אני אף פעם לא הבחורה הזו.
זו שנשימות נעתקות כשהיא עוברת,
זו שיכולה בהנפת שיער לסובב ראשים,
זו שחוותה אהבות שא תשכח בחיים,
זו שתשיג את מי שחפצה בו,
זו שתהיה כיפית וזורמת מטבעה,
זו שבשבילה גבר הוא רק עוד הנאה.
כי אין מה לעשות.
כך זה מיום היוולדך כשאומרים לך שאת הילדה הכי יפה שיש, אבל בחוץ מחכה התחרות.
את אמנם לא הכי פחותה בערכך, יש לך שירים, סיפורים, חוש הומור מפותח.
יש שיאמרו שאת אינטיליגנטית ורהוטה, בעלת ערכים ומוסר מפה עד הודעה חדשה.
אבל באף אחד מהתיאורים האלו לא נמצאת המילה, "יפה".
כי בשביל להיות, "יפה", צריך להיוולד עם הגנים הנכונים, וכפי שנראה הרצף הגנטי שלך קצת סטה מהקווים.
אז את לא מוותרת, איפור, דיאטות, צבע בוהק בשיער.
תמיד להיות מיוחדת, תמיד להיות מעודכנת, תמיד לפנות לתבונה וההגיון, הרי כל הגדרה חסרת תועלת כבר ממש לא בחשבון.
ואז, מה נשאר לך? הכוחות כבר אוזלים, השמחה כבר לא באמת שם, והגברים שכל כך חשקת בהם? הם כבר הבינו שאת לא בחורה לעניין.
כלומר, את יצירתית, קיצונית, רגשנית, ובו זמנית קרה, הגיונית, את עילוי הפנטזיה המינית, אבל את ממש לא בחורה ליותר מלילה, אולי שבוע.
אם תשימי את האגו בצד, שבועיים גג.
אז מה תבחרי, אישה תועה? מה תעשי כשבעוד עשרים שנה, הם ימצאו מישהי כזו שלא מתאמצת, שאפשר להקים איתה משפחה, ואת תשארי לבד ותשאלי, "למה?", והם יענו לך שגברים זה עם חרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
