לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

3/2019


חוסר החשק הזה מכבה אותי לאט לאט.

אני כל פעם מחפשת תירוצים למה לא להיפגש. לא דייט, לא סטוץ. כל פעם מכירה מישהו חדש, מגיע השלב שבו רוצים להיפגש, ואני לא מצליחה להביא את עצמי לקבוע תוכניות. אז בסוף הם חושבים שאני לא מעוניינת ונעלמים. ואז אני מחפשת אנשים אחרים לדבר איתם וזה חוזר חלילה.

לא יודעת אם אני פחדנית, עצלנית, סתם לא מעוניינת, או הכל ביחד.

אתמול כשחיכיתי לאוטובוס הביתה דיברתי עם מישהו שהכרתי באחת האפליקציות והוא שולח הודעה פעם ב... הוא אמר שקשה לו להתקדם מעבר לשלום כשהוא מתחיל עם בנות והוא ישר מבקש את המספר שלהן והן עונות שיש להן חבר. סיפרתי לו שלא התחילו איתי במסיבה, או במסיבה כלשהי אי פעם אז אני לא ממש יכולה לתת לו עצות.

הוא ענה שזה מפתיע כי אני בחורה יפה, אבל אמרתי שכשיש עוד אלף בנות אחרות, הבחורה השמנה היא בדרך כלל הברירה האחרונה.

בכל זאת הוא ענה שזה סקסי בעיניו ושהם טיפשים אבל ברור לי שהוא סתם ניסה לעודד אותי כדי שיוכל להזרים אותי לשיחה מינית.

זה לא שאני לא חושבת או מרגישה שאני סקסית, זה פשוט שמבחן המציאות מוכיח קצת אחרת מסיסמאות body positive, וזה בהחלט הופך את החיים שלי לקצת יותר קשים בתחום הזה.

אבל הבעיה שלי לאחרונה היא שגם כשיש לי כל כך הרבה אפשרויות אין לי חשק לכלום.

בקושי לאונן יש לי חשק. לי.

נכתב על ידי , 21/3/2019 22:53  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פורים, היית נחמד אלי


אחרי הסתובבות ארוכה במקס סטוק ועידן 2000 הצלחתי לקנות את רוב הדברים שאני צריכה בשביל תחפושת הבאטגירל שלי.

תוכנן שניפגש אצל הבחור מחדו"א בשביל לשתות קצת לפני. לא היה לי הרבה מבחר אוטובוסים אז הגעתי בדיוק בשעה שתוכננה ולפני כולם. כשנכנסתי הוא ישר נתן לי חיבוק, ישבנו קצת ואז הוא הציע לעשות לי סיור בדירה. אמנם זה בחור והבניין מתפורר, אבל הדירה שלהם ממש גדולה עם מלא חדרים. הוא הראה לי את הסטודיו שלו וכמעט נפלתי. כל כך הרבה כלים מוזיקליים מגניבים והכל מקושט בציורים המהממים של השותף שלו.

אחר כך התחילו להגיע אנשים, שתינו בירה. הבאתי את הוויסקי המשובח שקניתי לאקס ליום ההולדת אבל בסוף לא פתחנו אותו אפילו. הוא נשאר אצלו, מעניין מה יעלה בגורלו. כנראה שנפתח אותו במסיבה שהם רוצים לארגן אצלו.

באיזה 00:00 התחלנו ללכת לכיוון הוונדרבר. היה ממש כיף, אחלה מוזיקה ורקדתי רוב הערב לידו.

זה מדהים איך שכל חופשת הסמסטר הצלחתי קצת לשכוח ממנו ואז ערב אחד איתו ואני שוב לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הוא היה כזה חמוד עם הכובע סנאי שלו.

כשבאנו ללכת נתתי לו חיבוק וציפיתי שזה יהיה חיבוק מהיר אבל הוא נתן לי חיבוק דובי ממש כיף. אני רוצה עוד חיבוקים ממנו.

נכתב על ידי , 21/3/2019 11:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למדתי משהו חשוב בתקופה האחרונה


להישאר אופטימית.

עברתי את מועדי ב' שלי בניגוד לכל הרגשה שהייתה לי.

והדובדבן שבקצפת, עברתי גם את מבחן הסיווג במתמטיקה!!!!!

הייתי שוב ושוב פסימית ושוב ושוב הוכח לי ההפך.

אז סוף סוף יישרתי קו. אני יכולה להמשיך ללמוד אלגברה הסמסטר והציון בחדו"א תופס, ואפילו קיבלתי קצת יותר מעובר, למרות שאין לציון משמעות במקרה הזה. ומה שהכי טוב זה שגם חברה שלי עברה, אז שתינו סיימנו עם זה וזו הקלה עצומה.

אני יורדת על עצמי יותר מדי, אני מתחילה להבין שאני פה באמת בזכות ולא בחסד. הדרך לתואר הזה עוד ארוכה, אבל זה קצת מעודד.

היה לי יום טוב סך הכל, הגעתי ממש מוקדם אבל נתקלתי בחברה ומישהו מהפקולטה והם הזמינו אותי לשבת איתם בספריה עד השיעור שלי. הוא היה ממש נחמד אלי וזה ממש שימח אותי כי אני סופר ביישנית ורוב הזמן לא היה לי מביך לדבר איתו, אפילו כשהחברה הלכה לכמה דקות.

אחר כך הצטרפו אלינו עוד כמה חברים שזיהיתי מהקורסים למיניהם והיה ממש נחמד.

אחרי זה הלכתי לתרגול חדו"א 2 וקצת מצאתי את עצמי אבודה מרוב אנשים ומישהי בשורה השנייה שאלה אם אני רוצה לשבת לידה. ראיתי אותה מלא פעמים, שלום שלום מדי פעם, אבל לא יותר מזה. התחלנו לדבר והיא החמיאה לי על החולצת לוט קרייט של סופר מריו ועל הקלמר של מר מיסיקס מריק ומורטי והיה כיף להכיר אותה קצת יותר ולגלות שיש לנו מלא תחומי עניין משותפים.

אחרי זה קצת תהיתי מה לעשות עם עצמי ואני לא זוכרת למה הלכתי לאן שהלכתי, אבל במפתיע נתקלתי בחברה שעשינו ביחד את המבחן סיווג מתמטיקה והיא בדיוק עמדה בכניסה ללימודי ההסמכה כדי לשאול אם עברה את הבחינה, אז זה באמת היה צירוף מקרים ענק שהייתי שם בדיוק כשהייתי צריכה להיות שם, וככה גיליתי שגם אני עברתי. אחרי זה הלכתי איתה ועם חברים שלה לספריה לאכול צהריים, וקצת אחרי מצאתי לעצמי כיתה שקטה ונחתי בה עד השיעור הבא. בהתחלה חשבתי שזה קצת מוזר לשבת בכיתה רנדומלית בקומה השביעית, אבל אחרי זמן מה נכנסה עוד מישהי והתיישבה ללמוד והבנתי שזה די נפוץ.

אלה בטח נשמעות כמו חוויות בנאליות לחלוטין אבל בשבילי יש לזה כל כך הרבה משקל. אני כל כך מאותגרת חברתית לפעמים שזה באמת הישג עבורי לנהל שיחות נורמליות וזורמות עם אנשים. אני ממש מקנאת באנשים שזה בא להם בטבעיות, שישר מדברים בחופשיות עם אנשים... אני אף פעם לא יודעת מה לומר ואיך להתנהג.

פגשתי השבוע את הבחור מחדו"א. חמוד כמו תמיד וממשיך לגרום לי לא להתרכז בשיעור. אני הולכת איתו ועם חברה שלי והחברים שלהם מהפקולטה למסיבת פורים בוונדרבר, האבסורד הוא שהשארתי את כל התחפושות שלי בבית בגלל האינדינגב ובסוף הוא התבטל. מקווה שאצליח לאלתר משהו מחר אחרי ביקור במקס סטוק.

נכתב על ידי , 19/3/2019 21:24  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



משעשע אותי שדווקא אלה עם גנטיקה של סרטן צריכים לעבור בדיקות מסרטנות


ה-PET CT עבר בשלום.

התור שלי היה ב-10:30, ב-11:00 בערך שמו לי פקק בוריד ומזרק של יוד והמתנתי לתורי.

ב-12:00 הגיע איש מבוגר שהביא האמבולנס, אחד העובדים קרא לי ולעוד בחור הצידה ושאל אם אנחנו מרשים להם להכניס אותו לפנינו, כמובן שלא הייתה שאלה והסכמנו. היום זה הוא, מחר זה חס וחלילה קרוב משפחה או אפילו אנחנו, ברור להכניס אותו קודם.

אז התור התארך בעוד חצי שעה.

לבסוף נכנסתי. כרגיל מחברים לאינפוזיה שבה בהתחלה מוזרקים מים עם חומר ניגוד ולאחר מכן איזוטופ כלשהו, במקרה הזה סוכר רדיואקטיבי בשם FDG שאמור להיקשר לדלקות, זיהומים וכמו כן, גידולים ממאירים. כמובן שהעובדת בורחת מהחדר כשזה קורה "אבל אל תדאגי הכל בסדר". סתם, ברור שבתור מי שנחשף לזה יום-יום זה עלול להיות מסוכן. אסור היה לי להיות ליד ילדים קטנים במשך 24 שעות לאחר מכן.

אחרי זה נכנסתי לחדר המוזרקים, שם יושבים על כורסא נוחה במשך שעה כאשר כל 10 דקות בדיוק שותים כוס של מים עם יוד ובשאר הזמן רצוי לא לזוז בכלל.

החדר מאובזר במצלמות ומיקרופונים, כשמגיע תורי זה ממש כמו האח הגדול, אני שומעת "טראשי, לכי להתפנות והמשיכי לפינת ההמתנה לבדיקה".

הכל היה לי כמובן מוכר מהפט הקודם, אבל היו הבדלים בדברים הקטנים.

כשיצאתי מהחדר המתנתי עד שמפעיל המכונה קרא לי פנימה. הפעם לא הצטרכתי להוריד את החזיה בגלל הברזלים וזה נראה לי קצת מוזר. בדרך כלל צריך להימנע מכל ברזל. אני מקווה שזה באמת לא עשה כלום. הפט מאוד חדש אצלהם ככה שאני עוד קצת מפקפקת באיך שדברים מתנהלים שם.

הוא הכניס אותי למכונה וחיבר לי אינפוזיה לפקק ביד. הייתי צריכה להרים את הידיים מאחורי הראש וככה להישאר במשך כל הבדיקה הראשונה שארכה 15 דקות וזה היה כל כך לא נוח בהתחשב בעובדה שאסור לזוז בכלל. במהלך הדקות האלה גם קיבלתי הזרקה של, אני חושבת, עוד חומר ניגוד. או החומר הרדיואקטיבי, לא בטוחה. אבל כשזה נכנס לגוף זה גורם לתחושת שריפה. משהו ממש ממש לא נעים. אני חושבת שהזוית שהייתי בה לא הייתה טובה כי הרגשתי את זה בעיקר ביד וזה לא התפשט כל כך לגוף, בניגוד לבדיקה הקודמת שבה הרגשתי את זה עד מתחת לבטן.

אחר כך הייתה עוד בדיקה של 5 דקות בערך, כנראה לאיזור הראש.

כשסיימתי יצאתי לחדר ההמתנה שוב וחיכיתי שישחררו אותי, אבל אז הגיע עובדת ושאלה אותי אם כשעשו לי את הניתוח היו לי גם נגעים ברגליים. לא הבנתי בהתחלה ואז הבנתי שהיא כנראה קראה את התיק הרפואי שלי מהאונקולוגיה. היא עזבה ואחרי שתי דקות חזרה שוב ואמרה שהיא דיברה עם הרופא שלי ושהם רוצים שאעשה גם צילום לרגליים אם אני כבר פה. לא כל כך הבנתי מה הסיפור... הייתי מלכתחילה אמורה לעשות הכל. אז בסוף הייתי צריכה לחכות עוד רבע שעה עד שזה שהיה בפנים יסיים. כשהבחור הצעיר יצא הוא ראה אותי והיה מופתע, שאל "לא שיחררו אותך עדיין?!" ועניתי "לא, רוצים לעשות לי גם רגליים" ושנינו נקרענו מצחוק.

לבסוף סיימתי עם הכל. יצאתי החוצה ואמא שלי הייתה האחרונה שחיכתה שם. היא סיפרה לי שדיברה עם חברה של הבחור הצעיר הזה ומסתבר שגם אצלו היה פספוס של נקודת חן והוא עובר עכשיו בערך מה שעברתי לפני חצי שנה. אני חייבת לציין שראיתי לא מעט גברים בשנות ה-20 עם מלנומה אבל עוד לא נתקלתי במישהי בגיל שלי.

אמא שלי סיפרה לי שכשהאיש שהגיע עם האמבולנס יצא מהבדיקה, הבן שלו שנכנס איתו שאל אותן, "מה, אתם עדיין פה?" אמא שלי התאפקה יפה לא להזכיר לו שבגללם הן עדיין שם. ב-16:30 בערך יצאנו סוף סוף חזרה הביתה. עצרנו לאכול המבורגר בדרך ולהפתעתי לא הקאתי הכל למרות החולשה העצומה והעייפות. אבל הרעב מהצום עשה את שלו.

מישהו שאנחנו מכירות מהבית עובד במכון רפואה גרעינית בבית החולים וכבר הבטיח לנו שיהיו תוצאות מוקדם יותר ושלא נצטרך לחכות לקבל את התשובה בדואר. עכשיו נשאר רק לחכות ולראות מה יהיו התוצאות. יש לי תחושה טובה שאין כלום.

נכתב על ידי , 18/3/2019 19:52  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

33,496
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTrashyRomance אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על TrashyRomance ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ