לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כל הפוסטים מבוססים על סיפורים אותנטיים של שיחות בנושא הפסיכולוגיה של המיניות, השמות והנסיבות שונו על מנת לשמור על הפרטיות של כל המעורבים. המטרה היא לעורר מחשבה ולהרחיב את הידע בנושאים האלה, שבד"כ לא מדברים עליהם. ממש אעריך תגובות במייל.

כינוי: 

בן: 32




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2018

טריגר


היא ישבה מולי והשפילה מבט.
"אני לא יודעת למה באתי. אני לא באמת חושבת שאני יכולה לדבר על זה."
"אז לא חייבים", אמרתי. "תנסי לחשוב מה יהיה לך קשה יותר: לדבר על זה, או להמשיך לחיות עם הסוד."
"אתה חושב שתוכל לעזור לי?" 
"אני לא יודע. אני לא בטוח. אבל אני מבטיח להקשיב ולנסות. אני חושב שלפעמים עוזר לדבר על הדברים, לא משנה עם מי." שאלות כאלו תמיד מלחיצות אותי. האחריות הזו כבדה מדי ואני אף פעם לא רוצה אותה. 
"לא סיפרתי את זה לאף אחד שבע שנים ואני לא מסוגלת לספר." היה נראה כאילו היא החליטה לוותר. פגשתי אותה במסגרת פעילות שקשורה לעבודה, מישהו זרק איזושהי הערה על משהו שהוא שמע בחדשות וראיתי שהיא התכווצה. שאלתי אותה אם הכל בסדר, והיא התעשתה ואמרה שכן. אבל ראיתי שזה היה לא. אמרתי לה בשקט שאם היא רוצה לדבר מתישהו היא מוזמנת לקפה, שחבל לשמור דברים בבטן. אבל מהתגובה שלה לא באמת חשבתי שהיא תגיע. 
"אז בואי נדבר על דברים אחרים. מה את עושה בחיים?"
היא נרגעה. "אני סטודנטית לפיזיקה ומתמטיקה. הכל מאד לוגי ומסודר בחיים שלי. תמיד זה היה ככה. בגלל זה אם משהו לא הגיוני - אני לא מסוגלת להתמודד איתו." שתקתי.
היא נשמה נשימה עמוקה ואז התחילה: "לפני 7 שנים נאנסתי." היא סיפרה את זה כאילו היא מספרת על מישהו אחר. לא על עצמה. טכני, נטול רגש. היא אפילו לא נראתה עצובה. "חזרתי ממסיבה, הייתי בת 17, עם חבר שבדיוק התחלנו לצאת, קשר שהיה אמור להתפתח למשהו רציני ראשון. שתינו קצת במסיבה, דיברנו קצת והלכתי הביתה. הוא שאל אם אני רוצה שהוא ילווה אותי ואמרתי שישאר עם החברים במסיבה. גם ככה הוא חזר מהצבא אחרי שבועיים והתגעגע לחבר'ה. הלכתי ברגל, וחשבתי על איזה חברה חמודה אני שנתתי לו להשאר עם החבר'ה ואז מחר יהיה לי אותו לעצמי." מאחת הסימטאות יצא מישהו והסתכל עלי. לא חששתי בכלל. אני הולכת תמיד בלילה לבד ותמיד היה בסדר. עברתי אותו והוא שאל: "יש לך אש?" אמרתי "לא" והמשכתי ללכת. 
"תעצרי רגע" הוא סינן.
"המשכתי ללכת ולא התייחסתי. הוא גמע את המרחק ביננו בשני צעדים ותפס לי את היד. "אמרתי לך תעצרי" אמר במבטא ערבי. השתתקתי והייתי מבועתת. לא ציפיתי לזה ולא הבנתי מה קורה. הוא דחף אותי לחדר מדרגות ואני פשוט כמו מפגרת לא עשיתי כלום. שתבין, אני ממש לא חלשלושה ופחדנית. אני תמיד אסרטיבית, תמיד יש לי מה להגיד. פשוט לא עשיתי כלום... שני צעדים וחצי והיינו באיזה מקלט חצי חשוך כזה. בשלב הזה כבר הבנתי מה קורה, אבל פשוט הייתי משותקת. לא עשיתי כלום. הייתי בהלם ולא האמנתי שזה קורה לי. הוא הסתכל עלי בעיניים והרחתי את הסירחון של הזיעה שלו. הוא תפס לי את החזה ואמר לי "תורידי את המכנסיים" התחלתי לבכות ואמרתי לו שיעזוב אותי. הוא התחיל למלמל בערבית והוריד לי בכוח את המכנסיים. בשלב הזה כבר הבנתי שאכלתי אותה בגדול." 
היא השתתקה. המבט שלה השתנה ופתאום שוב זה היה נראה שהיא מתחרטת שהיא בכלל הגיעה.
גם אני שתקתי. עד פה - סיפור מזעזע של אונס, אבל לצערי לא חריג. הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם יכול לכפות את עצמו על אדם אחר הזויה. ראיתי שקשה לה. התלבטתי כמה זה באמת יהיה הכרחי להקשיב לכל החלק הטכני של מה היה שם. הרי את זה אפשר לנחש. לפעמים ההדחקה היא דווקא חיובית. 
"את לא חייבת לתאר בפירוט מה היה שם אם זה לא נוח לך" אמרתי. 
הבעיה היא לא מה שהיה שם. היה שם אונס, מהיר, כואב, ברוטאלי. את זה כבר יכולת להבין. הבעיה היא מה שהרגשתי עם זה" היא אמרה בתסכול.
"לא הבנתי" אמרתי.
"אני גמרתי. פעמיים." אמרה והסתכלה עלי, לבדוק איך אני מגיב. "והוא הרגיש שגמרתי הבן זונה הזה. בכיתי וגמרתי. ואחרי שהוא גמר, הוא סינן "זונה חרמנית" וברח משם".
"זה לא כזה מפתיע" אמרתי בזהירות. 
"מה זאת אומרת?!" שאלה בתימהון
"אני אסביר" אמרתי. " אבל תמשיכי, אני לא רוצה לקטוע אותך."
"זהו. מאז זה רודף אותי. זה לא מרפה ממני. נהניתי מאונס. גמרתי מזה שערבי אנס אותי. מה זה אומר עלי?" 
הרגשתי שמשהו נפתח בה ופתאום היא מרגישה בנוח לדבר. 
"אני זוכרת שחשבתי על זה בזמן שהוא אונס אותי, ניסיתי להבין מה קורה איתי,ניסיתי לא לגמור, לא להתגרות מזה. כמעט הקאתי מגועל, כאב לי, הייתי מבועתת, רציתי למות, בכיתי ללא הפסקה ובכל זאת גמרתי כמו איזה חרמנית."
הסתכלתי עליה והיא נראתה מובסת. היא נראתה כאילו היא הפסידה במרוץ. עייפה, מיואשת, מובסת.
"אז מה דעתך, למה גמרת בזמן האונס?" שאלתי בזהירות.
"כי אני פשוט דפוקה לגמרי. אני חרמנית מדי. תמיד הייתי מינית מדי. אין לי מה לעשות עם זה." אמרה בכעס.
"השמש שוקעת כי כל האנשים צריכים ללכת לישון" אמרתי וחייכתי חיוך עצוב. 
"מה הקשר" היא שאלה?
"נזכרתי בזה שהייתי בטיילת בתל אביב בזמן השקיעה לא מזמן, אני מת על הים. זה הכי מרגיע בעולם. פשוט עמדתי עם כוס בירה מול הים והסתכלתי על השקיעה. פתאום באו אמא והבן שלה, ילד קטן וחמוד, בערך בן 3  וזה מה שהוא אמר על השקיעה. זה תמיד משעשע אותי לראות דברים כאלה ולחשוב על איך זה נראה מהצד השני. הטעות הזו היא כשל לוגי שמיוחס לחשיבה סינקרטית אבל הילד בטוח ב-100% שזה מה שקורה - הוא משוכנע  שיש קשר סיבתי בין זה שהאנשים הולכים לישון לבין זה שהשמש שוקעת.
במקרה שלו - הוא לא יכול להבין אחרת. מבחינת ההתפתחות הקוגנטיבית הוא נמצא בשלב שנקרא פרה-אופרציונלי ואחד המאפיינים של השלב הזה הוא חשיבה סינקרטית. כשיגדל - אף אחד לא יצטרך לבשר לו שאין באמת קשר והשמש לא מושפעת מזה שאנשים הולכים לישוןץ אחרי גיל 4 הוא יעבור לשלב שנקרא חשיבה אינטואיטיבית ויבין את זה לבד.
את נמצאת במצב אחר. את יכולה להבין שהמסקנה שלך שגויה. את פשוט צריכה לקבל הסבר אלטרנטיבי והגיוני שיסביר את העובדות."
"איזה הסבר הגיוני יכול להיות כשמישהי גומרת מזה שאונסים אותה?" שאלה בספקנות.
"זה מה שהטבע רוצה שיקרה. יש לזה הסבר אבולוציוני הגיוני. המטרה היא להפחית פגיעה בזמן האונס." אמרתי
"זה נשמע לי הזוי ולא הגיוני" היא אמרה ספק בספקנות ספק בכעס.
"גם לחוקרים, ולכן ערכו מחקר על הנושא הזה. במחקר הזה בדקו גברים ונשים, ומישהי הקריאה להם סיפורים על מין בהסכמה ועל מין לא בהסכמה, עם או בלי אלימות. אח"כ החוקרים בדקו איך הגוף מגיב לסיפורים האלה. הגברים התגרו מהמין בהסכמה, ולא התגרו מהמין שלא היה בהסכמה. אצל הנשים הגירוי התפלג בצורה שווה בין שלושת הסיפורים. רק שלא תתבלבלי - לא הסתמכו על הדיווחים שלהם בקשר לגירוי. בדקו את זה עם מכשירים."
היא הייתה מרותקת והיה נראה שהוקל לה. 
"אז מה אתה אומר לי בעצם? שזה הגיוני להתגרות מאונס?"
"אני אומר לך שיש לזה בסיס אבולוציוני, ושאת לא אמורה לכעוס על עצמך. השמש שוקעת, אנשים הולכים לישון, אבל היא לא שוקעת בגלל זה שהם הלכו לישון, וגם את לא היית מגורה בגלל מישהו שאנס אותך. הגוף שלך תוכנת ככה שתוכלי להירטב וככה להפגע פחות. עד כמה מוזר שזה נשמע".
"זה קשור לזה שגם כשאני מאוננת אני מדמיינת אונס?" 
"כנראה שלא. אולי רק באופן עקיף אבל זה כבר משהו אחר, מנגנון אחר בד"כ. אולי נדבר על זה בפעם אחרת. בכל מקרה, אני חושב שכבר יש לך מספיק על מה לחשוב עכשיו ואני מציע שתנסי לפתור את הדברים האלה בטיפול פסיכולוגי מסודר. חבל לחיות עם ההרגשה הזו כי זה בוודאות משפיע גם על קשרים זוגיים."
היא חייכה. בפעם הראשונה מאז שהיא נכנסה. לפעמים אני חושב שאם הייתי בוחר בפסיכולוגיה כמקצוע היה לי קשה מדי להתנתק ולחיות את החיים באופן רגיל, אבל כשראיתי אותה מחייכת הבנתי למה אנשים בכל זאת עושים את זה. 
נכתב על ידי , 4/4/2018 17:08  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סקס ויצרים , נשיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לOxymoron אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Oxymoron ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ