לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

28




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

7/2018

Mazzy Star


בטח עבר חודש או חודשיים או אולי יותר מאז שכתבתי פה.

אפשר לבדוק את זה תכלס.

עכשיו תחילת יולי.

אני במצברוח מאוד לא טוב.

בסוג של ריב עם ליאור והבנתי שאני עצבנית ולא מסוגלת לראות אותו כרגע, ולכן כדאי שאנסה לכתוב ולהוציא הכל החוצה.

ברקע האלבום so tonight של מייזי סטאר, גם מגיל 14 כזה.

הרבה מתח בגוף.

המון.

הרבה כעס

הרבה כעס.

חוסר אמפתיה לאנשים שאני אוהבת .

חוסר אמפתיה 

כעס

לאבא. רצון להימנע ממנו, לא לספוג את האנרגיות הקשות שלו.

ועכשיו עם ליאור.

ליאור.

רוצה לנסות לחזור לשעות האחרונות כדי לנסות לעורר בעצמי הבנה שלו גם.

אבל קשה לי כי אני רק רוצה להיות לבד ושיעזוב אותי. אני רוצה לצרוח עליו.

אני רוצה לצרוח עליו מרוב תסכול ואני מתאפקת כי אני לא רוצה שזה יסלים.

אני רוצה לצרוח עליו בגלל שאני מרגישה שגם ככה אני ביום מחורבן והנטייה שלו להיתקע על דברים כלכך מכעיסה אותי - אני רוצה שיעזוב את זה עכשיו, אני רוצה שייתן לי להיות, אני רוצה שיבין שאני לא מסוגלת עכשיו.

שמשם הכל התחיל.

דיברנו בצהריים

בסביבות ארבע הגעתי לדיזנגוף סנטר אחרי שמ9:50 בבוקר הייתי עם אבא שלי, עד 12:15 כזה, ואז אמא הגיעה והלכנו לבקר את פסח ומשם המשכנו אליה והיינו קצת אצלה ובארבע היא הורידה אותי בסנטר כדי שאקח את המוצ'ילה של אח של עדין לתיקון.

אז הייתי מ10 בבוקר עד 16:00, 6 שעות, עם ההורים שלי

שאמנם עם אמא דברים הרבה יותר נעימים כבר כמה שנים

אבל עדיין תמיד יש איזושהי מורכבות

מתחת לפני השטח

גם אם היא רגועה יותר

תכלס היא הרבה יותר רגועה וטובה

אבל עדיין

לפעמים זה מעיף

ובעיקר

הרגשתי שכל האנרגיות של אבא

של סבל

של כעס

של קורבנות

של misory

של החיים קשים

של לחץ

מתח

שהכל רע

שהאנרגיות האלה נדבקות אליי

שאני לא יודעת איך להיות איתו בלי לספוג את כל זה.

שאני לא יכולה לשאת את הנוכחות שלו ואני לא יכולה לשאת את כל מה שהוא דורש ממני

רק להיות לידו

אני אפילו לא מסוגלת לדבר איתו

אין לי מה להגיד לו

זה נורא.

הלב שלי שבור.

הנשימה קצרה.

הסבל כלכך גדול.

מאז שהכרתי את ליאור

הסבל כלכך גדול.

הסבל מול ליאור כלכך גדול

והסבל מול אבא התעצם בצורה בלתי אפשרית

ומול ליאור אני רק מרגישה את אבא שלי עוד ועוד.

אני כותבת את כל זה רק עכשיו

זה מה שיצא ממני

לא התכוונתי שזה מה שיצא ממני

אבל זה מה שיצא

והבכי כואב.

אני בוכה.

 

אוקיי.

רציתי להבין כדי לתת לו מקום.

אלוהים ישמור.

אין לי מקום לכלום.

 

אני הולכת לעשות קורס באינטרנט של קייטי פסטרנק

זה הדבר הכי רנדומלי כנראה שאני אעשה

וזה כלכך יקר, בצורה באמת שערורייתית ומכעיסה

ואיכשהו אחרי התלבטויות ארוכות

אני מרגישה שזה מה שאני הולכת לעשות

ושזה גם יעזור לי ויעשה לי טוב.

(זה קורס של "קואצ'ינג", קבוצת נשים, שינוי חיים, וכו')

 

ותכלס אני רוצה להגיד

כלומר

זה המון כסף

באמת המון

זה הפתיע אותי

וכשהיא אמרה לי (עשיתי סקייפ עם הקו-קואצ' שלה, ג'סי) את הסכום

אני ישר ידעתי שלא אעשה

שאפילו סכום קטן בהרבה מזה חשבתי שזה יותר מדי

אבל איכשהו

משהו בי נמשך לזה

משהו בי

וכשאני מקשיבה לפודקאסטים שלה ורואה את הוידיאוים שלה

אני רוצה לעשות את זה.

ואני אעשה.

ובמקום להגיד שזה מכעיס הכסף שהיא לוקחת

אני רוצה דווקא להתייחס לזה שזה פתאום גרם לי להרגיש - אוקיי, אני יכולה פשוט לעשות את הסכום הזה

שבעבר לא הייתי מנסה אפילו

אני אמצא דרך לעשות את הסכום הזה בחודשיים הקרובים ולשלם לה

(זה מתחיל בספטמבר)

שזה גישה נחמדה, ל, איך אני יכולה להשיג את הכסף הזה

במקום - יותר מדי יקר אין מצב.

 

 

אז ליאור.

אוקיי.

אז הגעתי לסנטר ובמשך כמעט שעה חיפשתי את ריקושט.

בזמן הזה ליאור דיבר איתי.

הוא התחיל לספר לי על התחושות המוזרות שלו ועל זה שהוא לא כתב היום בכלל ושקשה לו.

אמרתי לו שאני מצטערת אבל שאני לא מסוגלת לדבר

שקשה לי

שאני מרגישה מרוקנת לגמריי

ושאני רוצה להקשיב לו אבל שאני מרגישה שאני לא מסוגלת כרגע.

הוא היה מהמם ואמר לי שהוא שמח שאני אומרת לו

ושהוא יודע שזה לא אומר שאני לא אוהבת אותו

ושאני לא צריכה להרגיש אשמה

(שני המשפטים האחרונים כתגובה להתנצלות שלי)

ושדווקא זה משמח אותו שאני כנה איתו ואומרת לו

ושנדבר אחרי זה, כשאני אוכל.

ואז הוא שאל אותי, את רוצה לספר לי מה את מרגישה?

בקיצור הנה, הוא היה מאוד טוב, ודאג לשאול מה שלומי.

 

טוב.

האמת שעצרתי.

נכנסתי להתכתבות שלנו עכשיו כדי לראות מה הוא כתב לי בדיוק.

ועכשיו אין לי כוח לכתוב.

אני כלכך עייפה.

אני אנסה לדבר איתו.

 

קשה לי.

אני מלאה במתח.

אני מלאה בתחושה של - אני סובלת. אני בסבל.

תחושה מטורפת להרגיש.

לאורך זמן כלכך ארוך...

אני אשנה את זה.

אני צריכה לשנות את זה.

אני יודעת שזה בתוכי ואני יכולה לעשות את זה,

אבל אני כן רוצה את הקורס הזה כי אני מרגישה שכן יש שם כלים שאני רוצה.

זה מה שאני מרגישה נו.

אולי אני נאיבית אולי הצליחו למכור לי.

אבל אני מרגישה משהו חזק כלפי זה.

מקווה שהאכזבה לא תבוא. דווקא בגלל התחושה החזקה הזאת.

אבל נראה לי שלא.

שמשהו טוב יבוא.

שיהיה לי טוב לעשות את זה.

טוב זהו.

אני אהיה פה עוד קצת ואז אצא אל הסלון (החשוך, ליאור עוד לא הדליק את האור הוא יושב לו בחושך.

למה זה מעצבן אותי.)

זה מרגיש לי גם שהוא סובל ונופל לסבל.

אני שונאת את זה.

 

חשבתי לפני כמה ימים על איך שאני אולי לא מאפשרת לאנשים קרובים אליי להרגיש תחושות כמו עצב או כאב או באסה.

שאולי יש איזשהו גבול שאני שמה עם עצמי - כמה פעמים וכמה זמן הם יכולים להרגיש רע  - מה הגבול שלי 

עד שזה נהיה לי מסוכן

עד שזה נהיה לי משהו שאני צריכה לטפל בו

עד שזה נהיה משהו שאני מוכרחה להידבק בו.

 

מעניין.

 

וחשבתי על זה שזה בטח קשה

שאני לא הייתי רוצה לפחד כל פעם שאני מרגישה רע - שהבנזוג שלי הולך להיבהל מזה או לכעוס על זה.

 

עוד כמה הבחנות.

 

שהיו עם שיר בפגישה האחרונה.

לגבי הכעס שעולה לי לפעמים

אני נלחמת 

וכועסת

כי להילחם מרגיש לי שאני לא נכנעת

(ואני אשכרה משתמשת במושגים האלה - אם אני אקשיב לו, אם אני אתן לו לדבר, אם אני אתן לו "לנצח" - אני איכנע)

המושגים האלה 

זה שהם קיימים 

אצלי

והם ממש מורגשים אצלי ככה

זה ממש מרגיש לי כניעה

זה כי אני מפחדת

אני מפחדת שאני לא אלך ממקום שרע לי בו

בדיוק כמו שנשארתי עם עומר למרות שידעתי שאני לא רוצה להישאר (למרות ששם לא היה לי רע כמו שרע לי פה לפעמים, שם היה טוב ונעים אבל בגלל שידעתי שהוא לא אהבת חיי זה היה לי קשה להרגיש את זה ולדעת שזה לא בשבילי ולהישאר בכל זאת) 

והנה  פה

אני כלכך הרבה פעמים יכלתי ואולי הייתי צריכה ללכת

רגעים קיצוניים

כאב בלתי נסבל

ריבים מטורפים

ואולי בעיקר

כי פיתחתי את האמונה הזאת

מול אבא

כי עם אבא

אני נשארת

אני נשארת ונשארת

לא משנה כמה רע לי

לא משנה כמה רע מתייחסים אליי

גורמים לי להרגיש

לא משנה כמה אני סובלת מול אבא

אני נשארת

וגם בתקופה של יואב

לא מרדתי

רק התחננתי שיראו אותי

שידאגו לי

אבל לא עשו את זה

ואני פשוט נשארתי

ושיר אמרה שזה כנראה אותו מבט

של אותה ילדה

אותו מבט שמסתכל על עצמי כבנאדם שנשאר במקומות שהוא סובל בהם

(בדיוק כמו שלפעמים אני חושבת - רק כשאני אסבול ממש ואהיה על סף מוות - מוות נפשי אפילו - רק אז ייתנו לי ללכת, רק אז אני אסכים לעצמי ללכת, רק אז תהיה לי זכות, רק אז יבינו כמה רע לי ויגידו אוקיי היא ממש סובלת היא חייבת ללכת)

אז כשליאור עושה משהו שלא נעים לי

אני כועסת

אני נלחמת

כי בשבילי זה כמו להגיד לעצמי - הנה אני נלחמת על שלי אני לא נכנעת

אני לא פסיבית

אבל זה לא נכון.

 

תחושה של מלחמה תמידית על הרצונות שלי

על הזכות שלי להרגיש דברים

לרצות דברים לא לרצות דברים.

 

טוב.

 

לא מסוגלת לכתוב עוד לא מסוגלת לחשוב עוד לא מסוגלת לדבר.

 

אני צריכה לצאת אל ליאור.

אין לי כוחות.

אני מרגישה במלחמה.

אני מרגישה בריב.

 

הוא בטח גם מותש ממני.

אבל אני הייתי מותשת ממנו כלכך הרבה זמן.

 

ככה קשר צריך להיות?

 

אני מבולבלת נורא.

 

להתראות לבינתיים.

 

בדיוק שלחתי לג'סי הזאת הודעה לגבי התשלום, אני הולכת לשלם וללכת על זה.

זה מלא כסף.

אבל זה טוב.

אני רוצה לעשות את זה.

אני הולכת לעשות את זה.

ביי.

20:13

יום חמישי ה5 ביולי

 

מה יהיה עוד כמה חודשים?

מה יהיה עם החיים המוזרים האלה?

 

התחלתי לראות הסופרנוס סופסוף.

אני בפרק 4 

(כלומר הפרק הבא שאראה יהיה 5. בעונה הראשונה)

בינתיים מדהים.

 

משמח.

 

להתראות.

 

ביי.

 

נכתב על ידי HADY_yaya , 5/7/2018 20:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  HADY_yaya




הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHADY_yaya אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על HADY_yaya ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ