לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2019

לזייף פורים


כמו כל דבר בחיים, ככל שמתנסים בו יותר הוא הופך לפחות מפחיד ומאיים. אבל יש לכך גם לא מעט חסרונות. העניינים הופכים לפחות מרגשים, יותר טכניים. במקום לצפות למפגש השפתיים אני כבר חושב על "השלב" הבא. הרגע בו האינטימיות בין שני הגופים תתגבר מספיק כדי לשלוח ידיים, להביא את הפנטזיה שנוצרת בשניות הראשונות בהן העיניים שלי פוגשות את גופה, לכדי סיפוק. שמתי לב שחלקן נמנעות לפתוח את הפה באמת. נרתעות אולי ממגע הלשון שלהן בשלי. בעבר כבר שמעתי מיזיזות על ההקפדה המגוחכת לא להתנשק בזמן הסקס, אולי יש כאן תקדים שאני לא מודע אליו? 

בכל אופן הפורים של השנה פיצה בהחלט על פורים המזעזע של השנה שעברה. אם אז הייתי שרוי באבל כבד על סבתי בגפי רוב הזמן, הפעם מתוך כוונה תחילה חיפשתי להימנע מהלילות הבודדים. ישר אחרי האזכרה החלפתי את פניי. מסכה של קלילות, ספק ילדותיות כי לא ניתן יותר להקליל בגילי את החיים. לא אחרי שהתמימות הזאת שאיתה אנו נולדים הולכת ומתפוגגת לחלוטין בשנות ה20. אמנע מלערוך רשימת מכולת טרחנית. גם כי כל לילה וכל אחת היא סיפור בפני עצמה. אפשר רק לאמר שבמצטבר מיום רביעי ישנתי אולי 16 שעות. דחקתי את עצמי לקצה. בחנתי את הגבולות הפיזיים של עצמי. מה שמיוחד כל כך בפורים עבורי, שבסופו אני מרגיש שיכלתי לעשות עוד משהו. להיכנס לעוד מסיבה. להשתכר ולעשן עוד טיפה. להכיר עוד אנשים. ואולי בשנה הבאה אהיה פחות טרוד מהחיים, ואזדקק אפילו לפחות שעות שינה ממה שנזדקתתי להן בשנה הנוכחית. ולמי שמנצל את החג עד היום האחרון, שיהיה לנו חג שמח גם היום.

נכתב על ידי , 23/3/2019 14:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפארסה שבאומנות


כמו שצפיתי ההימנעות מוויד לא נמשכה יותר מחודש. ד' הדליקה ג'וינט בזמן שדיברה על בניינים, זוויות, משולשים. למה יש לנו משיכה לקווים חדים וברורים, כאלו שקורעים את השמיים, מכערים את ההמשכיות הטבעית, הספירליות, הצמיחה הטבעית שפעמים רבות אינה נחשבת אסטתית לעין האנושית ובמקומם הוא מעדיף מבנים מוצקים, גדולים, כאלו שיהיו מסוגלים לשרוד לאורך שנים. אמרתי לה שהכל מונע מתוך האגו. זו התשובה שלי להכל בזמן האחרון, וכי מה באמת התשובה לרדיפה האובססיבית הזו של המין האנושי לשמר, לתעד, לחיות לנצח במובן מסויים. גם האומנות שאני עוסק בה היא תולדה של אותו רצון. כי ציור ופיסול כבר לא הספיקו, הם כלאו זמן במובן מסויים, שימרו והנציחו את המתועדים בו לנצח זה כן, אך האדם חפץ גם לראות את עצמו, בשר ודם, ולא משוך בצבעי מים ושמן על גבי קנבסים, פרסקאות, מונומנטים. שום דבר לא הספיק לו. אז הומצא סרט הצילום, שלוכד בתוכו את הממשות האנושית, סממן אינדקסיאלי לשאלה הקיומית. מעין תשובה מודרנית לשאלת האם אני קיים שהעלה דקארט מאתיים שנה לפני כן. הקולנוע כמו שאנחנו מכירים אותו היום, הוא חיקוי מציאות, מתיימר להיות הכי מדוייק בזה. ולכן הוא הפופולארי מבין כל האומנויות שהמציא המין האנושי, וזה שמשנה וימשיך לשנות את פניו בשנים הבאות והגורליות ביותר להמשכיותו.

ד' צחקה. התייבש לי הגרון מהמונולוג הפסימי משהו. היא פתחה לי עוד בקבוק של בירה. אני שמחה שאתה כאן. אמרתי שגם אני. התכוונתי שאתה בחיים שלי, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית איתי ברגעים הקשים לפני חצי שנה, אולי הייתי מתאבדת אני לא יודעת היא אמרה. אם רק הייתה יודעת כמה זה נכון גם בדיוק להיפך, אבל לא התכוונתי לספר לה. אנחנו משחקים עם איזה קו דמיוני של מתח מיני בינינו. למרות שאני לא חושק בה, אני יכול להרגיש את האותות מגיעים מכיוונה לעיתים. ויש דברים שאני נמנע לספר כדי לא להיכנס לתוך האיזור האינטימי הזה, שממנו קשה מאוד לחזור אחורה. עדיף כבר לעמוד עירומים אחד מול השנייה מאשר להוציא את השלדים הללו מהארון...

ג' ניגן בספוטניק. ד' ניגשה לשירותים להתארגן. רקדתי בצמוד לעמדה שלו. הוא חייך והשיק איתי את כוס הבירה. הבטתי בפרצופים השונים שרקדו קרוב, מסביבי. אם רק היו יודעים כמה אנחנו ארעיים חשבתי לעצמי. כמה כל זה מיותר, בזבוז של זמן יקר. אם רק היו יודעים איך אנשים חיים כמה אלפי קילומטרים משם, חיים של פשטות וחיבור לאדמה, הסתפקות במועט, רצונות כמוסים שלעולם לא מקבלים ביטוי כמו שאנחנו כל כך נלחמים לתת לו. ובמחשבה שנייה, למה לעזאזל אני הופך אותם לקדושים על פניהם, על פניי? 

סיימתי את הבירה ויצאתי לעשן, לגמור את שארית הג'וינט השני. לצידי נעמדה בחורה בלונדינית. הבטתי בה ארוכות, בוחן אותה מכף רגל ועד ראש. אהבתי את הג'קט שלך היא אמרה. משם התפתחה עוד שיחה רגילה שכזו, סמול טוק של אמצע הלילה. נתתי לה לגמור את הג'וינט. התלבטתי אם לנסות לגמור את הערב איתה או לחזור עם ד' לדירה שלה ולהסתפק בצד שלי של המיטה. ומה היא האינטרקציה האנושית הזאת, של סקס, אם לא נסיון להנציח את עצמנו, לטבוע חותם גם בתוך המין שלנו, באופן פיזי, האומנות הטהורה ביותר...

נכתב על ידי , 20/3/2019 20:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהליך מחשבתי


השמיים נראו שותתי דם במיוחד, כאילו הרקיע כולו נצבע בצבעים שאפיינו היטב את הסיטואציה שהתרחשה בחדר. ע' שאלה אותי אם אני מוכן. כיביתי את הג'וינט על אדן החלון וזרקתי את השארית החוצה, אל הרחוב המטונף מתחתיי. לפני שיצאתי מהדירה נישקתי אותה בלחי. היא צחקה. לפני שעלינו על האוטובוס עצרנו בפיצוציה מתחת לבניין. הבטתי במכבסה ממול. היה שם גבר פלורנטיני וגבוהה מאוד ולצידו עישנה בפתח החנות בחורה נמוכה ומכוסת קעקועים. לא שמעתי מה הם אומרים אבל ראיתי את תנועות הפה. הוא דיבר במשפטים קצרים, בסוף כל שלושה משפטים הוא חייך, היא חייכה בהתאם. נסיתי להבין את פשר הקשר ביניהם, אם הוא רומנטי או חברי, או מהסוג השכיח יותר בתל אביב, לא זה ולא זה, אבל גם זה וגם זה במעורבב. היה שם סקס כמעט ודאי, לא נראה שהם מתביישים בגופים שלהם אחד ליד השנייה, שפת הגוף שלהם הייתה כלפי חוץ- הוא לא היה עם הידיים בכיסים והיא לא שילבה ידיים, דווקא החזה שלה היה פתוח, ולכיוונו. על מה אתה מסתכל ע' שאלה, היא הכניסה לתיק את ניירות הגלגול והושיטה לי את השקית עם הבירות, הצצתי פנימה. הייתה שם קופסא של זורס. חייכתי, זה היה פריט טריוויה מאוד שולי ששלפתי אתמול. התפלאתי שהיא זכרה שזה הממתק האהוב עליי. הבטתי בה והיא חייכה אליי בחזרה. האוטובוס הגיע מהר. רוב הנסיעה עד לירקון שתקנו. מדי פעם הייתה איזו חנות או פאב או אטרקציה בחוץ שהיוותה תירוץ לנושאי שיחה. זה הרגיש כמו סמול טוק של זוג ותיק בשנים. שירדנו השמיים היו סגלגלים, תכף תיבלע בטח השמש בין המצולות ועלטה תכסה את הרקיע. מהפך מהיר וחד, כמו השנייה האחרונה בגפרור גווע. הדרמטיות נובעת מהחילוף המהיר. מההתרגלות לאור וגניזתו הפתאומית. התאהבויות מתרחשות באופן דומה, מתלקחות, דועכות ואז נכחדות באחת. משאירות שיירים, חזיונות של הרגעים האחרונים בעיקר. את הבוקר השחור ההוא לא אשכח לעולם. החדות שבה דברים קרו באו בניגוד גמור לזמן הרב שהושקע בזוגיות ההיא. 

המחשבות האלו רצו במוחי ומבלי לשים לב הגענו אל שפת הירקון. הדיבורים של הזוגות ההולכים וצפצופי רוכבי האופניים העירו אותי מהתרדמת התודעתית. התיישבנו על הדשא, האוויר היה קריר והדשא הרגיש לח. שתינו את הבירה בשתיקה. אכלנו מהזורס. התנשקנו. השדיים הגדולים שלה ועורה השחום עוררו אותי, הגופייה השחורה שהייתה צמודה לגופה החטוב והג'ינס השחור והצמוד. היד שלי טיילה משערה אל החזה. שהגיעה מטה היא שמה את ידה על שלי וצחקה במבוכה. לא כאן אמרה. אנשים כל הזמן עוברים. שילך להזדיין כל העולם אמרתי לה. חזרתי לשתות. היא שמה את הראש שלה על הכתף שלי, מטיילת עם היד שלה על הירך שלי.

לקראת ערב הלכנו לדירה שלי. הדלקתי את התאורה האדומה. שרכבה מעליי הביטה ישר בתוך העיניים שלי. שפתייה חושניות. התרוממתי והתנשקנו, קירבתי אותה אליי עוד יותר עם יד אחת על הגב ואחת על הישבן. היא גנחה ישר לתוך האוזן שלי. 

לקראת הזריחה התעוררתי מתוך חלום מוזר. היא נישקה אותי בחזה. ידעתי מה אני רוצה לכתוב, הרגשתי את המחסום מתפורר לכמה דקות מדהימות של זרימה יצירתית. היא קמה וחיבקה אותי בעודי מתקתק במחשב את התסריט. על מה זה היא אמרה. עלייך עניתי מיד. היא הביטה מעבר לכתף שלי על המסך ועל האותיות שנוצקות לתוכו במהירות. לא קוראים לי מיכל, אמרה לאחר כמה דקות.

נכתב על ידי , 18/3/2019 19:09  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בן: 26

תמונה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGrinko אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Grinko ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ