לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זהו סיפור על חיי אדם בוגר שכל חייו התהפכו עליו בפחות משנה אחת כשנטייתו המינית מתגלה לאישתו. הסיטואציה המטלטלת מביאה אותו לחשוב איך כל זה התחיל, מה היה ואיך זה השפיע עליו בכל מהלך חייו.

כינוי:  bi or one

בן: 53

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2018

כריסטמס


הדלת בדירה בגבעתיים נפתחת, על פי קולות הצחוק הרמים אפשר להבין בקלות שרויטל הגיעה. האמת, כבר מחדר המדרגות אפשר היה להבין את זה. רויטל, בת השכנים מהבית ממול היא טיפוס צבעוני ושמח. שמחה על מקום השירות הצבאי שלה, שמחה על הדירה שהצליחה לשכור עם שני חברים הגדולים ממנה במעט, שמחה על גור החתולים האפור שאימצה וקראה לו אפרים. באחד הערבים, רויטל אירחה כמה חברות מהבסיס אצלה בחדר. מבעד לקיר המפריד בין החדרים שלנו, שמעתי את הצחוק והבנתי את נושאי השיחה. הרבה יותר מעניין היה להקשיב לשיחת בנות מאשר לרכון מעל ספרי החשבון ולנסות להבין בטריגונומטריה את היחס של הסינוס מול הקוסינוס.

איילת הייתה אחת החברות שהיו בחדר הסמוך. עוד באותו הערב אמרה לי רויטל כי איילת הסתכלה לכיווני במבט מיוחד. ואני, כמו נער פריפריה, לא ממש מבין מה הכוונה באותו מבט מיוחד. "זה מספר הטלפון שלה" אמרה לי רויטל ודחפה לידי פתק עם מספרים.

לקח לי יומיים שלמים ואומץ שהגיע מאיזה מקום לא ברור עד שאצבעות ידיי חייגו את המספר שהיה רשום בפתק. "שלום, אפשר לדבר עם איילת?" וככה התפתחה שיחה שהובילה למפגשים נעימים במקומות שונים.

הרגליים מדוושות את דוושות האופניים, הכיוון הוא הבסיס בו משרתת איילת. המרחק, עשר דקות נסיעה ברוח ערב קרירה ונעימה. ליד הביתן של השומר אנחנו נפגשים. האופניים קשורות, הידיים לוחצות לשלום מהוסס והשיחה מקרטעת מתוך מבוכה של התחלה. אור הכוכבים שממעל מתערבב עם עמודי התאורה הצבאיים. השיחה מתחילה לזרום, הידיים כבר אוחזות האחת בשנייה והערב עובר במהירות מבלי לשים לב ששעת התורנות של איילת כבר הגיעה ואנחנו נאלצים להיפרד, עד לפעם הבאה.

הנסיעה חזרה הביתה הייתה מרתקת ונעימה. מחשבות על כמה נעים זה היה, על כמה שונה ונחמד היה מפגש סטרייט שכולם מצפים ממני לקיים. והנה, אולי באמת אני כמו כולם. כייף לי גם ככה. המחשבות ממשיכות ללוות אותי גם כשהגוף בין הסדין לפוך. הן רצות לכל כיוון ומנסות להבין מה היה כאן. הידיים עוזרות ועוברות על הגוף שלי ומרגישות כל שריר רפוי בו. העיניים נעצמות והלילה יורד, אור ירח קלוש ודק חודר מבעד לתריס העץ ונשפך על הפוך עם הציפה הלבנה שמתחתיו אני ישן.

ושוב ערב, קריר יותר וסתווי, והפעם מתחת לסוכות המציל בחוף בוגרשוב. מטוסים עושים דרכם אל שדה התעופה וחוצים את המסלול שבו העיניים שלנו נפגשות. מחשבות על נסיעה משותפת עוברות לנו בראש, אבל הכיס לא מאפשר זאת בשלב הזה. כפות הרגליים החשופות שקועות בתוך החול, הרוח מהים מלטפת ומרעישה בתוך האוזניים ברעש שמתערבב עם קולות המטוסים, המכוניות ששועטות ברחוב הרברט סמואל והאנשים שמדברים וצוחקים בחוף. השפתיים מתקרבות, נוגעות האחת בשנייה. הטעם מעט מוזר ולא מוכר. משהו מתקתק, כזה שלא טעמתי עוד. הלשונות מתקרבים, נוגעים לא נוגעים. היד אוחזת בצוואר ותחושה של שליטה מלאה מקננת בתוכי. אני מוביל והצד השני לגמרי נמס בתוכי. שערות מתעופפות ברוח ועולות על הפנים, מסתירות מעט את מה שמתרחש מתחתן. ידיים מתגפפות ומרגישות גוף רך, עדין, נעים למגע. ואז זהו.

הפנים מתרחקות. הראש מסתובב לצד השני. המוח מנסה להבין מה היה פה וחיוך גדול הולך ומתרחב, נמרח לכל עבר. אני מסית את הראש אליה ורואה שגם שם החיוך נמצא.

יד ביד אנחנו פוסעים אל עבר תחנת האוטובוס הקרובה. היד השנייה מובילה את האופניים שלי. מביטים האחד בשנייה בעיניים נוצצות שמתחרות מי ינצנץ יותר, שלנו או של הכוכבים. האוטובוס מגיע, ואני עולה על האופניים ורוכב ברחובות העיר הגדולה, חוצה אותה מזרחה עד לדירה בגבעתיים, ומחכה שיגיע כבר מחר.

אחה"צ הגיע, ובמקום לעלות להסעה שלוקחת לגבעתיים, מצאתי את עצמי בהסעה לחולון. יורד ברחוב הראשי ומגיע לבניין שמספרו 55. צלצול קטן באינטרקום, הדלת נפתחת ואני עולה במדרגות אל דלת פתוחה. חיוך רחב מקבל את פני, זוג הורים סקרנים על הספה וטלוויזיה שדולקת על הערוץ היחיד שהיה אז.

דלת החדר נסגרת ואנחנו מתיישבים על המיטה. מתחילים לגלגל שיחה על היום, על הרגשות, על התחושות. מוסיקה של דוראן דוראן מתנגנת ברקע, בעוצמה נמוכה ונעימה שמשרה אווירה נינוחה בחדר. ריח של חדר בנות, מצעים נעימים, פוסטרים של רקדניות מחול על הקירות ותריס שלבים סגור כמעט לגמרי שרק מעט מאור היום מצליח להשתחל דרכו. איילת נשכבת על הגב, הרגליים שלה מתנדנדות, נוגעות לא נוגעות ברצפה. אני רוכן מעליה, שפתיים מתקרבות, ידיים מחזיקות בצידי הבטן והלשונות נפגשים. הנעליים נחלצות מכפות הרגליים וחושפות אצבעות, הרגליים עולות ומונחות על המיטה וכבר לא מתנדנדות. גוף על גוף שכל מה שמפריד ביניהם זה הבגדים שלא ירדו. מוסיקת דוראן דוראן מתערבבת עם קולו של חיים יבין שמסביר על חדשות היום, שם בסלון, אל מול ההורים. התשוקה מתרחבת, החום בגוף מתפשט, האברים נוגעים אחד בשני, שיניים נוקשות אלו באלו, ומשהו טוב מתחיל להתעבות, לגדול, לנסות ולמצוא את הדרך החוצה, לזחול ולהציץ להרטיב מעט את המסביב כשלפתע דפיקה בדלת וקול של אישה מבוגרת ששואל אם נרצה לשתות משהו. "אני כבר יוצאת להביא" היה הסימן שזהו. התשוקה התקפלה, האברים חזרו למקומם. הנעליים ננעלו, כוסות התה הגיעו לחדר והמצעים התיישרו על המיטה.

כריסטמס, אולם הסינרמה, מסיבה עם הרבה אנשים, רעש, המולה, ריקודים ואני עם איילת על אחת הטריבונות מחכים לשעת חצות. לא שלא התנשקנו קודם, אבל בשעת חצות הלגיטימציה והסמליות הרבה יותר נעימים. לידנו גם רויטל עם עוד כמה חברות, מפזזים לצלילי מייקל ג'קסון. העיניים מביטות באיילת והראש שואל אם זה הכיוון. המוסיקה נחלשת, השעון מצלצל לאחור, הספירה החלה. עשר, תשע, שמונה.... שלוש, שתיים, אחת – שנה טובה!! לשונות מתערבלים, גופות נצמדים, מוסיקה רועמת שוב וכולם מתחילים לרקוד את השנה החדשה, לרמוס ברגליים גסות את השנה שחלפה. בחוץ מתחילה סערת רעמים שהתערבבה היטב עם רעש המוסיקה ותחושת הבסים בתוך הגוף. הלילה נמוג לאט לאט. אורות ראשונים של בוקר עולים יחד עם אדים של אלכוהול ועייפות שנופלים על כולם. המונית לוקחת את איילת הביתה, לחולון. אני צועד ברגל מספר רחובות עד לדירה בגבעתיים. הפרצוף מכווץ ולא רק מצינת הבוקר החורפי. כנראה שלא נתנשק יותר. נראה לי שזה הסוף איתה ומאז אין לי מושג מה קורה לה.

נכתב על ידי bi or one , 25/9/2018 11:56   בקטגוריות אהבה ויחסים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הגבעות בגבעתיים


התריס מעץ, חצי שבור, מנסה להסתיר את קרני השמש החמימים מלהיכנס ולסנוור את העיניים. החדר בדירה השכורה בגבעתיים היה גדול לאדם אחד, אבל מצוין לשני אנשים. המיטות שלנו היו מסודרות בצורת האות ר'. במרכז החדר שטיח בגווני לבן קרם עם שערות ארוכות ובמרקם של כתמים כמו על עור של פרה. שולחן הכתיבה היה מונח מול המיטה שלי, מתחת לחלון עם התריס מעץ. ספרי המתמטיקה של בית הספר לחמן, היו פרוסים עליו, מחכים שאגיע לעלעל בהם כדי לנסות להבין מה רוצים ממני בפונקציות שונות, כאשר אותי עניינו פונקציות אחרות לגמרי.

המעבר מעיירת הפריפריה למרכז היה חלום ישן שהתגשם. המגורים בדירה אחת עם החבר הכי טוב שלי מכיתה ו' ועם בת השכנים שאותה אני מכיר כבר שנים רבות, הפכו את המעבר לקל יותר, להלם התרבות להיות מכיל ועוטף. בכל זאת, חוזרים לדירה, לאנשים המוכרים מהפרובינציה, לשפה המובנת ולצחוקים שהורגלנו אליהם. בחדר אחד, החדר הקטן יותר, גרה רויטל ובחדר השני, הגדול יותר, גרנו אני ומיכאל. מיכאל, איש צבא קבע ביחידה שהשתיקה עדיין יפה לה, היה מגיע לדירה בשעות מאוחרות של היום. רויטל שירתה אף היא באחת היחידות הלא רחוקות מהדירה וכך מצאתי את עצמי לא פעם יושב בה לבד, מנסה להבין איך הנוסחאות מסתדרות מעצמן ולמה פונקציות עם שני נעלמים נעלמו לי לתמיד ולא מוצאות את דרכן חזרה.

בשעות שהלחץ על הראש גבר, הייתי עולה על האופניים שהיו לי כלי תחבורה, ומדווש את כל הדרך אל חוף הים. שם הייתי יושב אל מול שאון הגלים והריח המלוח הממכר, מביט על הספינות שבאופק ועורג לימים הלא רחוקים שהייתי שם, באחת הספינות, עם החברים הטובים. הרוח המלטפת את הגוף החשוף, ריח המלח והים עם גרגרי החול שעפים לכל עבר היו המרגוע שכל כך נזקקתי לו באותם הימים.

מפגשים עם חברים מהצבא שגרו באזור המרכז היו המפגשים האהובים עלי. מיד כשהייתי חוזר הביתה מהעבודה, יורד מההסעה בתחנה שממש מעבר לרחוב, כבר הייתי חושב למי להתקשר ואת מי להזמין. טלפון החוגה בדירה היה מחכה לי בכניסה, ממתין בסבלנות שהאצבע המורה שלי תנחת בתוך אחד מחורי המספרים שבחוגה, תלחץ עליו חזק ותמשוך אותו עד לוו המעצור ממתכת כסופה, ואז בבת אחת תניח לחוגה להתפרע ולחזור אל מקומה עד ששוב האצבע המורה שלי תחדור במהירות אל החור של המספר הבא. מעברו השני של הקו היה נשמע קולו של החבר התורן לאותו הערב. מוקי, נחום, נמרוד, אייל ועוד היו הופכים את הערבים שלי לערבים של כייף, בירה וצחוקים. פעם אצלם בדירה השכורה ובפעם אצלי בדירה. פעם בפאב בתל אביב ובפעם בבית קפה בגבעתיים.

ארנון היה אחד החברים מהצבא. הגיע יחד איתי לספינה מקורס אחר. התפקיד שלו בספינה היה מרתק למרות שלא ישבנו באותו המקום. מערכת היחסים שלנו הלכה והתהדקה והסיפורים על החברה שלו ריתקו אותי. כל מה שלא היה אצלי, היה אצלו. רציתי לחוות את זה גם והצלחתי להרגיש את החוויות האלו באמצעותו. מצאנו את עצמנו משוחחים המון. בכל הזדמנות שהייתה לנו היינו מדברים על מלא דברים, עד שיום אחד, אחה"צ פנוי שהיה, גילנו את עצמנו בחדר במגורי החוף, במיטת קומותיים צבאית, לבד בלי אף אחד מסביב, פשוט עושים נעים אחד לשני. אני זוכר היטב את המרחק הרב אליו הגיע הנוזל שיצא מגופו ועשה את דרכו בקשת מדהימה עד שניתז על הקיר הלבן ונזל לאיטו אל עבר הרצפה.

ארנון, שגר לא רחוק מהדירה השכורה שבה גרתי, הגיע לבקר אותי לא מעט. לא בכל פעם היה נגמר הביקור בסשן סוער. כמו חברים טובים, היו ביקורים של חברות בלבד. אבל זכור לי ביקור אחד שהיה לו אצלי. כזה שהיה ממש בתוכי. כזה שהיה הפעם הראשונה שהרגשתי כמו שהרגשתי אז, ולא הבנתי מה קורה.

פעמון הכניסה צלצל ודרך עינית הדלת ראיתי שזה ארנון. פתחתי את הדלת כשלגופי מכנס הספורט הקצר בלבד. הרגלים היחפות שלי, בתיאום מושלם עם זרועות הידיים, פתחו את הדלת לרווחה והעיניים הנוצצות קיבלו את ארנון בשמחה רבה. חיבוק של ברכה והדלת נטרקת בחזרה. הקומקום שעל הגז מתחיל להעלות אדים שעוברים דרך פיה שמתחילה בשריקה חדה ומונוטונית המבשרים שהמים כבר רתחו. הכפית מרעישה בקול שיקשוק של מים, סוכר, קפה וספל. כוסות הקפה על השולחן בחדר המשותף שלי ושל מיכאל. אני יושב על המיטה שלי בשיכול רגליים ומולי על המיטה, נשען עם הגב אל הקיר יושב ארנון וכך אנחנו מעבירים את חוויות היום ולוגמים מהקפה. ארנון מוריד חולצה, כדי שנהיה שווים לדבריו. מוריד כפכפים ונשאר עם מכנס קצר. ככה שנינו, בגוף חצי ערום, יושבים על המיטה ומדברים, מחליפים חוויות, צוחקים ומתרפקים על דברים שקרו לנו בזמן הצבא. הראשים מתקרבים זה לזה, לשונות שהיו עסוקים בדיבור ובצחוק משתרכים אחד בשני ועסוקים עכשיו בהחלפת נוזלים. הידיים מרגישות את הגוף החם והרגלים מובילות אותנו אל השטיח עם השערות הארוכות בגווני לבן קרם. המכנסים מתעופפות באוויר. שלי נחתו על הרצפה, שלו על המיטה. התחתונים מתערבבים ביחד וקורסים ליד רגלי שולחן הכתיבה. הגופות מתערבלים זה בזה, הזיעה שמקררת את הגוף מעט מחליקה את היד בצורה נעימה יותר ורכה יותר. האצבעות חופנות, כף היד מלטפת, אחרת אוחזת. הלשון מתגלגלת, השפתיים מרפרפות על הגוף, חזה, פיטמה, טבור. הברכיים על השטיח, הידיים אוחזות גם הן את השטיח. אצבעות הרגליים מרגישות את המרצפות הקרירות והגב מתקמר ומתקער בהתאם לתנועות הגוף של שינינו.

באבחה אחת, בלי לשים לב, בלי להרגיש שזה מגיע, בבת אחת ובלי הודעה מוקדמת מראש אני מרגיש אותו. כאב חד מפלח את הבטן התחתונה. צווחה מעומעמת, קלושה, יוצאת מגרוני אבל לא מפריעה לכניסה אל תוכי. הכאב החד עובר ומפנה את מקומו לכאב קל, נעים, מגרה, כזה שמוכן להמשיך ולהישאר איתי.

שני גברים שכובים על שטיח אחד, מביטים אל התקרה ומנסים להבין מה קרה. כאב שבא והולך כמו מכות פטיש קטנות, מורגשות מבין שתי הגבעות שלי המונחות על השטיח ולאט לאט מקבלות את צורת השיערות הארוכות שלו. כתם קטן, אדום, מתחיל להתרחב על השטיח. כתם שנשאר כסימן לפעם הראשונה, לחוויה, להתנסות הראשונית של כניסה מהירה, מרגשת, מלאה בעונג וכאב. קרני השמש חודרות מבעד לתריס העץ השבור, מרצדות בין השטיח, הרצפה והרגליים השעירות.

על שולחן הכתיבה מונחים ספרי המתמטיקה. פונקציות ונוסחאות שפוצחות במחול בינן לבין עצמן. חומר שלא מצליח להיכנס ולהישאר שם כדי להבין. להבין את העיקרון, להבין את התהליך, להבין את מה שהיה פה לא מזמן, האירוע שהכתם החום על השטיח קרם לבן עם השערות הארוכות, מסמל.

 

נכתב על ידי bi or one , 25/9/2018 11:48   בקטגוריות אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , גאווה , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לbi or one אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על bi or one ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ