לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2018


הוא גדל בבית אשכנזי עם אמא ניצולת שואה שמעולם לא ראתה את אבא שלה, ואבא שחי את הסטטיסטיקות.


היא גדלה בבית ספרדי חם עם אמא אשכנזיה קרה שלמדה את הטמפרטורה של אבא, ואבא שמעט מאד אני זוכרת ממנו.


אני זוכרת את הזיפים שלו. אני זוכרת את הטלוויזיה שלו, את האבטיח  עם הבולגרית והגרעינים. אני זוכרת את המלבי. אני זוכרת שהוא היה צועק עליה תמיד, ובצדק, היא היתה ילדה מפונקת, גדלה ונשארה כך עד היום.


אני זוכרת את ההוא עם הסטטיסטיקות שמעולם לא העיף אלינו מבט, תמיד למסך שמולו, לרדיו ולנייר.


 


אני זוכרת שהוא בא עם מזוודה גדולה ואני קטנה וסקרנית מתקרבת לפתוח אותה. אני זוכרת את הסתירה שלו, עד היום. היחידה.


מעולם הוא לא חיבק אותי. מעולם. רק כשזה היה נדמה לו שאני מחפשת משהו בעולם השני, הוא חיבק. לא ציפיתי לחיבוק ממנו, הוא אף פעם לא קיבל, אמא שלו, הניצולת שואה, לא ידעה לתת, ואבא שלו ראה גרפים ומספרים(כשהוא נפטר באו כמה מהתקשורת, עמדו לידי כשכיסו אותו, ואני ראיתי דמות שכותבת וחושבת אבל אף פעם לא מרגישה.)


 


והיא, ממנה קצת יותר ציפיתי, גדלה בבית יותר ספרדי וחם, אבל לא, גם ממנה לא קיבלתי. הינו צוחקות ומפטפטות עד אין סוף, לכולם בבית היה עלי עיניים צרות, אבל זה בלט. היינו זוג. אמא ובת.


 


כשגדלתי ומישהי חיבקה אותי, חיבוק של אישה בת 50+ לילדה בת 19 הרגשתי שמהשניה שהיא התקרבה אלי נוצרה מולי חומת ברזל והיא כרגע מפרידה בין שתינו, הרגשתי שזה קשה לי, וכל מה שאני רוצה שזה להעלם.


כך זה נמשך. בעבודה שלי זה כל הזמן. בהתחלה הייתי נבהלת ויוצאת מהמגע כאילו הוא לא דיבר אלי, לאט לאט למדתי להרפות ולתת את עצמי, לתת את המגע שלי כריפוי לנפש שבי.


 


התקופה הקשה שלי היתה בגיל ההתבגרות. שאז התחלתי לחפש גברים. דיברתי עם הרבה וגם נפגשתי. ותוך כדי היתה את ההיא שרצתה את המגע איתי, וזרמתי, אבל העור שלה היה מחוספס ולא נעים ובכלל לא התחברתי למגע איתה, משהו בה היה קר ועצור ואני חמה ומשוחררת וזה לא זרם.


ואז מצאתי את עצמי בבתים בגינות או סתם בפינות חשוכות אבל משמיים שמרו עלי ויצאתי משם אני, באופן מושלם.


כשהכרתי אותו הוא ידע לזהות את החולי הזה ולשמור עליו. הוא ידע לשים לי גבולות ולאמר לי מה הוא מוכן להקריב בשבילי ועד איפה הגבול והכבוד כלפי. הוא ידע לאהוב אותי גם כשהייתי אומרת לו שלעולם לא יקרה ביננו כלום. הוא ידע לאסוף אותי מהפינות החשוכות, מהגינות הבודדות, הוא ידע לתת לי את הכתף שלו, את החיבוק שלו. הוא לא נתן לי את הגוף שלו ולא רצה את שלי.


עד שהבנתי שהוא התרופה שלי.


והם כעסו.


ומעולם לא סלחו.


 


אני זוכרת את הנשיקה של אבא על הלחי כשאני נכנסת לחופה.


אמא גם לא נישקה בלחי אז.


אני זוכרת את הנשיקות שלו בפעמים הבודדות כשעוד הייתי שם בשנים האחרונות, נשיקות חפוזות כאלה, קרות, מסוכר שנמס על הלחי. אני זוכרת את הבושם שלו. זה שהיה לי לפעמים על הסנדוויץ. אני רוצה אותו. אני רוצה שפעם אחת בחיים יסתכל לי בעיניים ויגיד לי שהוא אוהב אותי. 


רק פעם אחת.


שיחבק אותי ואני ארגיש משהו איתן שאפשר להשען עליו.


אני יכולה לחלום על זה. לדמיין את זה. לרצות את זה.


ולתת את זה לילדים שלי.


כי אני כבר לעולם לא אקבל.


לא ממנו ולא ממנה.


 


אבל הגעגוע אוכל אותי.


הלב שלי רוצה אותם.


 


והם לא אותי.

נכתב על ידי Memee , 11/12/2018 00:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  Memee





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMemee אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Memee ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ