לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

28




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

9/2018

איילת השחר עם ליאור.


יום ראשון.

שעה 17:23

ליאור נרדם על המיטה לפני שעה וגם אני רציתי אבל הרגשתי כלכך רע.

היום הייתה ההקרנה הנוספת בפסטיבל חיפה, שגם הייתה סולד אאוט, ורציתי שאבא ילך להקרנה הזאת אבל לא הצלחתי להשיג לו כרטיסים.

אני יודעת מירון (של הפסטיבל) שאבא שלי כבר דיבר ישירות עם מישהי מהפסטיבל לגבי כרטיסים והיא אמרה לו אותו דבר

זה סולד אאוט אבל אם יהיו ביטולים של הרגע האחרון יודיעו לו.

אני לא יודעת מה היה בסוף.

סימסתי לירון אבל הוא לא ידע.

אני לא יודעת מי יודע.

אני ממש מקווה שהוא הלך.

אני לא יודעת למה.

אני בוכה פה בטירוף.

אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי.

לא משנה מה קורה אני לא מצליחה לדבר עם החברות הכי קרובות שלי על התקופה הזאת.

זאת התקופה הכי קשה שהייתה לי כנראה מאז גיל 14 (נו נו, וגם זה קשור לאבא)

ואני לא מצליחה לתת לה מילים.

כשאני מדברת על זה עם ליאור למשל

אני לא מרגישה שהוא מבין.

הוא רק אומר לי לקחת אחריות, לבחור בחיים שלי, וכו' וכו', וגם, לא לחזור לדבר איתו, כי אם בנאדם עושה לי רע אני לא צריכה לתת לו להיות בחיים שלי.

אבל זה יותר מורכב מזה.

זה לא כמו שהוא עבר עם אמא שלו.

והוא משליך את זה על עצמו.

וגם אם הוא לא, והוא רואה רק את מה שקורה לי, הוא לא מבין.

אף אחד לא מבין.

כי הכאב הגדול שלי הוא על האשמה המטורפת.

עברו שלושה חודשים.

לא דיברנו שלושה חודשים.

והנה עברו כל הדברים הנוראיים האלה שפחדתי מהם והם באמת שוברים לי את הלב כל יום בשבועיים האחרונים ואני לא יודעת איך לשאת את הכאב הזה.

החגים, אחי שהגיע לביקור, האיטלקים שהגיעו לביקור וההקרנה בארץ.

קלי באימיילים שכתבה לי כתבה לי תדברי על זה תוציאי את זה החוצה תדברי על זה כל הזמן תביני מה את מרגישה.

אני לא יודעת אני לא מצליחה לעשות את זה.

כל פעם שאני רוצה לדבר על זה אני משתתקת

אף אחד לא מבין אותי

וכשאני מדברת על זה כל הכאב עולה והוא כלכך קשה שאני מפסיקה.

אני כועסת על ליאור על זה שהוא לא מבין את הכאב שלי.

אני כועסת עליו על זה שהוא לא מאפשר לי ליפול ולהיות בדיכאון

שאני נתתי לו להיות בדיכאון ובחרדות הקשות שהיו לו

בשנתיים הראשונות שלנו

מצד שני

אני כעסתי עליו על ההתנהגות שלו

כי הוא היה משתגע לגמריי.

אבל הוא גם היה נוהג בי רע ולא מדבר איתי.

אני לא נוהגת בו רע.

אני פשוט מרגישה רע.

מאוד.

וזה לא נעים להיות בחברת בנאדם שמרגיש כלכך כלכך רע.

ממש משקל של סלע ענקית. של כמה טון.

אני מרגישה כלכך רע אני לא יכולה לתאר את החושך של זה.

וכן אני מרגישה המון אשמה.

המון כאב עליו.

המון רחמים.

גם קצת געגועים.

חבל לי.

עצוב לי.

אני רוצה לדבר איתו.

אבל לא יודעת איך לעשות את זה.

אני רוצה שזה יהיה נורמלי.

אני לא יודעת איך לעשות את החיים שלי נורמליים.

זה מה שכלכך מפחיד.

אני מפחדת שזה הכל אני

ושאני רק הולכת ודופקת לעצמי את החיים.

אני ממש רואה את עצמי מתבגרת

ונכון שאני ילדה

נכון שאני צעירונת

ואולי רק עוד כמה שנים אבין כמה צעירה אני עכשיו.

אבל אני רואה את עצמי מתבגרת

אני רואה את השנים עוברות

אני מרגישה אותן עוברות

ואני מרגישה את הכאב רק הולך ומתחזק

ופשוט לא יודעת איך אמשיך לחיות.

איך אעשה שמשהו יהיה אחרת.

ואני משתגעת מהתחושה שלא מבינים אותי.

אני משתגעת מזה.

אני משתגעת מזה שאני לא יכולה לדבר על זה

אבל רוב הזמן גם לא רוצה.

כי זה חזק מדי.

זה פשוט חזק מדי.

ואני מתה לדעת אם הוא הלך לסרט.

לפחות שילך.

שירגיש חלק.

שיראה אותי.

לא יודעת למה.

לא יודעת למה אני רוצה לדעת שהוא הלך.

כי הוא רצה ללכת ? 

ואני מקווה שלפחות משהו אחד שהוא רצה בהקשר הזה הוא קיבל?

האם זה זה?

יש לי אודישן לצלם וכואב לי הלב כלכך

וליאור לא מבין אותי

הוא לא מבין אותי.

הוא לא מבין את כל הכאב.

הוא אומר לי לבחור.

ואני רוצה שהוא פשוט ייתן לי לכאוב קצת.

שהוא ייתן לי ליפול.

זה לא פייר.

לפעמים צריך קצת ליפול.

ליפול ולא לעשות כלום.

ואני בסה"כ 3 חודשים מתמודדת עם זה, כלומר בקיצוניות שזה עכשיו,

אבל מניחה שכבר שנה זה קיצוני לי.

אבל לא נפלתי.

לא הפסקתי לחיות.

רק לפעמים.

וכנראה שהלפעמים האלה

הן פעמים שאני זקוקה להן

שאני באמת לא יכולה

שהכאב ממש מבקש שאני אתן לו מקום ואהיה איתו.

והוא אומר - את יכולה גם להיות עם הכאב וגם לעשות.

וגם לחיות.

אבל אני לא רוצה ולא מסוגלת.

אני כל הזמן חיה עם הכאב וגם חיה.

אני רוצה גם פשוט להרגיש את זה וליפול.

כי כשאני חיה עם זה,

"חיה"

אני מרגישה את זה

אבל אני מסיחה את דעתי בלי סוף.

אני מרגישה את הכאב

אבל הוא ברקע ולא באמת מקבל את המקום שלו.

אני רוצה שיתנו מקום לכאב שלי.

!!!

ואז אני אומרת

מה

זה הכל סיפורי רחמים וכאב שאני מספרת לעצמי?

אני נאחזת בסיפור הכאב שלי?

זה מה שזה?

אבל אם זה מה שזה?

לא מותר לי קצת?

זו תקופה כלכך קשה.

אני רוצה שידאגו לי.

אני רוצה להפסיק לדאוג להכל.

להפסיק לקחת אחריות.

אני רוצה ליפול באמת.

אני לא יכולה להחזיק את עצמי יותר.

ונמאס לי מכולם פה.

נמאס לי לא לדבר על מה שאני מרגישה.

ונמאס לי מזה שאני לא מסוגלת לדבר.

ואני רוצה.

וכשאני מדברת זה רק כואב

ואף אחד לא מבין.

זה מצב כלכך מוזר.

אני פעם ראשונה בחיים שלי מבינה אנשים בדיכאון באמת.

מבינה את התחושה המזעזעת הזאת שאף אחד לא מבין את הכאב שלך באמת.

ואתה רוצה לדבר עליו ושיבינו

אבל כשאתה מדבר עליו זה כואב מדי

ואף אחד לא מבין גם

ואז בכלל אין מרפא לכאב.

אין איזו נחמה.

טוב.

אני אישטף אני מלאה בנזלת ודמעות.

אני כועסת כלכך.

אני כועסת שלא נותנים לי ליפול.

שאני מחזיקה את עצמי.

ובו זמנית אני לא רוצה ליפול.

אני כן רוצה לשלוח אודישן.

אבל כלכך קשה לי.

אני לא רוצה לצלם היום.

אני רוצה לבכות ולהירגע.

להסתכל קצת על האודישן מאתמול.

ואז מחר בבוקר לצלם קצת.

ואני רוצה שיבינו אותי.

בבקשה.

אני רוצה שיבינו אותי.

שיבינו כמה כואב לי.

i'm going mad.

17:37

נכתב על ידי HADY_yaya , 30/9/2018 16:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  HADY_yaya




הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHADY_yaya אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על HADY_yaya ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ