לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זהו סיפור על חיי אדם בוגר שכל חייו התהפכו עליו בפחות משנה אחת כשנטייתו המינית מתגלה לאישתו. הסיטואציה המטלטלת מביאה אותו לחשוב איך כל זה התחיל, מה היה ואיך זה השפיע עליו בכל מהלך חייו.

כינוי:  bi or one

בן: 53

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2018

אז מה אם המקלחות משותפות?!


אזור המכונות של הספינה אהוב עלי במיוחד. הרעש של המנועים לא מאפשר לשמוע שום דבר אחר מלבד אותם. המכונאים שמטפלים במכונות במסירות שלא מזכירה חיילים שבוזים מהווים מקור להערצה. הידיים השחורות מגריז, הבגדים המלוכלכים, הפנים עם הסימנים השחורים וכלי העבודה שמסביב הם סמל לגבריות פורצת עבורי. ככה גבר צריך לעבוד. עבודת כפיים. עבודה שמלכלכת. בניגוד גמור לתפקיד שלי בספינה, תפקיד של "צווארון לבן". המשיכה ללכלוך, לזיעה, לרעש, לעוצמה, לגבריות הביאו אותי לאהוב את הרגעים האלה שעברתי בחדר המכונות. עופר היה אחד מהמכונאים האלו. יודע להכות בעוצמה בפטיש, יודע להפעיל כוח מרשים כדי להזיז את הג'פקה ולפתוח את השסתום הסורר. כשהספינה הייתה עוגנת בחוף, כל הפעולות לחזרה לשגרה נעשו, המנועים הודממו, הגנרטורים נכנסו לפעולה ושאר החיילים היו נעלמים באופק הרציף אל מגורי החוף שבקצה השני של הבסיס, היה עופר פותח ברז מים במרכז חדר המכונות החם, ובאמצעות הצינור היה מרטיב את עצמו מהראש ועד לכף הרגל, מסבן את הגוף השחור ומוריד את כל הלכלוך שהצטבר עליו. המים האפורים היו יורדים אל ירכתי הספינה והגוף הגברי, השעיר, היה נותר נקי ומריח בניחוח של סבון צבאי גס. גם אני הייתי מתקלח כך מדי פעם. החום של חדר המכונות, המים הקרים שמצננים את הגוף, האדרנלין שבגוף שמתפרץ עם המחשבה שעוד מישהו עלול לעבור בחדר המכונות ולראות אותי מתקלח.

החום של העיר אילת מעיק בשעות הצהריים. הספינה שרק לפני יומיים הגיעה לנמל לצורך פירוק ואחסנה עומדת על המבדוק כמו דג מחוץ למים. שעות העבודה בעיר הדרומית מתחילות מוקדם בבוקר ומסתיימות לפני הצהריים. השעמום חוגג במהלך שעות האור והחום וכך אנחנו מוצאים את עצמנו שוכבים במיטה, בירכתי הספינה, משחקים טאקי בפעם המיליון ומעלעלים בחוברות ומגזינים שהתגלגלו אלינו בדרך לא דרך. עופר המכונאי, בחור יפה עם גוף חטוב, היה הפרטנר שלי למשחקי הטאקי. סטרייט במלוא מובן המילה – מה שהתאים לי מאוד כדי להסתיר את מה שאני באמת. אף פעם לא נמאס לשחק טאקי, הצבעוניות, החוקים המוזרים, המהלכים המשונים – יוצרים אדרנלין מטורף בעיקר כשהשעמום נמצא בכל פינה.

השהייה באילת הייתה התרגשות גדולה. עיר האורות הדרומית של אותם הימים היוותה אטרקציה לכל חייל. יצאנו בערב לבלות בטיילת, בלגונה בפאבים שבאזור. לא פיספסנו אף מקום בילוי עד לשעות הקטנות של הלילה, אז היינו הולכים ברגל אל עבר הבסיס האילתי, נכנסים דרך השער, עולים על גשר הולכי הרגל שחוצה את הכביש הראשי, ומגיעים למספנה, שם הספינה ניצבת על החוף, מחכה רק שנגיע. טאבה עוד הייתה שייכת למדינת ישראל, והדרך אליה הייתה קצרה. בילינו שם לא מעט במהלך הימים. יושבים על כסאות נוח בחוף של רפי נלסון, השריד היחיד שהזכיר את החושות של סיני שהוחזרו למצרים רק לפני שנה שנתיים.

חום הצהריים החניק. משחק הטאקי הסתיים. שעת העלעול במגזינים הגיע. עופר המכונאי קורא לי לבוא ולהציץ בחוברת הפלייבוי שהגיעה לידיו. כמו שני חיילים מלאי הורמונים העברנו רשמים על התמונות שבחוברת. החום שמחוץ למגורי הספינה השפיע מבחוץ, האוויר הדחוס בתוך המגורים השפיע בחדר, והחום הפנימי שבגוף, כתגובה לתמונות שבחוברת, החל להראות את אותותיו בצורת אגלי זיעה שיורדים מהצוואר והעורף אל תוך הגוף, דרך החולצה הצבאית הלבנה, מטפטף לאורך עמוד השדרה וזורם אל חגורת המכנסים. החום, הזיעה וחוסר השינה גרמו לנו לגשת לחדר המקלחת הממוקמים בסמוך למספנה. מקלחת של צהריים חמים, במים קרירים וצוננים יכולים להרגיע את השרב שהתחולל בחוץ והחום הכבד שהתלהט מפנים. "נלך להתקלח ואז נישן קצת כדי שאפשר יהיה לבלות כל הלילה" אמר לי עופר, והסכמתי איתו בשניות.

מקלחות צבאיות משותפות. ברז מים שממוקם בקיר ללא ראש מקלחת יוצר זרם מים חזק שניתך על הגוף ומתיז לכל עבר. מחיצות שיש צרות מפרידות בין תאי המקלחת, רחבה מרוצפת גדולה נמצאת בין תאי המקלחת לקיר עם וווי התלייה והספסלים.

על הספסל הנחתי את הבגדים. תליתי את המגבת היבשה על הוו והוצאתי מתיק כלי הרחצה את השמפו והסבון.

עופר עשה אותו דבר.

נכנסתי לתא אחד, סובבתי את ברז המים הקרים וכיוונתי באמצעות ברז המים החמים את טמפרטורת המים כך שיהיו לי מים נעימים למגע. לא קרים מדי אך גם לא חמים מדי. הראש נכנס ראשון מתחת לזרם המים שנחתו עליו בעוצמה והתפזרו לכל עבר. תחושה מדהימה של רעננות עטפה אותי כשהמים צנחו על הגוף שלי והרגיעו את החום העז שהיה בי. הפנים התמלאו בזרמי מים והידיים אחזו בפנים והורידו את שאריות הלכלוך שנותר עליהם. השמפו שנזל על הגוף לאחר שסיים את תפקידו בניקוי השיער עוזר בהורדת שאריות הזיעה מהיום החם הזה. ואז לפתע, אני שומע את עופר קורא לעברי "יש מצב לעזרה?". בכייף עניתי, ואז מצאתי את עצמי מסבן לעופר את הגב העליון. הסבון שעופר השתמש היה בעל ריח נעים מאוד. נקה 7 שהביא מהבית. הקצף הלך והתגבר על הגב החשוף והרטוב והחל את דרכו במורד הגב החטוב. בועות אוויר מעורבות בסבון לבן מצאו את דרכן אל הגב התחתון, וממנו ומטה. הידיים שלי מעסות את הגב של עופר. השרירים של הגב נרפים והופכים להיות כמו בצק רך בידיו של אופה מנוסה. מבלי לדבר ומבלי לתת סימן או אות הבנו שנינו שזה מצב שנעים לשנינו ולא כדאי להפסיק אותו. תוך שניות מצאנו את עצמנו שרועים על המרצפות הרטובות של חדר הרחצה המשותף. נקה 7 ריחני מעורב במים ובבועות אוויר מפריד בין הגופות הצמודים. תחושת סחרור עוטפת את הראש והרגשה נעימה של קרירות וחום, רטיבות והתרגשות נמצאים באוויר.

עוד משחק טאקי הסתיים לו לקראת ערב. כל אחד מאתנו פותח את התא שלו ומוציא את הבגדים האזרחיים. מתלבשים ויוצאים. לאן הפעם? לאן שייקחו אותנו הרגליים. עוד ערב של בילוי באמצע שירות צבאי ואפילו מבלי לקחת רגילה או יום חופש אחד. אחת התקופות היפות של השירות הצבאי מגיעות עוד מעט לסיומן, והחזרה לשגרה מתחילה להסתמן באופק.
נכתב על ידי bi or one , 24/7/2018 21:29   בקטגוריות אהבה ויחסים, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז אני כן או אני לא???


בסיס ההדרכה ממוקם על חוף הים. הגלים מתנפצים ומתערבבים בקולות הירי מהמטווח. אניות מסע מפליגות אל האופק, חוצות אניות אחרות שממתינות להיכנס אל הנמל. פה ושם חוצה את האופק ספינת חיל ים ומעוררת בכולם גאווה גדולה, כי אליהם נצטרף בעוד לא הרבה זמן. מדריכים במדים אפורים, מגוהצים ויפים, דרגות מוזהבות ושרוולים עטורים בשרוך הדרכה אדום בוהק, מובילים קבוצות קבוצות של חיילים צעירים שצועדים יחד, כל קבוצה לעבר היעד שלה. הקבוצות מחולקות לפי המקצועות שכל אחד מיועד אליהן. חיי חיילים צעירים עם כל המשתמע מהמושג חייל, יחד עם לימודים מתישים הנמשכים שעות ארוכות ולעיתים עד לאמצע הלילה. שגרת לימודים שלא מוכרת מהתיכון. חלק מחברי הקבוצה עברו יחד את הטירונות וחלק הצטרפו לקורס. חניכי הקורס שובצו לסדרה של שלושה חדרים ובכל חדר כשישה חיילים במיטות קומתיים ובארונות צבאיים ארוכים וצרים. ושוב צריך להכיר את האנשים החדשים. ושוב לעשות רושם טוב. לבדוק מאיפה כל אחד מגיע, מה תחומי העניין שלו, עם מי אוכל להיות חבר טוב. הלחץ הצבאי יוצר חיבורים טובים בין האנשים. הקבוצה מתגבשת והקשר בין כולם הופך להיות קשר חברי וטוב. האינטנסיביות שבחיי חייל בקורס לא מאפשרת לחשוב על שום דבר אחר מלבד העשייה שבה אנחנו נמצאים. סדר היום מסתיים מאוחר בלילה, וכל מה שבא לעשות זה מקלחת זריזה ולהיכנס למיטה.

באחד הלילות שובצתי לשמירה במקום שנקרא "מרינה". טוב, לקרוא לדבר הזה מרינה היה אחד מהבדיחות הטובות ביותר של חיל הים. בסך הכל מקום בו סירות הגומי היו שועטות אל הים וחזרה ממנו, עם עגלות שתפקידן להעלות את הסירות גומי אל החוף ולהעבירם למחסן שנמצא ממש ממול. הלילה בעיצומו. ריצוד אורות הכוכבים על גבי הגלים הקטנים של הים משווים לים מראה של מסיבה שלא נגמרת עם חזיונות שמופיעים כשהמוח תחת השפעת כימיקלים, נקודות אור צבעוניות שקופצות ומדלגות על גבי הגלים, השתקפות של אורות כלי השייט מתערבבים עם השתקפות אורות העיר הגדולה. רעש התנפצות הגלים על החול הוא הרעש המרגיע ביותר ששמעתי עד אז בחיי, המאפשר למחשבות להפליג בעצמן אל מרחקים ועומקים, ולהעביר את העייפות הרחק והלאה. הראש מנסה לנקות את שאריות היום הלחוץ שהיה. מנסה שלא לחשוב על כל החומר הלימודי שעבר בו במהלך היום, חומר שאם לא הייתי בחיל הים לא הייתי  נחשף אליו מעולם. המחשבות מנסות להגיע למקומות יותר רגישים ואז המחשבה ששולטת בראש היא "מה יהיה איתי?". לא במובן של השירות הצבאי שאיתו הייתי שלם וחיכיתי לו בקוצר רוח. לא ברמת הציונים והמבחנים שהקורס דורש שאקבל. המחשבה שהשם שלי מרוח בשירותים ולידו הצמיד מישהו את המילה "ההומו" לא הניחה לי באותו הלילה. נכון שאני נמשך גם לאליהם, אבל גם הן עושות לי את זה באותה המידה. האם אמצא את האחת שתהיה שלי? האם היא זו שתוציא ממני את המשיכה הזו? תחושה צורבת של כעס עוברת בי בכל הגוף. למה הוא היה צריך לרשום את זה על קיר השירותים? הרי כל החיילים שעוברים שם יביטו בי בעין עקומה עכשיו. ניסיתי למצוא תירוץ לסיבה שיד נעלמה רשמה את המשפט שהכאיב לי מאוד, משפט שנגע בעצב חשוף כל כך אצלי, עצב שלא סגור על עצמו. אני בעצמי עוד לא בטוח מה אני, אז איך זה שמישהו אחר כבר יודע וקובע?

המחשבות ממשיכות בנתיב שיצרו לעצמן. נזכר איך בזמן שישבנו במרכז החדר, מספריים ומסרק בידיים שלי מעל ראשו של יוני, מנסה לקצץ את שיער הראש שלו שגדל קצת פרא. יוני, ילד יפה, בעל שיער בלונדיני חלק ויפה, עיניים ירוקות בהירות שחודרות עמוק לתוך הנשמה של בן שיחו, ביקש ממני שאקצוץ את שיערו. הוא לא רצה לגשת לספר הצבאי שנמצא בכניסה לבסיס. מראות החיילים שיצאו מהמספרה שלו הספיקה לו כדי להחליט לא להיכנס אליו. הוא החליט להפקיד את שערות ראשו דווקא בידיים שלי למרות שאין לי שמץ ניסיון של ספר, אבל לא אמרתי לא. אי אפשר לסרב לעיניים המדהימות של החייל היפה הזה. במהלך העבודה על שיערו הבלונדיני של יוני, הוא סיפר לי על המשפט שכתוב בשירותים. פעם ראשונה ששמעתי על זה. הידיים קצת רעדו אבל התאמצתי מאוד לשמור עליהן יציבות כדי שלא אפשל בתספורת. אמרתי לו שלא ידעתי על זה, ושיגיד לי איפה זה רשום בדיוק כדי שאלך למחוק את זה. הוא ענה לי בחיוך מקסים, שאין צורך ללכת למחוק הוא כבר עשה את העבודה הזו. "לא נראה לי שזה נכון" אמר לי, אני מכיר אותך עוד מהטירונות אז אין סיבה שמישהו יאמין לזה. תחושת ההקלה שעברה לי בגוף הייתה מהנעימות שעברתי. הסוד הגדול שלי כמעט ונחשף, כמעט ועמדתי ערום ועריה מול כל החברים שבקורס, ערום כביום היוולדי מול כל החיילים שמשתמשים בשירותים האלו, כשהסוד שלי מתנופף לו בגאווה גדולה, צוחק לי בפנים ואומר לי שאין דבר כזה סוד כמוס שנשאר לכל החיים.

עוד באותו הבוקר ההתייסרות סימנה אותי כמטרה נוחה להתעלל בה. ראתה כנראה את חיבוטי הלב והחליטה שאני הוא זה שעליו היא צריכה להתיישב. כחלק מהאימונים תרגלנו מצבי אב"כ. נכנסו לתוך חדר שנאטם, בידינו מסכות אב"כ שחורות ומסריחות. המדריך, במשפטים צבאיים קצרים ומדויקים מסביר ומדגים כיצד יש לשחרר את הרצועות השחורות של המסכה, איך לשלב את האצבעות בין הרצועות ולמתוח אותם לאחור ובתנועה מהירה להניח את המסכה על הפנים, כשהסנטר מוביל ואוחז בקצה הפנימי של המסכה והידיים מחליקות באחורי הראש ועוזבות אותן שם. למתוח את האבזמים חזק כדי להצמיד את המסכה לעור הפנים, לחסום עם כף יד את כניסת האוויר בתחתית המסנן שהוברג לתחתית המסכה, לשאוף אוויר ולהרגיש איך היא נצמדת לפנים כמו ואקום, ולא מאפשרת לשום דבר לחדור מבין הדפנות שלה. כשהיינו מוכנים, ולכל אחד מאיתנו מסכה מצחיקה שהזכירה את מלחמת העולם השנייה על הפנים, הוזרם לתוך חלל החדר גז בצבע לבן אפרפר שהתפשט במהירות לכל פינה בחדר האטום. ההוראות שקיבלנו מהמדריך היו מדויקות וחדות. כל אחד מאיתנו, על פי החלטת המדריך ובעת הפנייה אליו, יסיר את המסכה מפניו, יאמר את שמו ואת המספר האישי שלו וירוץ החוצה מן החדר, כמה שיותר מהר. הריכוז בנושא היה ממני והלאה. המחשבות שהטרידו אותי לא עסקו במסכות אב"כ או בלהיזכר מהו המספר האישי שלי. ההדרכה, המדריך, הריח המסריח של המסכות, הרצועות השחורות והאבזמים עברו לידי כמו מתוך סרט שהתפקיד שלי בו הוא להיות הצופה בלבד, כשלפתע יד חזקה נוגעת בכתף שלי ומורה לי להסיר את המסכה. בתנועה משותפת של הידיים והריאות הסרתי את המסכה ושאפתי מלוא החזה אוויר. העניין הוא שמרוב שהראש היה טרוד במשהו אחר, במקום לשאוף אוויר מתוך המסנן ורק אחר כך להסיר את המסכה, הפעולות הללו התבלבלו להן אצלי והגיעו בסדר ההפוך. לקח לי כחצי שעה של שיעול, אוויר נקי ומים שרחצו את הפנים והחזה עד שיכולתי לחזור לנשימה סדירה ונקייה.

רעש של סירת דייג שחלפה מול המרינה הסיטה את הזיכרון הצורב הזה ממאורעות החדר האטום על שלל המחשבות שעברו בה. השאלה נותרה פתוחה וללא מענה. כנראה שיעברו עוד שנים רבות עד שתינתן תשובה לשאלה, אם בכלל. מבט חטוף בשעון מראה שלא נותר לי עוד זמן רב עד שאניח את ראשי על הכרית שבמיטת הקומתיים בחדר הצבאי, אשחרר את המחשבות וההתלבטויות, ואניח לעצמי לשקוע עמוק במזרון בשינה עמוקה עד לשעת ההשכמה.

נכתב על ידי bi or one , 3/7/2018 13:02   בקטגוריות אהבה ויחסים, צבא  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , גאווה , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לbi or one אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על bi or one ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ