לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זהו סיפור על חיי אדם בוגר שכל חייו התהפכו עליו בפחות משנה אחת כשנטייתו המינית מתגלה לאישתו. הסיטואציה המטלטלת מביאה אותו לחשוב איך כל זה התחיל, מה היה ואיך זה השפיע עליו בכל מהלך חייו.

כינוי:  bi or one

בן: 53

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2018

ואולי מכאן הכל התחיל?!


סתיו של נובמבר, האוטובוס מלא בחיילים שזה עתה התגייסו, כולם עדיין בסוג של הלם בקו"ם, לא ברור מה הולך להיות. הכל חדש, הכל שונה, שום דבר שהכרנו לא היה שם. הש"ג, לבוש כולו בשכפ"צ, קסדה ונשק, מתקשה להתרומם מהכיסא שבבוטקה שלו, ופותח את שערי הבסיס. החשכה כבר ירדה על כל אזור השומרון, ובלמי האוטובוס חרקו היטב עד לעצירתו המוחלטת. שטף של חיילים מתערבב בצעקות זירוז. ציוד מתערבב עם אבק החול שבמגרש המסדרים ולהקה של טירונים שזה עתה עזבו את הבית, מנסה להסתדר בשלשות, כפי שהצעקות מסתבר ביקשו. הכל מבולבל, הכל נראה כאוטי ולא ברור. מה קורה פה? לאן ללכת? מי זה הבחור הזה שצווח? וכדרך נס, השלשות מוכנות, כל חייל נעמד ולידו הציוד שלו. המפקדים, שלא מזמן התגייסו אף הם, מחלקים את כולם למחלקות, לכיתות וכל מפקד כזה מתחבר לכיתה ולוקח אותה לתוך מאהל ענק עם מיטות שדה שממוקמות על רחבת בטון שידעה ימים טובים יותר. כל אחד תפס את המיטה שהייתה קרובה אליו והחל לארגן את הציוד עליו. פרסתי על המיטה שתפסתי את שק השינה ומתחת לה הנחתי את התיק האישי שלי, הקיטבג והציוד הצבאי שקיבלתי יום לפני כן. העיניים מנסות לקלוט מי איתי באותו האוהל, מי אלו שאצטרך במהלך הטירונות לחיות במחיצתם כאילו היו האחים שלי, לאכול איתם, לצחוק איתם, להתקלח איתם, לצאת למסע איתם, להיות אחד בתוך השני לאורך כל התקופה.

עד מהרה כל שוכני האוהל התוודעו האחד לשני. כל אחד בשמו, במקום מגוריו, בחברה שיש או אין לו, במה שהוא רוצה לעשות בהמשך השירות או שבעצם לא ממש רוצה אבל הכריחו אותו. דינמיקה של אנשים שנמצאים במצב מבלבל, לא ידוע, בחוסר ודאות שמשייכת את כולם יחד ויוצרת חבל שמחבר אותם האחד לשני. התחברות בהתהוותה, כזו שתלווה אותנו לאורך כל המסלול הלא ארוך הזה. את ניסיונות ההתחברות קטעו צווחות שהגיעו מכיוון השביל המוביל לאוהל, צווחות שנשמעו מוכרות מהירידה מהאוטובוס. מסתבר שהמ"כ שלנו, בעל קול צווחני וחזק במיוחד, זה שהתגייס שני מחזורים לפנינו, כבר התרגל לעובדת היותו מפקד ונהנה מהתפקיד שמקנה לו כוח על בני גילו. תוך דקות ספורות היינו בשלשות מול המאהל, צועדים לעבר מחסן הנשק כמו חבורה של צעירים שלא ממש מבחינים בין ימין לשמאל, קצת כמו אותם קבוצות מצחיקות שרואים בחדשות, כאלו המנסים לקרוא לעצמם גרילה.

אחרי קבלת הנשקים הכבדים והארוכים ואחרי ארוחת ערב שקשה לקרוא לה כזו, הגיע הזמן למקלחת קרירה. להוריד את בגדי הצבא המסורבלים שקשה להתרגל אליהם, לעמוד בתור ולחכות שזה שלפניך יסיים להסתבן ואז תוכל להיכנס אתה אל מתחת לברז שמזרים מים לא לגמרי חמים, כמו היה צינור שמשקה גינה. תחושת רעננות למרות המקלחת המוזרה, התפשטה בגוף כשהבגדים שהבאתי מהבית מצאו את עצמם על גופי. לשכב על המיטה היה אחד התענוגות הטובים ביותר שידעתי באותו היום. מניח את הראש על מה שנראה כמו כרית מאולתרת ומנסה לעצום עיניים ללא הצלחה. מסתבר שגם שאר חברי האוהל לא מצליחים להירדם, למרות העייפות הכבדה שנפלה על כולנו, כנראה שעברנו את נקודת המשבר והקושי להירדם תפס את כולנו באותו הזמן. זמן שנוצל לשיחות נוספות, להכרות מעמיקה יותר, לדיבורים ברומו של עולם שמעניין אותנו באותם הרגעים. במיטה לצידי שכב דייויד, בחור צנום בעל שיער שחור סתור וחלק, מעט יותר נמוך ממני, שאיתו ניהלתי באותו הלילה שיחה נחמדה עד שהעיניים של שינינו נעצמו מעצמם ונרדמנו.


יום חמישי הגיע ואיתו גם האימונים הרגילים. אולם בנוסף להם ידענו כי יום שישי הוא היום בו נצא סוף סוף הביתה לאחר שבוע ארוך ומייגע. על מנת להצליח להגיע לאוטובוס שייקח אותנו למרכז, היה עלינו לצחצח ולנקות את המתחם שבו שכנו. לנקות את העלים, להזיז את האבנים, לסדר את השביל, לגרוף את האדמה, למתוח את האוהל, להשפריץ מים על רחבת הבטון ולעבור עליה עם מגב כדי לגרוף את המים האפורים החוצה ממתחם האוהל. שעות על גבי שעות של עבודה משותפת גרמו לנו לסיפוק עצום כשסיימנו והבטנו במתחם שהתיימר להראות נורמלי וראוי למגורים. עם חיוך על השפתיים נכנסו לתוך שקי השינה, חולמים על הנסיעה הביתה, על מי שנפגוש מחר בצהריים, על המסיבה שמתוכננת למחר בערב בה נפגוש את כל החבר'ה, אלה שהתגייסו ואלה שעדיין לא. האם לבוא למסיבה עם מדים או שזה מוגזם מדי? אבא ייתן לי את האוטו כדי שאסע או שאצטרך לארגן לי הסעות.... והשינה השתלטה, העיניים נעצמו, הגוף רפוי והלילה עוד מעט נגמר עם הבלחי אור ראשונים של בוקר יום שישי.

הביקורת בעיצומה, ההערות נזרקות על ימין ועל שמאל. חיילים צייתנים עוברים אחרי המבקרים ומסדרים ומתקנים את הדרוש טיפול. המ"כ נכנס אל תוך האוהל שלנו, כאשר כל אחד מאיתנו נעמד זקוף ליד מיטתו. הנשק בהצלב והלב פועם בחוזקה – רק שהכל יעבור בשלום ונעלה על האוטובוס הביתה.

הראשון לקבל נזיפה היה רועי. איך יתכן שמתחת למיטה מסתתר לכלוך בגודל של פיל. נשאר שבת. אחריו עוזי קיבל נזיפה, איתן, יוני, דיוויד ובסוף אני. איך אני מעז שלא לקפל את שק השינה כפי שהצבא מלמד. יש לך שבת שלמה ללמוד לקפל שק שינה בצורה מושלמת.

כל התכניות התפוגגו ונעלמו. המצב רוח ירד למעמקים שטרם הכיר, רוח אחה"צ נשבה בתוך האוהל כאילו מנסה להקל על הבשורה ולהגיד שגם להישאר בבסיס בשבת זה דבר נחמד. קבלת שבת צבאית, אווירה מעט חופשית, יין פטישים נמזג לכוסות, כאילו היה זה אחד היינות המשובחים שידעה מדינת ישראל עד לאותו היום. קידוש בנוסח שלא הכרתי ואוכל צבאי שחומם על פלטה ורצה לברוח משם באותה המהירות שגם אני רציתי.


הלילה ירד, כולם במיטות, בתוך שקי השינה. כל אחד והמחשבות שלו על מה היה יכול לעשות אלמלא היה כאן. שקט מעיק, כל אחד סגור בתוך תחושותיו, החושך עוטף את האוהל, יללת חיה שקשה לזהות מהי, נשמעה מרחוק וקור של סוף נובמבר חודר מבעד לבד העבה של האוהל. העיניים כמעט ונעצמות, המוח מבקש להירגע, הגוף מחפש רק לנוח ולא לעשות כלום. ספק חלום, ספק מציאות, תחושה נעימה של אצבעות מטופפות על הגוף, מוצאות סדק בין החולצה למכנס ונוגעות בבטן חשופה, שעירה ומעט רועדת. ממשיכות האצבעות בשלהן, ומלטפות את הכרס הקטנה, עוברות מעל הטבור וממשיכות דרכן למטה. הנשימה נעתקת, הגוף ממאן לזוז, הידיים כבדות ולא מסוגלות להתרומם, והדיבור נאלם כאילו הש"ג לא קם לפתוח את שער הדיבור. והאצבעות בשלהן, ממשיכות דרכן למטה, עוברות כפתור מכנס עליון ומחפשות את הכפתור הבא בתור. מרימות אט אט את הגומי של התחתונים. שטף של חום לא מוכר עולה מבין הירכיים עד לטבור. חום שגורם לתזוזה מהירה של האיבר היחיד שהיה בשליטה עצמית שלו בלבד. והאצבעות, הן כבר כמעט ונוגעות בו. מרגישות את החום מתפשט ועולה, נוגעות בקבוצת העצבים הצפופה שהתקשתה לה. זווית העין קולטת את דיוויד במיטה שליד. קפוא כמעט לגמרי. ללא דיבור ועם מעט תנועה. הגוף השתלט על עצמו ובתנועה מהירה הסתובב הצידה, מותיר את האצבעות באוויר שממהרות לחזור אל שק השינה שבמיטה ליד. הראש לא מבין, הגוף דווקא התענג. מה קרה כאן? מה זה אומר? מחשבות רצות משתוללות בתוך הראש, לא נותנות מנוח, מה קרה לי. איך זה שהגוף מגיב ככה למרות שהראש מבקש שלא. האוויר התקרר עוד יותר, הידיים מרימות את קצות שק השינה עד למעל הראש כדי לא להרגיש את הצינה שנכנסת פנימה. העיניים נעצמות שוב והלילה תפס שליטה מלאה על כל הגזרה. 

נכתב על ידי bi or one , 13/6/2018 23:49   בקטגוריות אהבה ויחסים, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , גאווה , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לbi or one אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על bi or one ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ