לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

28




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

9/2018

יום חמישי 20.9.18, שעה 12:12


(שמתי לב פשוט שהשעון פה לא מעודכן)

הייתה לי פגישה עם שיר ב9 בבוקר.

דיברנו על כאב.

חזרתי לפה, כלכך עייפה כי בקושי ישנתי בלילה, חשבתי לישון אבל במקום הכנתי לי קפה ועין בלי עין וסלט ולחם.

התיישבתי למדיטציה שהופסקה אחרי 10 שניות כי החלטתי לכתוב פה.

רציתי לחשוב עם עצמי ולשאול את עצמי שאלות.

לגבי כאב.

לגבי החיבור שלי , החיבור שאני עושה עם עצמי - בין כאב לאחריות.

כלומר כשאחרים כואבים זו אחריות שלי.

חוסר ההפרדה בין הכאב של אחרים לתחושות שלי.

חשבתי על זה - למה כילדה תמיד נזהרתי על זקנים למשל, שהיו הולכים לאט ברחוב ואמא שלי ואני היינו הולכות מאחוריהם - תמיד אמרו לי שזה כי אני טובה ורגישה, אבל כילדה הרגשתי שאם נעקוף אותם - נשקף להם את החולשה שלהם - וזה יהיה להם קשה.

למה בכלל החלטתי שזו אני שתשקף להם משהו?

למה אני אחראית על הכאב של אנשים זרים ברחוב?

הומלסים, אני תמיד מרגישה שאני צריכה לעשות משהו.

תמיד אני אומרת לעצמי - אני חייבת לעזור להם. אף אחד לא עוזר להם. איך אני יכולה ללכת ופשוט להתעלם מהכאב שלהם?

כי זו לא אחריות שלי.

אבל אצלי זה הולך ביחד.

וחשבתי על זה ש- למה בעצם תמיד התבוננתי החוצה?

למה תמיד בדקתי מה אנשים אחרים מרגישים?

למה מעולם אבל מעולם לא בדקתי מה אני מרגישה?

ואז אני חושבת על זה שבשבילי, לבדוק מה אני מרגישה, היה להסתכל החוצה - לראות איך אנשים מרגישים - ולפי זה להבין איך אני אמורה להרגיש.

כלומר לא הייתה לי מעולם התבוננות פנימה

שזה מעניין כי אני בנאדם סופר רגשי ומרגיש

אבל אני כאילו מרגישה כל הזמן בני אדם אחרים.

כשאני מדברת על עצמי (שלפעמים אני עושה די בקלות, כלומר, אני מספרת לאנשים על כאבים שלי ועל תחושות שלי וסיפורים שלי, ואני עושה את זה בקלות - ) אבל - אחרי זה- אני מרגישה מאוד מודעת לעצמי ומרגישה מרוכזת בעצמי. 

ואני אוהבת להיות שחקנית

אולי כי זה להרגיש

וכי "הזרקור עליי" - תשומת הלב עליי - 

אבל זהו גם בדיוק הצד שהכי קשה לי במקצוע - שהזרקור עליי

או יותר נכון שאני מספרת לעצמי שקשה לי?

או מספרת לעצמי שזה לא בסדר שהזרקור עליי?

הרי כל ההימנעות שלי מלהיות דיווה ולהיות "שחקנית" כזאת כמו שאומרים ששחקנים זה כי זה מרגיש לי אנוכי ושטחי שכל תשומת הלב עליך

שאנשים נהנים מתשומת הלב

ואני מראה לעצמי ולאחרים  - אני לא כמו השחקנים האחרים - אני לא מרוכזת בעצמי

אבל מה זה אומר להיות מרוכז בעצמך?

כשהייתי עם שירה בלונדון ושמתי לב לכל הומלס והיא ממש לא ראתה אותם

והיה בתוכי קול שאמר לעצמי - אני טובה, והיא כמו כל האנשים - מרוכזת בעצמה, רואה רק את עצמה, ילדותית, לא אכפת לה מאחרים.

אבל זה לא נכון.

למה הקול הזה קיים בתוכי?

זה הקול אולי שמונע ממני לשנות דפוס שכואב לי איתו.

אז הוא מצדיק .

הוא אומר לי - הדפוס הזה קיים כי את בנאדם טוב ואכפתי.

מה זה בנאדם טוב ואכפתי?

ומול מי אני רוצה "להיות בנאדם טוב ואכפתי"? מול עצמי?

מול הגדרות של מה? של איזה עולם?

העובדה שתחושות הכאב ותחושות האחריות שלי אחד הן

היא מאוד מעניינת והיא בהחלט משהו לחשוב עליו.

תחושת האשמה כל פעם שאני עושה משהו שאני רוצה.

זה כאילו לאורך השנים למדתי שלעשות מה שאני רוצה פוגע באנשים שקרובים אליי כי זה לא מה שהם רוצים.

אז שאני תמיד צריכה לבדוק מה אנשים אחרים מרגישים ומה הם צריכים ומה הם רוצים ולפי זה להבין איך אני צריכה להתנהל.

לפי זה להבין את ה"רצונות שלי" למרות שהם בכלל לא הרצונות שלי.

הרגשות שלי.

אני מרגישה שהם כלכך מותנים ותלויים במשהו חיצוני.

אני לא יודעת מה זה להסתכל פנימה בלי לחשוב על אנשים אחרים ומה הם מרגישים.

אני לא יודעת איך זה נוצר.

אני לא יודעת אם זה נוצר מזה שהרגשתי את אמא שלי עצובה תמיד ורציתי לשמח אותה.

אולי כשילד מרגיש את ההורה שלו עצוב, אולי הוא מפחד שההורה שלו לא יהיה שם בשבילו... לא יראה אותו... באיזושהי רמה עמוקה ולא מודעת- כלומר באיזושהי רמה אינטואיטיבית אתה מבין שהעצבות הזאת וחוסר האנרגיה הזאת לוקחים את ההורה ממך. אז אתה חייב לשמח אותם או לדאוג להם - כדי לדאוג לביטחון שלך.

ואז זה הופך למשהו שאתה מתרגל אליו.

ואז 

אני מרגישה הרי כל הזמן

כאילו האושר של כולם

כלומר בוא נתחיל מהבסיס

כאילו האושר של ההורים שלי - הוא בידיים שלי.

אני אחראית לגורלם ואני אחראית ל-האם הם יהיו מאושרים או לא.

כשאני שם איתם הם שמחים.

אז אני צריכה להיות איתם.

אני המושיעה שלהם.

אני חייבת למצוא דרך לצמצם את האחריות הזאת.

לבטל אותה להבין שהיא לא אמיתית שאני המצאתי אותה.

להפסיק לחשוב שאני אחראית לגורלם של אנשים.

כי זה מה שקורה לי עם כל אחד.

ובמיוחד עם הקרובים אליי.

מה שאני אעשה ומה שאני אבחר - יש לו השפעה מכרעת על חייהם של הקרובים אליי.

חוסר ההפרדה ביני לבין ההורים שלי.

חוסר ההפרדה ביני לבין הבן זוג שלי.

חוסר ההפרדה בין תחושות של אנשים (במיוחד תחושות של כאב, אבל לא רק, תכלס) - כלומר - כמה אני מושפעת מתחושות של אחרים.

כל הזמן ערה ובודקת מה אחרים מרגישים כדי להבין איך עליי להרגיש.

בדיוק כמו היום ההוא שליאור היה מבואס וישר הרגשתי את התחושה הזאת נבנית בתוכי - כעס ובאסה ומתח ועצבות - ואז פתאום אמרתי לעצמי - רגע - זה שהוא מבואס לא אומר שאני גם חייבת להיות מבואסת. זה שלו זה לא שלי.

הוא יכול להיות מבואס ואני יכולה להרגיש משהו אחר.

+ צריך להוסיף לזה, לא רק שאני יכולה להרגיש משהו אחר , גם שאני לא אחראית על לשנות את התחושות שלו.

כל המורכבות הזאת מול אחריות - מה זה לטפל בבנאדם באופן לא בריא ומה זה לדאוג לבנאדם אהוב בצורה בריאה.

עם אבא שלי כל הכאב הזה 

ושיר אמרה לי שאני כנראה מרגישה גם שהכאב הזה - כלומר - איך אני מדברת אליו היא שאלה אותי.

אמרתי לה שזה מרגיש לי פשוט כמו כאב שלא מוביל לשום מקום

להיפך גם - שהוא מעכב

גורם לי להיתקע על הכאב והעצבות 

וחוסר הטעם וחוסר התקווה

לשינוי

לזה ששינוי זה אפשרי

גם

דיברנו על התפיסה שלי

שהוא לא יכול להשתנות

ושאני לא יכולה להשתנות

אז ברור שהכאב הוא פשוט כאב גדול שנמצא שם ומה הטעם

אם גם ככה כלום לא ישתנה

אבל לראות את הכאב כחלק מתהליך

שכן מוביל לשינוי

זה דבר שיכול לעזור לי

וגם

להתחיל לחשוב עם עצמי

איך אני מאמינה בשינוי

איך אני מלמדת את עצמי ששינוי זה אפשרי ושאני יכולה לצעוד בדרך שמובילה לשינוי

ושהשינוי שלי לא תלוי באם הוא ישתנה

אני יכולה להשתנות זה לא תלוי בו

יש איזו סימביוטיות כלכך חזקה שיש לי עם הסביבה שלי

אני לא יודעת איך לעשות הפרדה ביני לבין העולם

אני ממש חייבת לחשוב איך עושים את זה

אני רוצה כאילו לשבת יותר למדיטציה

עם כל המחשבות האלה

כי אז לפעמים

דברים צצים

התת מודע מעלה תשובות

או שאלות נוספות לשאול

 

אני רוצה לשאול

 

מה הכאב הזה נותן לי. מה הוא משרת אצלי.

 

לחשוב על הפרדה ביני לבין העולם.

 

לחשוב על זה שאני מסתכלת על אנשים כדי להבין מה אני מרגישה.

כלומר זה לא באמת אומר לי מה אני מרגישה

אבל 

שאני מסתכלת כל הזמן לבדוק איך אנשים אחרים מרגישים כדי להבין איך להתנהג ואיך להרגיש בעצמי.

ואיך אני יכולה לעמוד בפני עצמי ולהרגיש בפני עצמי.

 

לחשוב על שינויים.

איך אני יכולה להאמין בשינויים.

בשינוי שלי.

 

איך אני יכולה יותר להנכיח בחיים שלי את עצמי כעומדת בפני עצמי כלא תלויה - רק אני - ולא חייבת להרגיש מה שמרגישים סביבי.

 

לחשוב על החיבור בין הכאב שלי לבין האחריות שלי על אנשים.

 

לחשוב מה זה משרת אותי שאני מרגישה אחראית על חיים של אנשים.

 

אוקיי עכשיו אני רוצה להישטף רגע ולהגיד בוקר טוב לליאור ששמעתי את השעון המעורר שלו.

 

3>12:32

נכתב על ידי HADY_yaya , 20/9/2018 11:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  HADY_yaya




הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHADY_yaya אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על HADY_yaya ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ