לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קרנבל הטיוטות


https://www.youtube.com/watch?v=OvPjtolajZk

Avatarכינוי: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2019

טאבו


נדמה לי שכן, לפעמים אני באמת מרגישה כמו קורבן: בעיקר להורים בינוניים להחריד ברמת הידע, היצירתיות, ההשכלה, המעמד החברתי וההישגים בחיים, לפעמים אני באמת מתאמצת מאד לפצות על כל הדברים שהרגשתי שלא קיבלתי כדי להתפתח. כן, לפעמים אני מרגישה שאמא מענישה אותי, כי לא נולדתי בן ועל המיניות שלי ועל הפעמים שלא רציתי בחברתה או על הפעמים שלא הייתי מקבלת לכל הפחות מעל תשעים, או על הפעמים שהייתי לא קלה ולא נעימה ולא יפה ולא בוגרת, ״אנוכית״, ״רעה מבפנים!!!״, גם על כל הדברים האלה אני עד היום בוריאציות שונות מתאמצת לפצות. מי אני כשאני לא מפצה על כלום? מי אני מתחת לכל הכעס הזה? מביך אותי לומר עד איזה גיל היא הייתה מרשה לעצמה להרים עליי יד. לפעמים אני עדיין ילדה ששונאת את אמא. ואם הצרכים שלי לא מקבלים מרחב קיום או אם אני מזהה אצלי חסרונות שיש גם לה, אני בהחלט מאשימה אותה. ההתפרצויות שלי עליה ילדותיות מאד, כאילו תקוע לי בגרון גוש גולמי של רגש אגרסיבי, וההתנהגות שלי גורמת לי לאשמה ובושה שאני בקושי מסוגלת לשתף, ואחרי כל התפרצות אני מרגישה כאילו הרסתי לעצמי את כל החיים במו ידי, הכל עליי, אני לבד ומגיע לי להיות מוענשת

 

אולי זה טיפשי לחלוטין, אבל לפעמים אני מרגישה צורך להתאבל על מי שלעולם לא אהיה

נכתב על ידי , 11/1/2019 18:06  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזיקית הדבש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זיקית הדבש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ