתחיל לחשוב לאיזה מהן הוא מתכוון.

"כמו להגיד לנו למה את באמת פה," הוא אמר ולא היה כל ספק בקולו. הוא לא נראה אפילו מתנצל על כך שהוא כרגע הודה בקול שהוא חושד בי ובאמא שלי. הולידי, לעומת זאת, זעה באי נוחות בזמן שהתיישבה חזרה בכיסאה.

הנה הגענו לחלק המסוכן של השיחה.

"חשבתי שאתה ואמא שלי כבר שוחחתם על זה." אמרתי בזהירות, מודעת לכך שאני חוזרת לדפוס הקודם של השיחה שלנו, אך לא יכולה לעצור את עצמי. שמעתי את שיחתה של אימי עם ברונט במכשיר הטלפון היחידי שיש בפיירי, שיחה שהתקיימה אחרי חודש של החלפת מכתבים ביניהם בנוגע להרשמתי לפנימייה. בטלפון היא חזרה על מה שהיא כתבה לו, שהיא חושבת שזה יהיה רעיון נפלא לשלוח את הנסיכה בתור שגרירה לעולם האנושי בשביל ללמוד עוד על "אחינו" הפרנורמליים מהזנים האחרים, ואיפה עוד אפשר יהיה לעשות זאת אם לא בפנימייה מלאה בהם. לא שמעתי מה נאמר בצדו השני של קו הטלפון אך אמא שלי לא נשמעה מרוצה. זאת הייתה שיחה ארוכה שבה ברונט ללא ספק ניסה לתחקר אותה לגבי כוונותיה עד שלבסוף הם הגיעו להסכמה שהוא יגיע לאסוף אותי מהנקודה שהיא ציינה בפניו.

הוא הזעיף את פניו מעט לתשובתי המתחמקת אך בכל מקרה דיבר, "כפי שבטח כבר הספקת להניח, הדברים שנאמרים על פיירי הם לא בדיוק מעוררים ביטחון ואמונה. ובעיקר לא הדברים שנאמרים על המלכה. את יכולה לקרוא לי פרנואיד או מאמין באמונות תפלות ורכילויות, אבל אני חושב שיש עוד למה שהיא סיפרה לי." הוא אמר, שזאת בעצם הייתה דרך ארוכה למדי להגיד 'אני לא סומך על אמא שלך'. שמתי לב שלברונט היה הכישרון להגיד משהו אחד, אבל להתכוון למשהו אחר. מעניין עד כמה הוא ישמח לדעת שלמלכה ולו יש מאפיין משותף.

הבטתי בפניו הנחושות והממתינות לתשובות, יודעת שזהו זה, אני חייבת להגיד לו משהו, והוא ידע אם אשקר. אז החלטתי להגיד את האמת. לא את כל האמת, אבל אמת כזאת שתשכנע אותו מספיק.

"אמא שלי היא...  לא אוהבת את הרעיון שאני לא רוצה לחיות בפיירי, זאת הדרך המעוותת שלה להוכיח לי טענה." לא רציתי להרחיב יותר מידי בנושא אז פשוט חיכיתי שהם יבינו בעצמם.

הם לא.

"איזה טענה?" הם שאלו ביחד.

"שאני לא יכולה להיות שייכת לפה," אמרתי ובחיי שניסיתי להסתיר את הכאב של זה מנשמתי. עד כמה שברונט היה חד אבחנה, הוא לא יכל לעלות על העצב בתוכי כי ידעתי שהבעת פניי המיומנת על ידי אימי לא חשפה שום דבר. אך הולידי מצד שני... הצצתי בפניה וראיתי בהם את הבעת האמפתיה הכנה, ויכולתי לחוש בחמלה הנפלטת ממנה בגלים לכיווני.

"במפלי-צללים, זה לא משנה מאיפה אתה ומה אתה. זה מי שאתה, מה שחשוב. את יכולה להיות שייכת לפה, אם זה מה שאת רוצה, וזה לא משנה מה אמא שלך חושבת," היא אמרה לי בעדינות אך בנחישות.

רציתי לנער אותה. לא בשביל להכאיב לה אלא בשביל להעיר אותה. איך לעזאזל היא יכולה להסתכל בפניי הרדופות ולחשוב שאני יכולה להיות שייכת לאיזשהו מקום שהוא לא פיירי? להאמין שאני יכולה להיות אחת מבני הנוער הנורמליים שחיים פה, ולהעביר את היום-יום שלי בנונשלנטיות הגובלת בדאגות יומיומיות וחסרות משמעות? למרות הכנות של הכאב ברגשותיי, הולידי הייתה תמימה לחשוב שאני יכולה להיות שייכת. כמעט ואמרתי לה שלא תדבר על דברים שהיא לא מבינה. שפיירי היא יצור חיי ונושם ורעיל, ושהארס שלה זורם בעורקים שלי במקום דם.

"תודה," אמרתי במקום. ידעתי שהיא עדיין יכלה להרגיש בשנאה העצמית ובבושה שנדפו ממני, אך היא לא אמרה דבר, היא רק הנהנה, חיוך מעט עצוב על פניה.

ברונט הביט בי בתשומת לב נוקבת, מנסה לראות מעבר לפניי הריקות מהבעה, מעבר לטון קולי השטוח. מה שאמרתי הייתה האמת, ידעתי שהוא לא יכל לשמוע את השקר בפעימות ליבי, ובכל מקרה הופתעתי כשראיתי את פניו מתרככות וחשתי בחשד שלו מתנדף. לא ידעתי אם בסופו של דבר הוא הצליח לראות משהו בעיניי או אולי זה היה מה שהולידי אמרה לי, או איך שהיא אמרה את זה, בכזאת חמימות וקבלה, שגרם לכך, אך ידעתי שהוא מאמין לי. מסתבר שהפעם, רגשותיי המרים והכנים, שיחקו לטובתי. אמא שלי הייתה קוראת לזה מניפולציה יוצאת מן הכלל, גם אם לא מכוונת.

"הולידי צודקת," הוא אמר, "כל הרעיון במפלי-צללים הוא ליצור חיבור בין כל הזנים השונים של הפרנורמליים, להוכיח שאנחנו כולנו יכולים להסתדר אחד עם השני ושחזירים לא יתחילו לעוף בגלל זה. זאת אחת הסיבות למה החלטנו שזה לא יהיה רעיון גרוע לתת לך לבוא לפה."

'לא יהיה רעיון גרוע.' כמעט ופלטתי נחרת בוז על השוואתו האבסורדית ביני לבין שאר הזנים הפרנורמליים. כן, הייתי פיי, אבל הייתי פיי ששייכת לפיירי וזה היה ברור שברונט לא ידע שיט על מה שזה אומר, כי להשוות אותי לשאר בני הנוער כאן היה כמו להשוות זאב פרא לכלבלב מחמד. לא צעד חכם מצדו של ברונט. לא שהתכוונתי ליצור צרות אם אוכל להימנע מכך אך עמוק בתוכי ידעתי שלא היה סיכוי שכל הסיפור הזה יעבור חלק, לא היה דבר שאמא שלי דרשה ממני לעשות איי פעם שלא נגמר באובדן והרס כלשהו.

"וחוץ מזה, את לא היחידה פה שמגיעה ממקום שהוא... קשוח. יש פה הרבה בני נוער שסוחבים לא מעט על כתפיהם. אני בטוחה שתוכלי למצוא את המקום שלך כאן," הולידי אמרה וההבעה שעל פניה הייתה משהו שאף פעם לא ראיתי על פניו של מישהו בפיירי, אך באינסטינקט ידעתי לזהות מהי. תקווה. חשתי ברגש הכמעט זר נפלט ממנה בעדינות ובסקרנות לכיוון שלי, ונתתי לו רק לרגע להסתחרר מסביבי, מעולם לא להתקרב יותר מידי. תקווה זהו רגש מסוכן, והאשליה שלו יותר חזקה מכל תעתוע בפיירי. אבל הולידי, אישה כמעט זרה שפגשתי רק מלפני כמה שעות, קיוותה בשבילי, ולא יכולתי להישאר אטומה לזה. כמה שניסיתי, לא הצלחתי להחניק את הוכרת התודה המהולה באשמה שזרמו ממני. רגש האשמה היה כמעט מסוכן כמו התקווה בסביבתה של הולידי, אך שוב, תגובתה היחידה הייתה אותו חיוך עצוב ואמפטי.

לעזאזל עם הולידי והדברים שהיא גרמה לי להרגיש, לעזאזל עם כל השיט המרוח בוורוד הזה.

"אני לא הולכת להישאר פה למשך זמן רב, אז זה לא באמת משנה," אמרתי, מנערת את עצמי מנטלית מסערת הרגשות המוזרה והלא צפויה שבתוכי.

"למה לא?" ברונט שאל בחדות, ולכל הרוחות, הנה חזר החשד.

"בגלל שבמוקדם יותר ממאוחר, אמא שלי תרצה אותי חזרה בחצר," זאת הייתה תשובה מסוכנת וידעתי שהיא עלולה להוביל לשאלות עוד יותר מסוכנות, אבל לפחות זאת הייתה האמת, גם אם, שוב, חלקית. אחרי שאשלים את המשימה, אמא שלי תרצה אותי חזרה בפיירי ובהתחשב בדרך היא בחרה לדרבן אותי, זה לא אמור לקחת הרבה זמן.

"חשבתי שאמרת שהיא רוצה להוכיח לך טענה," הוא אמר ושמתי לב שמילותיו הפעם היו עדינות יותר, אם כי עדיין חדות.

"ואני דיי בטוחה שהיא חושבת שלא ייקחו לי יותר מכמה שעות להשתכנע," אמרתי בכנות והפעם התרכזתי בכל כוחי לא לתת לבושה של זה להשתלט על נשמתי.

"זה בולשיט," ברונט אמר, וישר נדרכתי. ידעתי שפעימות ליבי לא האיצו אפילו פעם אחת. הצרתי את עייני לכיוונו ואמרתי, "אני לא משקרת, לא הקשבת ללב שלי?"

"אני לא מתכוון אלייך, אני מתכוון לאמא שלך. היא במשך חודש שלחה לי מכתבים על כמה שהיא רוצה שהבת היקרה שלה תעביר זמן בעולם האנושי עם בני נוער מהזנים השונים ותרחיב את אופקיה. למה שהיא תטרח לשכנע אותי כל כך אם זה הכל לזמן קצר?"

"אמא שלי אוהבת לשחק במשחקים," זאת לא הייתה התשובה לשאלה שלו, זאת סתם הייתה עובדה ובמקרה גם האמת לאמיתה. אם כי לא ציינתי שאמא שלי אהבה את המשחקים שלה מלוכלכים ומניפולטיביים, לא היה בכך צורך, הייתי בטוחה שברונט הבין את הנקודה, ראיתי את זה בעיניו. הם התבהרו לצבע כתום מסמא והבזיקו בכעס והוא ירק, "אז, זה משחק בשבילה? לשלוח את הבת שלה לטעום מעט ממה שהיא תמיד רצתה ואז לקחת את זה ממנה? איזה מן אמא עושה דבר כזה?" ידעתי שהרעל במילותיו לא היו מכוון אליי אך עדיין הרגשתי איך הוא זורם לתוך ליבי ומשחיר אותו עוד קצת.

"מה שברונט מתכוון," הולידי התערבה והניחה יד על זרועו של ברונט, ללא ספק בשביל לרכך את כעסו, כמו שהפיי יכולים לעשות באמצעות מגעם המיוחד, "שזה נראה קצת משונה שמלכת הפיי תטרח ככה בשביל משחק מטופש שכולל בתוכו פגיעה בבת שלה," היא המשיכה, ושמעתי שהיא ניסתה לעדן את מילותיה ומשמעותן כמה שיותר, אך היא לא יכלה למתן את רגשותיה המרים. הולידי אומנם קיבלה אותי בחום, אך היא ללא ספק הייתה בדעתה עם ברונט לגבי אמי, גם אם דרכה להביע את החשד והגועל שלה הייתה פחות ישירה משלו.

לא ידעתי איך להסביר להם שבחצר  דברים כאלה היו רק עניין של מה בכך. שהפיי שם משתעממים בקלות, ושדרכם לשעשע את עצמם הייתה מעוותת ואכזרית.

"תראו," התחלתי, מגבשת החלטה בתוכי שכנראה אהיה חייבת לתת להם משהו, "השמועות ששמעתם, הסיפורים, סביר להניח שזה הכל נכון. הפיי בחצר הם..." עצרתי לרגע, המילים: פגומים, סדיסטיים, אכזריים, על קצה לשוני. "לא ממש נורמליים," אמרתי לבסוף בהיסוס, מקווה שליבי לא יגמגם, אם כי ידעתי שהתיאור שלי היה כנה, גם אם לא מדויק. "אם אתם משווים אותם למה שנחשב לנורמה בעולם האנושי," הוספתי במהירות, לא בטוחה למה. זאת לא הייתה בדיוק דרך לנסות להצדיק אותם (אותנו, הזכרתי לעצמי), אלא יותר לנסות להסביר. "זה שאימי שלחה אותי לפה בשביל... לשעשע את עצמה, זה נורמלי בשביל הפיי בחצר.  זה מה שהם עושים. הם... משתמשים באחרים בשביל לספק את הצורך האישי שלהם ובדרך כלל הצורך האישי שלהם ייחשב ללא יותר מגחמה לפי הנורמה בעולם האנושי, כמו שעמום או החשק למשהו חדש ונוצץ. אני יודעת שזה מעוות, אבל ככה הם חיים, זה מה שהם מכירים, זה – " עצרתי בבת אחת והסטתי במהירות את מבטי לכיוון הארון, מסתכלת עליו כאילו הוא אמר משהו מעניין, לא מסוגלת להביט בעיניהם של ברונט והולידי. לא יכולתי לסבול את זה שגועל התפשט בתוכי על מה שאמרתי עכשיו, ועוד יותר לא יכולתי לסבול את הצורך שלי להתגונן. פיירי היא חלק ממני, או יותר נכון, אני חלק ממנה, לשנוא את זה בכל אטום בגופי לא יעשה שום דבר כדי לשנות את זה. ולנסות להצדיק את פיירי, אותי, להולידי ולברונט ירגיש ריק וצבוע. "זה מה יש," אמרתי לבסוף ולמרות שלא כיסיתי אפילו את קצה המזלג, הרגשתי שאמרתי יותר מידי. קיוויתי שזה יספיק. מבלי לראות את ההבעות שעל פניהם, ידעתי מהן מציגות. חשתי בהלם ובהתרעמות ו...אמפטיה? סובבתי את פני בחזרה לכיוונם. גבותיו של ברונט היו מכווצות בזעף מעל לעיניו שכבר לא היו בוהקות מכעס אבל עדיין רושפות. הבעת פניו מעבר למוטרדת. הולידי נראתה כאילו היא רוצה לגשת אליי ולנחם אותי, ידה זזה לכיווני כאילו היא לא יכולה לעצור את עצמה מלהושיט אותה אליי. כעס, נע ומר, מילא אותי. שנאתי את הדאגה וההזדהות הזאת שלהם, זה גרם לי להרגיש קטנה וחסרת אונים. כמעט והעדפתי את הפחד והגועל שחשבתי שהם יחושו לאחר שאחשוף בפניהם מעט מדרך החיים ה'שונה' של החצר.  לא ידעתי למה, אבל לפעמים, שנאה הייתה עדיפה מרחמים.

"אל תרחמו עליי. פיירי היא הבית שלי." ירקתי לעברם בקול נמוך, מנסה לשלוט בזעם הפתאומי, מכריחה את פניי ואת רגשותיי להיאטם.

מבטו של ברונט התמקד על עיניי והוא פתח את פיו כדי להגיד משהו אך סגר אותו במהרה. בהבעת פניו הפחות כועסת ויותר מודאגת עכשיו, ראיתי שהוא שמע את השקר בליבי המגמגם. פיירי מעולם לא הייתה בית עבורי, יותר כמו בית כלא.

הולידי קמה מכיסאה והתיישבה על המיטה לידי. היא לקחה את ידיי בידיה ושניה לפני שהספקתי להידרך מהמגע הלא צפוי, הרגשתי בגל של חום מתפשט בתוך חזי. הכעס התנדף כאילו לא היה. הבטתי בידינו המשולבות בפליאה. הנחמה שמגעה הציע הזכירה לי את הייזל, שהייתה היחידה בפיירי שאי פעם נגעה בי בשביל להעביר לי רגשות חיוביים.

 "אנחנו לא מרחמים עלייך, אלין," היא אמרה בעדינות, רגש מילא את קולה והפך אותו לדק וקטן. "זה פשוט ברור לנו שאת לא מסכימה לדרך חיים הזאת וזה גורם לנו להרגיש... זאת סיטואציה מדאיגה. את חייבת להגיד לנו אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות בשביל לעזור לך. אם את רוצה להישאר פה אני בטוחה שיש משהו – "

"תפסיקי," קטעתי אותה בגסות ומשכתי במהירות את ידיי משלה, החמימות מתנדפת ומחזירה את הכעס כאילו הוא מעולם לא לקח הפסקה. כשהרגשתי שהולידי עדיין נמצאת יותר מידי בתוך המרחב האישי שלי, קמתי מהמיטה, שילבתי את זרועותיי על חזי, ונעצתי בה מבט. הבעת פניה הראתה שהיא חוששת שהיא עשתה את הדבר הלא נכון.

בניסיון להרגיע את עצמי, נשמתי עמוק לפני שאמרתי, במה שקיוויתי שהיה קול רגוע, "נולדתי וגדלתי בפיירי, אני לא הקורבן שלה. אני לא צריכה שתצילו אותי." העברתי את מבטי בין הולידי לברונט, דורשת מהם באמצעות עייני לעזוב את זה. לא האמנתי איך כל השיחה הזאת הגיעה למצב שבו אני זאת שכועסת. הם היו אמורים להירתע ממני, לחשוד בי. לא לדאוג לגביי ולנסות לנחם אותי.

ליבי פעם במהירות בחזי מתסכול וזעם ובושה ולא ידעתי אם דיברתי אמת או שקר כשטענתי שאני לא קורבן. לא הייתי בטוחה שרציתי לדעת מה ברונט שמע בפעימות ליבי.

כשהסקרנות המקוללת שלי ניצחה אותי, הבטתי בפניו. ראיתי שהן בלתי ניתנות לקריאה. מסתבר שהערפד ידע לאטום את הבעת פניו אפילו יותר טוב ממני. סירבתי לחשוב על למה לו לעשות את זה, סירבתי לחשוב על העצב המר שנפלט ממנו. חיכיתי שהם יגידו משהו, וכשאף אחד מהם לא דיבר, המשכתי, "למקרה שהרבה שמועות על הנסיכה לא שמעתם, כדאי שתדעו," קולי תפס את הטון המלכותי והגאה שהשתמשתי בו כשהסובבים אותי שחכו עם מי הם מדברים, כשהם המעיטו בערכי. 'אני לא יצור קטן וחסר ישע שצריך הגנה, אתם אלה שצריכים להתגונן מפני. אני פצצת זמן. אתם לא שומעים את התקתוק של השעון סופר את השניות אחורה?' חשבתי, "אני יכולה לדאוג לעצמי," היה כל מה שאמרתי.

ברונט והולידי החליפו מבט שלישי ביניהם, מלא באותה משמעות שכבר התחלתי להבין ואז ברונט כחכח בגרונו ואמר, "בסדר." זאת הייתה הסכמה לא להסכים, שמעתי את זה בטון קולו המסתייג. ידעתי שהם הבינו, סביר להניח יותר טוב ממני, ששום דבר לא היה בסדר, ורציתי להמשיך ולהתווכח עד שהם יפסיקו להרגיש בגוננות הזאת שחשתי מהם כלפיי.

"עכשיו, תשבי," ברונט אמר והחווה בראשו לכיסא שהולידי נטשה. 

רציתי להתעקש להמשיך לעמוד אבל לא באמת הייתה לי סיבה לכך, וכבר איבדתי מספיק מקור רוחי בשיחה הזאת, אז התיישבתי על הכיסא ונעצתי את עיניי על הידית של השידה, שהייתה מעט משמאלה להולידי. לא רציתי להמשיך עם השיחה הזאת, הרגשתי שהיא התישה אותי מנטלית כמעט כמו יום בחצר.

"אני לא רוצה שהם ידעו," אמרתי מהר לפני שמישהו מהם יספיק להגיד משהו. קיוויתי שאם אענה על שאלתו הראשונה של ברונט, אם אני רוצה לחשוף את זהותי האמתית פה או לא, אז זה יסכם את השיחה והם ילכו.

למרות הנושאים הרבים שהוחלפו מתחילת השיחה, ברונט ישר עלה על מה שהתכוונתי ואמר, "כמו שאמרתי, אנחנו נכבד את רצונך. אבל גם כמו שהולידי אמרה, זה לא יהיה פשוט להסתיר משהו מהמון של פרנורמליים וסביר להניח שמישהו מהם יגלה משהו בקרוב."

'וסביר להניח שעד אז אני כבר לא אהיה פה,' לא אמרתי, כי ידעתי שזה עלול להוביל לעוד סיבוב של 'למה לא? אה, כי אמא שלך היא מפלצת,'  אז אמרתי במקום, עיניי עדיין על הידית, "אם זה יקרה, אני אתמודד עם זה אז."

מכיוון שמבטי  לא היה עליו, יותר הרגשתי מאשר ראיתי, שהוא הנהן בתגובה.

כשראיתי שהם לא קמים ללכת, הזזתי את עיניי להולידי. היא נראתה כאילו היא מתאפקת מאד לא להגיד משהו וייחלתי לכך שהיא תמשיך להתאפק, הייתי בטוחה שאני לא רוצה לשמוע את מה שיש לה להגיד. בדיוק כשהיא פתחה את פיה, ברונט דיבר בצדי. "אמרת שרצית לשמוע על הסיפורים שמסתובבים פה על פיירי?" הוא שאל אותי, והיה היסוס בקולו. היסוס שגם אני הרגשתי.

"לא עכשיו," אמרתי אחרי מחשבה קצרה. "אני קצת עייפה," שיקרתי, ולא היה לי אכפת שברונט שמע זאת בפעימות ליבי. האמת הייתה שפשוט כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת מה יודעים על פיירי בעולם האנושי, זה רק היה עוד משהו שאצטרך להתמודד איתו, וכבר היה מספיק בצלחת שלי.

ברונט והולידי עדיין היססו ללכת, למרות שהייתי בטוחה שהם הבינו את הרמז הלא ממש דק שלי.  

"אנחנו מצטערים," הולידי פלטה לפתע במהירות, כאילו היא לא הצליחה להחזיק את זה יותר בתוכה, "לא התכוונו להעליב את הבית שלך. ואת צודקת, כל מה שאנחנו יודעים על פיירי ועל החצר הוא רק משמועות וסיפורי ידע-עם. ואת לא חייבת לדבר איתנו על זה, אבל אם תרצי, אני מבטיחה לך שנעשה הכל בשביל לנסות להבין את זה." וזאת בדיוק הייתה הבעיה. ההבנה הזאת שלה. העבודה שבמקום להירתע מפניי היא הושיטה לי את ידה. אי הספק שלה בנוגע לתמימותי. זה רק גרם לי לשנוא את עצמי עוד יותר על זה שאני מרמה אותה, ונתן עוד הוכחה לכך שאמא שלי צודקת לגביי.

בגלל שלא ידעתי מה להגיד לה חוץ מלבקש ממנה להפסיק להיות כזאת נאיבית, פשוט שתקתי והנהנתי במקום. לא שזה היה משנה, הולידי הרי גם ככה יכלה לחוש בסערת הרגשות שבתוכי, שדיברה חזק יותר מכל מילה. ראיתי שהיא מאד השתדלה לא להראות על פניה את אותה הבעת רחמים וחמלה, במקום, היא חייכה אליי בחום וקמה מהמיטה. ברונט קם אחריה ואמר בקול ענייני הפעם, "אז כמה דברים נוספים לפני שאנחנו הולכים. רשימת החוקים וכללי ההתנהגות של מפלי-צללים ממוגנטת על המקרר, ואמבר, אחת השותפות לבקתה שלך, תביא לך את מערכת השעות של השיעורים שלך יותר מאוחר. הזמנו לך את כל הציוד הלימודי שתצטרכי, הוא אמור להגיע מחר או מחרתיים."

"או, וארוחת הערב מוגשת בשש," הולידי הוסיפה.

"חוץ מזה, יש עוד משהו שאת צריכה?" ברונט שאל.

"לא," אמרתי ומאחר שהייתי מספיק גסת רוח במהלך השיחה הוספתי, "תודה."

כשהם סוף סוף עזבו, המשכתי לבהות בדלת הסגורה בהבעה אטומה, מנסה לעקל את כל מה שנאמר. את כל מה שלא נאמר. ניסיתי למצוא את ההקלה שבתוכי על כך שלא חשפתי שום דבר מסוכן שהיה יכול לשים סוף לתוכניות שלי, אך כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על מה שכן חשפתי, ועל זה שזה עלול להיות מסוכן לא פחות, גם אם מסיבה אחרת לחלוטין.

 

סוף פרק 4

נכתב על ידי , 4/8/2018 13:56  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: נקבה




51
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , פאנפיקים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAstoryteller אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Astoryteller ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ