לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זהו סיפור על חיי אדם בוגר שכל חייו התהפכו עליו בפחות משנה אחת כשנטייתו המינית מתגלה לאישתו. הסיטואציה המטלטלת מביאה אותו לחשוב איך כל זה התחיל, מה היה ואיך זה השפיע עליו בכל מהלך חייו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2018

אז אני כן או אני לא???


בסיס ההדרכה ממוקם על חוף הים. הגלים מתנפצים ומתערבבים בקולות הירי מהמטווח. אניות מסע מפליגות אל האופק, חוצות אניות אחרות שממתינות להיכנס אל הנמל. פה ושם חוצה את האופק ספינת חיל ים ומעוררת בכולם גאווה גדולה, כי אליהם נצטרף בעוד לא הרבה זמן. מדריכים במדים אפורים, מגוהצים ויפים, דרגות מוזהבות ושרוולים עטורים בשרוך הדרכה אדום בוהק, מובילים קבוצות קבוצות של חיילים צעירים שצועדים יחד, כל קבוצה לעבר היעד שלה. הקבוצות מחולקות לפי המקצועות שכל אחד מיועד אליהן. חיי חיילים צעירים עם כל המשתמע מהמושג חייל, יחד עם לימודים מתישים הנמשכים שעות ארוכות ולעיתים עד לאמצע הלילה. שגרת לימודים שלא מוכרת מהתיכון. חלק מחברי הקבוצה עברו יחד את הטירונות וחלק הצטרפו לקורס. חניכי הקורס שובצו לסדרה של שלושה חדרים ובכל חדר כשישה חיילים במיטות קומתיים ובארונות צבאיים ארוכים וצרים. ושוב צריך להכיר את האנשים החדשים. ושוב לעשות רושם טוב. לבדוק מאיפה כל אחד מגיע, מה תחומי העניין שלו, עם מי אוכל להיות חבר טוב. הלחץ הצבאי יוצר חיבורים טובים בין האנשים. הקבוצה מתגבשת והקשר בין כולם הופך להיות קשר חברי וטוב. האינטנסיביות שבחיי חייל בקורס לא מאפשרת לחשוב על שום דבר אחר מלבד העשייה שבה אנחנו נמצאים. סדר היום מסתיים מאוחר בלילה, וכל מה שבא לעשות זה מקלחת זריזה ולהיכנס למיטה.

באחד הלילות שובצתי לשמירה במקום שנקרא "מרינה". טוב, לקרוא לדבר הזה מרינה היה אחד מהבדיחות הטובות ביותר של חיל הים. בסך הכל מקום בו סירות הגומי היו שועטות אל הים וחזרה ממנו, עם עגלות שתפקידן להעלות את הסירות גומי אל החוף ולהעבירם למחסן שנמצא ממש ממול. הלילה בעיצומו. ריצוד אורות הכוכבים על גבי הגלים הקטנים של הים משווים לים מראה של מסיבה שלא נגמרת עם חזיונות שמופיעים כשהמוח תחת השפעת כימיקלים, נקודות אור צבעוניות שקופצות ומדלגות על גבי הגלים, השתקפות של אורות כלי השייט מתערבבים עם השתקפות אורות העיר הגדולה. רעש התנפצות הגלים על החול הוא הרעש המרגיע ביותר ששמעתי עד אז בחיי, המאפשר למחשבות להפליג בעצמן אל מרחקים ועומקים, ולהעביר את העייפות הרחק והלאה. הראש מנסה לנקות את שאריות היום הלחוץ שהיה. מנסה שלא לחשוב על כל החומר הלימודי שעבר בו במהלך היום, חומר שאם לא הייתי בחיל הים לא הייתי  נחשף אליו מעולם. המחשבות מנסות להגיע למקומות יותר רגישים ואז המחשבה ששולטת בראש היא "מה יהיה איתי?". לא במובן של השירות הצבאי שאיתו הייתי שלם וחיכיתי לו בקוצר רוח. לא ברמת הציונים והמבחנים שהקורס דורש שאקבל. המחשבה שהשם שלי מרוח בשירותים ולידו הצמיד מישהו את המילה "ההומו" לא הניחה לי באותו הלילה. נכון שאני נמשך גם לאליהם, אבל גם הן עושות לי את זה באותה המידה. האם אמצא את האחת שתהיה שלי? האם היא זו שתוציא ממני את המשיכה הזו? תחושה צורבת של כעס עוברת בי בכל הגוף. למה הוא היה צריך לרשום את זה על קיר השירותים? הרי כל החיילים שעוברים שם יביטו בי בעין עקומה עכשיו. ניסיתי למצוא תירוץ לסיבה שיד נעלמה רשמה את המשפט שהכאיב לי מאוד, משפט שנגע בעצב חשוף כל כך אצלי, עצב שלא סגור על עצמו. אני בעצמי עוד לא בטוח מה אני, אז איך זה שמישהו אחר כבר יודע וקובע?

המחשבות ממשיכות בנתיב שיצרו לעצמן. נזכר איך בזמן שישבנו במרכז החדר, מספריים ומסרק בידיים שלי מעל ראשו של יוני, מנסה לקצץ את שיער הראש שלו שגדל קצת פרא. יוני, ילד יפה, בעל שיער בלונדיני חלק ויפה, עיניים ירוקות בהירות שחודרות עמוק לתוך הנשמה של בן שיחו, ביקש ממני שאקצוץ את שיערו. הוא לא רצה לגשת לספר הצבאי שנמצא בכניסה לבסיס. מראות החיילים שיצאו מהמספרה שלו הספיקה לו כדי להחליט לא להיכנס אליו. הוא החליט להפקיד את שערות ראשו דווקא בידיים שלי למרות שאין לי שמץ ניסיון של ספר, אבל לא אמרתי לא. אי אפשר לסרב לעיניים המדהימות של החייל היפה הזה. במהלך העבודה על שיערו הבלונדיני של יוני, הוא סיפר לי על המשפט שכתוב בשירותים. פעם ראשונה ששמעתי על זה. הידיים קצת רעדו אבל התאמצתי מאוד לשמור עליהן יציבות כדי שלא אפשל בתספורת. אמרתי לו שלא ידעתי על זה, ושיגיד לי איפה זה רשום בדיוק כדי שאלך למחוק את זה. הוא ענה לי בחיוך מקסים, שאין צורך ללכת למחוק הוא כבר עשה את העבודה הזו. "לא נראה לי שזה נכון" אמר לי, אני מכיר אותך עוד מהטירונות אז אין סיבה שמישהו יאמין לזה. תחושת ההקלה שעברה לי בגוף הייתה מהנעימות שעברתי. הסוד הגדול שלי כמעט ונחשף, כמעט ועמדתי ערום ועריה מול כל החברים שבקורס, ערום כביום היוולדי מול כל החיילים שמשתמשים בשירותים האלו, כשהסוד שלי מתנופף לו בגאווה גדולה, צוחק לי בפנים ואומר לי שאין דבר כזה סוד כמוס שנשאר לכל החיים.

עוד באותו הבוקר ההתייסרות סימנה אותי כמטרה נוחה להתעלל בה. ראתה כנראה את חיבוטי הלב והחליטה שאני הוא זה שעליו היא צריכה להתיישב. כחלק מהאימונים תרגלנו מצבי אב"כ. נכנסו לתוך חדר שנאטם, בידינו מסכות אב"כ שחורות ומסריחות. המדריך, במשפטים צבאיים קצרים ומדויקים מסביר ומדגים כיצד יש לשחרר את הרצועות השחורות של המסכה, איך לשלב את האצבעות בין הרצועות ולמתוח אותם לאחור ובתנועה מהירה להניח את המסכה על הפנים, כשהסנטר מוביל ואוחז בקצה הפנימי של המסכה והידיים מחליקות באחורי הראש ועוזבות אותן שם. למתוח את האבזמים חזק כדי להצמיד את המסכה לעור הפנים, לחסום עם כף יד את כניסת האוויר בתחתית המסנן שהוברג לתחתית המסכה, לשאוף אוויר ולהרגיש איך היא נצמדת לפנים כמו ואקום, ולא מאפשרת לשום דבר לחדור מבין הדפנות שלה. כשהיינו מוכנים, ולכל אחד מאיתנו מסכה מצחיקה שהזכירה את מלחמת העולם השנייה על הפנים, הוזרם לתוך חלל החדר גז בצבע לבן אפרפר שהתפשט במהירות לכל פינה בחדר האטום. ההוראות שקיבלנו מהמדריך היו מדויקות וחדות. כל אחד מאיתנו, על פי החלטת המדריך ובעת הפנייה אליו, יסיר את המסכה מפניו, יאמר את שמו ואת המספר האישי שלו וירוץ החוצה מן החדר, כמה שיותר מהר. הריכוז בנושא היה ממני והלאה. המחשבות שהטרידו אותי לא עסקו במסכות אב"כ או בלהיזכר מהו המספר האישי שלי. ההדרכה, המדריך, הריח המסריח של המסכות, הרצועות השחורות והאבזמים עברו לידי כמו מתוך סרט שהתפקיד שלי בו הוא להיות הצופה בלבד, כשלפתע יד חזקה נוגעת בכתף שלי ומורה לי להסיר את המסכה. בתנועה משותפת של הידיים והריאות הסרתי את המסכה ושאפתי מלוא החזה אוויר. העניין הוא שמרוב שהראש היה טרוד במשהו אחר, במקום לשאוף אוויר מתוך המסנן ורק אחר כך להסיר את המסכה, הפעולות הללו התבלבלו להן אצלי והגיעו בסדר ההפוך. לקח לי כחצי שעה של שיעול, אוויר נקי ומים שרחצו את הפנים והחזה עד שיכולתי לחזור לנשימה סדירה ונקייה.

רעש של סירת דייג שחלפה מול המרינה הסיטה את הזיכרון הצורב הזה ממאורעות החדר האטום על שלל המחשבות שעברו בה. השאלה נותרה פתוחה וללא מענה. כנראה שיעברו עוד שנים רבות עד שתינתן תשובה לשאלה, אם בכלל. מבט חטוף בשעון מראה שלא נותר לי עוד זמן רב עד שאניח את ראשי על הכרית שבמיטת הקומתיים בחדר הצבאי, אשחרר את המחשבות וההתלבטויות, ואניח לעצמי לשקוע עמוק במזרון בשינה עמוקה עד לשעת ההשכמה.

נכתב על ידי bi or one , 3/7/2018 13:02   בקטגוריות אהבה ויחסים, צבא  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  bi or one

בן: 52

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , גאווה , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לbi or one אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על bi or one ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ