לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

9/2019

הקלה


הפוסט הקודם קצת שחרר אותי. הייתי בטוחה שאני אהיה על קוצים בגללו, שאני אחשוב על זה שוב ושוב, שאני אתלבט אם למחוק...

אבל לא. מרגיש לי כאילו אבן קטנה ירדה לי מהלב. מהראש.

 

קיבלתי חדשות מאוד טובות היום. אחותי הבכורה סוף סוף הצליחה למצוא עבודה רצינית, ולא סתם רצינית, אותה עבודה שאבא שלי מצא רק במקום אחר.

Like father like daughter. כיף לדעת שהחקלאות נשארת במשפחה.

אני ממש מתרגשת בשבילה. היא נושמת חקלאות והיא כל כך overqualified לכל העבודות הזמניות שהיא חיפשה.

מאז שאיבדנו את המשק ואבא שלי הצטרך לפטר אותה המצב הכלכלי שלהם לא היה מוצלח במיוחד.

בעלה לא עובד. הוא מעביר הרצאות מדי פעם, לא משהו שיכול לממן 4 ילדים ו-4 כלבים וגם היא עבדה בתור פקחית מזיקים שזו לא איזו משרה מלאה או רווחית במיוחד.

הם כרגע חיים בעיקר על חשבון ההורים של בעלה, וההורים שלי מממנים לה את התואר שהיא עושה בפתוחה.

זו אחת הסיבות שלא נעים לי לבקש כסף מההורים שלי, היא צריכה את זה הרבה יותר.

אז אלה חדשות מדהימות ואני כל כך גאה בה. העבודה הזו תצליח להרים אותם חזרה.

נכתב על ידי , 15/9/2019 18:44  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




החלטתי שאני רוצה לעשות קעקוע של מלנין. אבל האינטרנט לא חד משמעי לגבי המבנה של המולקולה כי יש כל מיני סוגים.

נשאר גם למצוא עלי פיסת עור נקיה מנקודות חן.

 

אתמול הקדשתי יתר תשומת לב לעור שלי וכמה שהוא לבן ואפילו שקוף. אפשר לראות את העורקים הכחולים מכפות הידיים עד הרגליים, קווים כחולים שמצויירים עלי. אפילו בציצי זה מאוד בולט, אני לא אוהבת את זה.

 

ועכשיו לנושא שקצת הכביד עלי היום. ההורים שלי עברו דרכי בדרך חזרה צפונה והביאו לי כל מיני דברים טעימים ויצאנו לאכול ביחד. דיברתי איתם קצת על הלימודים, סיפרתי להם שנכשלתי באורגנית וזה היה קצת מקל לספר להם על זה ולשתף אותם שלא הכל הולך חלק, אפילו שזה היה עשירית ממה שבאמת עובר עלי. אני חושבת שפעם אחרונה שהם ראו אותי בוכה, בעצם שמישהו ראה אותי בוכה, היה פה.

אמא שלי סיפרה לי שבת דודה שלי כבר מזה חודש מאושפזת במוסד להפרעות אכילה. ממש כאב לי, ממש ממש. אבל זה לא הפתיע אותי. היא בבגרויות, היא באיזה מיליון חוגים במקביל, במיונים לצבא, כולם עושים ממנה הילדה המושלמת של הבית (ילדה משותפת לנישואים שניים אז יש עליה הרבה תשומת לב) אני יכולה רק לתאר איך זה בסוף שוחק ילדה בגיל שלה.

מסתבר שהם גילו שהיא משקרת לגבי הדברים שהיא אוכלת,היא הגיעה למצב פיזי מאוד מאוד גרוע, שבסוף היא בעצמה הציעה והחליטה שהיא רוצה להתאשפז. בחיי, לילדה בת ה-17 הזו יש כל כך הרבה חוזק פנימי. זה ממש עצוב לי שהיא צריכה להתמודד עם כזו שנאה לגוף שלה שהיא תגיע למקום שהיא כמעט נעלמה לגמרי.

הרגשתי מועקה חזקה כשאמא שלי סיפרה לי את זה. ממש השתדלתי לא לדמוע. זה כל כך טלטל אותי.

אני לא זוכרת אם אי פעם דיברתי על זה, אני לא חושבת שבאמת פתחתי את זה חוץ מלי עם עצמי, אפילו לא פה, אולי אני באמת צבועה. אבל אני מרגישה שאני צריכה להוציא את זה אפילו שאני עם דמעות בעיניים מלכתוב.

ברור לי שיש לי איזושהי הפרעת אכילה. המושג בולמוס מוכר לי יותר מדי. לאכול עד שכואב, לאכול כשלא באמת רעבים, כשזה אפילו לא כזה טעים, לאכול בסתר כי זה מבייש, לאכול ארוחות של יום שלם בשעה בודדת.

קוראים לזה הפרעת אכילת יתר. הנה, קראתי לזה בשם. יש תקופות שאני לא נופלת להגדרה, יש תקופות שכן.

אני גם מכירה את הצד השני של הסקאלה. אמנם מעולם לא עשיתי צומות אבל אני יודעת מה זה לא לאכול יותר מ-500 קלוריות ביום. להגיע למצב של סחרחורות כי לגוף אין מקור אנרגיה תקין. לשקר שאכלתי.

הסיבה היחידה שאני לא בולמית היא כי ביום ההוא בצבא, כשהבנות לחדר צחקו עלי במקלחות מבלי לדעת שאני בשירותים ושומעת, דחפתי שתי אצבעות לגרון ולא. הצלחתי. להקיא.

נרדמתי בבכי כל לילה, אבל לא ניסיתי שוב. מזל. כי אני בטוחה שאם הייתי מצליחה הייתה באה הפעם השנייה, והשלישית, וגם היום לפעמים אני חושבת כמה שזה היה יכול להיות "קל" יותר אחרי בולמוס שגורם לי להרגיש כאילו שום דבר לעולם לא ישתנה.

היו תקופות שהייתי באמת מאושרת. שזה לא העסיק אותי. אפילו ירדתי במשקל בצורה בריאה. אבל הפרעה כמו הפרעה, זה משיג אותך בחזרה כשנהיה שוב קשה. כשאתה לא עומד בציפיות המוגזמות שאתה מייצר לעצמך.

לא, אני לא שונאת את הגוף שלי. יש ימים שאני עומדת מול המראה ופאקינג אוהבת את הגוף שלי. את הקימורים, את החזה, את הפנים, את העיניים הירוקות. אני מנסה להזכיר את זה לעצמי גם כשאני הורסת לעצמי כמה ימי חסד של תזונה נכונה. גם כשאני כועסת על עצמי שאני לא מצליחה לשנות הרגלים.

אבל לפעמים זה בכלל לא קשור לכמה טוב היה לי באותו יום או לכמה הרגשתי שאני הבן אדם הכי סקסי ומדהים שיש.

לפעמים זה פשוט... קורה. ואין שום קול של היגיון. זה כמו כשנוהגים לבד במכונית וחושבים על כל מיני דברים ופתאום המחשבות נקטעות ולא ממש זוכרים את הדרך שנסענו בה עד לאותו הרגע, אפילו שנסענו בה, והיינו מודעים לכל פנייה ולכל האטה ועצירה.

הכל קורה כל כך מהר.

 

המחשבות שלי בכאוס עכשיו, אני לא ממש יודעת איך להמשיך לכתוב. בכלל לא תיארתי לעצמי שאני אכתוב על זה.

אני פשוט מרגישה שבחודשים האחרונים הגעתי לאיזשהו Rock bottom נפשי. ופאק איט, אני לא אתבייש במלחמות שלי.

נכתב על ידי , 14/9/2019 23:07  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מכירים את זה שדבר אחד קטן הופך לך את כל העולם בבת אחת?

גיליתי עכשיו שלטכניון יש תוכנית חילופי סטודנטים ושאחת האוניברסיטאות בחו"ל שאפשר לעשות בהן סמסטר היא אוניברסיטת טורונטו.

לפני שנתיים התאכסנתי במעונות בלב טורונטו, וכל יום בדרך למקום בילוי חדש הייתי חולפת על פני האוניברסיטה, חושבת לעצמי כמה מדהים זה יהיה ללמוד שם. עוד הרבה לפני שנרשמתי לטכניון.

ב-Mundo lingo שהלכתי אליו הכרתי ברזיאלי שבדיוק עשה שם סמסטר abroad וזה נשמע לי כמו הדבר הכי מושלם בעולם. לחוות את העיר המדהימה הזו בתור סטודנט... להיות מוקף באנגלית כל היום, כל הזמן.

הלב שלי דופק חזק עכשיו. אם הייתי צריכה לבחור מה החלום הבא שלי, זה זה.

אני משערת שזה רק לסטודנטים מצטיינים. אני חושבת שמצאתי לעצמי מוטיבציה חדשה.

נכתב על ידי , 13/9/2019 10:43  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ככה וככה


היה לי היום את הניסוי האחרון לשבועיים הקרובים. זה היה החלק השני בלמידת מילים בגרמנית. הפעם ממש השתפרתי וזכרתי כבר הרבה מילים.

בסוף הניסוי החוקרת עשתה לי כל מיני מבחני תגובה וזיכרון. היא הקריאה רצפים באורכים שונים של מספרים ואותיות מעורבבים, ואני הייתי צריכה לחזור עליהם אבל כך שהמספרים קודם בסדר עולה, ואז האותיות גם בסדר "עולה".

עם כל צירוף היא עלתה באורך, לקראת הסוף כבר היה לי מאוד קשה, אבל כשסיימתי היא דווקא אמרה לי שממש הפתעתי אותה איך שהצלחתי לזכור כל כך הרבה מספרים ואותיות ושהבחורה הקודמת שהייתה אצלה בקושי הצליחה צירוף של 5. היא כנראה לא יודעת אבל הכמה מילים האלה עשו לי טוב על הלב.

אני גאה בעצמי. אני כל בוקר עם חרדות ובטן מתהפכת מללכת לניסוי חדש ואני עדיין עושה את זה. עדיין יש פעמים שהחרדות getting the best of me אבל זה משתפר.

 

אני לומדת לאורגנית במרץ, אבל התפוקה ממש מעוטה. אני לא מבינה את החומר עד הסוף כי הוא פשוט כל כך עצום והזיכרון שלי לא עומד בקצב. סיימתי לעבור על חצי מההרצאות ועדיין אני לא במצב של לפתור אפילו שאלה אחת במבחן. זה לא הולך להשתנות דרסטית עד מחר בלילה, אני נאיבית שאני חושבת שאני יכולה לעבור את הקורס בין הקשים בתואר תוך 4 ימי למידה כמעט מאפס. אז עולות לי מחשבות של לא לגשת בכלל. במקום לבזבז 3 שעות במבחן שלא ייתן לי כלום בסוף, אני אוכל לנצל את הזמן הזה ללמוד למבחן הבא וזה שאחריו שבהם כן יש לי סיכוי לעבור.

מדי פעם נתקלתי בנושאים ששמעתי את השמות שלהם בהרצאות, וניסיתי להבין איך יכול להיות שנכחתי בהרצאה הזו ואני לא זוכרת שום דבר ממה שהיה במצגת. כמובן שלקח לי בדיוק 10 שניות להיזכר באינסוף מבטים חטופים אל עבר הבחור מחדו"א. אפילו שבגללו בכלל המשכתי להגיע להרצאות, מזל שאין לנו עוד קורסים ביחד.

נכתב על ידי , 11/9/2019 21:20  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

42,608
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTrashyRomance אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על TrashyRomance ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ