לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

זה הכל נגמר עוד הרבה לפני שהתחיל


אני צריכה משהו שימלא לי את הנפש.

Avatarכינוי:  אוי

בת: 21





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2018

אני המתבשלת


הוא הבן אדם היחיד שראיתי לו בעיניים תוך כדי שהוא מכאיב לי שהוא באמת נהנה מהאקט, שהוא באמת נהנה מלראות איך רע לי. 

אני ממש זוכרת את המבט שלו בעיניים כשראה שהצליח להסב לי כאב ואיך שום דבר לא עצר אותו מלעשות זאת. כל מה שהוא היה צריך בכדי להנות זה לראות ולוודא שהוא אכן מכאיב לי מספיק, שאני באמת כואבת ולא סתם מזייפת גניחות. זה שהוא באמת יחנוק אותי עד כמעט לעילפון, ולא סתם יחנוק כי זה הקטע. זה שהוא יעשה משהו שבאמת יגרום לי להרגיש מושפלת ולא סתם אעשה עצמי. 

המוזר הוא שאני מתגעגעת לזה, מאוד. הגעגועים לזה, לפגיעה העצמית, לכאב, באים לי בתקופות.

אני שמה לב שהצורך הזה, במישהו שיעשה לי לא טוב, תמיד בא בתקופות שבהן אני נלחמת עם הרגשות שלי. הם רוצים לצאת ואני דוחפת את הראש שלהם עם הידיים שלי ומחזירה אותם למקומם המקורי, בחזהי בתוך שק אטום למחצה, עוד לפני שמספיקים לצאת החוצה. הם מגיחים עם ראשם החוצה כשהשק נפתח לפעמים בטעות בכדי לנשום אויר ולא להחנק למוות ומנופפים בידם לכל עבר בהיסטריה. אבל אני לא מרחמת עליהם ומחזירה אותם לבפנים. מצידי, שימותו. כנראה שהם מנסים להשיב מלחמה, כנראה שהם כועסים עליי מאוד. אז הם גורמים לי לפגוע בעצמי, כמו שפגעתי בהם. ולא סתם, אלא לפגוע בעצמי במודע. במודע שלא במודע. ואיזה מעשה טיפשי ואכזר זה לפגוע בעצמך במודע. טיפשי בעיקר. כמו הייתי קרפדה שידעה על סיפור "הצפרדע המתבשלת" ובכל זאת בחרה להכנס אל תוך הסיר המלא במים בכדי להתרענן מעט. כמה טיפשה היא. אילו רק ידעה את מקומה.

נכתב על ידי אוי , 17/7/2018 12:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרי תקוות


והם יושבים ליידי, כורכים אותי בידיהם, לופתים שפתותיי בשלם, תולים בי הרי תקוות, ככה מלמעלה למטה, חשבתם פעם איך נראה הר תלוי? זה יכול להיות מין כאוס מושלם. כל הרי העולם תלויים ואנחנו כאן הולכים במישור בלבד. והגבוה, שאמור להיות גבוה ללמעלה הוא גבוה ללמטה, ופסגות ההרים פתאום הרבה יותר ברורות לעין וככל שמטיילים למטה עם האישונים במעלה ההר (התלוי הפוך אל היבשה) כך הנוף הופך מעורפל ופחות נגיש, כך פחות ברור מה קורה שם, בירידות החשוכות והמסתוריות האלו. ומה שהכי מצחיק בכל הסיפור זה שאיפה שפעם מילאו את מקומם ההרים ביבשה, והיו לא מעט מקומות כאלו, היבשה בהם נשארה פעורה, פתוחה עד לנהרות הלבה, עד לליבת כדור הארץ. הרבה מהאנשים, כל מיני מוסחי דעת למיניהם, או סתם אנשים תמימים שלא חשבו שקיימים בורות שאפשר ליפול אליהם, נופלים שם, יום יום. חלקם חוזרים, חלקם לא. רוב אלו שחוזרים, לפליאתי ולפליאת טובי הפסיכולוגים בעולם, ממשיכים ליפול בבורות ש"לא בכוונה". נופלים וקמים. נופלים וקמים. אף פעם לא הצלחתי להבין האם קמים בשביל ליפול או קמים בשביל לקום. אף פעם לא הבנתי למה אנשים תולים את תקוותיהם באדם כמוני, כזה תלוש, כזה אבוד.

נכתב על ידי אוי , 14/7/2018 20:37  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רגשות


"את לא מתרגשת מכלום" הוא אומר לי, ומה עונים על אמרה כזו קשה?

תמיד רציתי להיות זאת שלא מתרגשת מכלום, אבל גם תמיד ידעתי שעמוק בפנים, אני מתרגשת ועוד איך, מהרבה דברים. גם אם זה כבר לא במודע ונמצא עמוק עמוק היכן שהרגשות רק מתחילים להתקיים, גם אם זה שם, הם עדיין, התחילו להתקיים. גם אם עשיתי להם הפלה לפני היוולדם, אפשר להתווכח על קיומם. 

הוא אמר לי את זה וכמובן, לא התרגשתי. או שכן? איני זוכרת. אני לא בטוחה אם עלו לי דמעות לעיניים וגרוני נחנק לשניה (או שתיים) או שלא הרגשתי כלום בכלל. שני אלו מרגישים באופן כמעט זהה בשבילי זה זמן ארוך. אני רק זוכרת שפלטתי מפי כמה מילים, שאיני בטוחה עד כמה הבין את משמעותן. לכן, לא אנקוב בהן עכשיו. שלא אתאכזב במידה וגם הקורא עכשיו את קטע זה לא יבין. 

נכתב על ידי אוי , 13/7/2018 18:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאוי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אוי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ