לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קרנבל הטיוטות


https://www.youtube.com/watch?v=OvPjtolajZk

Avatarכינוי: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2019


אם היה פקק שלא הייתי חזקה מספיק כדי לפתוח, בעלה של אמא היה פשוט פותח במקומי. אבל בחודשיים האחרונים הוא כל כך נחלש מהמחלה ומהטיפולים עד למצב שהוא כבר לא מסוגל. התפקוד שלו הצטמצם נורא. אין דרך חזרה. מה יהיה
נכתב על ידי , 16/2/2019 16:27  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מרגש ודוחה במידה שווה לצייר בדמיון את הדמות העירומה שלו, את הכרס והחזה הנפול ושיער הגוף המלבין. בפנטזיה של היום רכבתי עליו עד שגמר בתוכי, מה שגרם לי לגמור בעצמי, פעמיים
נכתב על ידי , 16/2/2019 15:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




החלטתי להניח לסוויטה השישית של באך לבינתיים. אחרי הרסיטל בתחילת השבוע הבנתי שאני עדיין לא בשלה לנגן אותה. זו לא תבוסה. עוד ניפגש.

(כדי מעט להמחיש את הקושי הקטלני שבלנגן את המוזיקה הזאת: היא נכתבה במקור לצ'לו פיקולו בעל חמישה מיתרים. לצ'לו מודרני רק ארבעה, לכן כדי "להשוות" יד שמאל צריכה ללמוד להתנהג בפוזיציות יותר מסובכות שכוללות את האגודל)

 

 

בפרלוד יש כוונה מובנית לשמימיות: המקצב מזכיר את פעמוני הכנסייה, ובכל פעם שפראזה חוזרת על עצמה מבצעים אותה בפעם השנייה מעט חלש יותר בטענה שזה סמל לעלייה לשמיים. אולי של ישו?

 

 

נכתב על ידי , 16/2/2019 13:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני חושבת שמקור התחושה ש"אי אפשר לאהוב אותי" לא בחוסר מודעות לתכונות הטובות שלי, אלא בקושי לאפשר לאחרים את המרחב להתקרב אליי במידה שתאפשר להם לאהוב אותי.

(אני אשמה?)

קשה להבין מי אוהב אותי ומי מתרשם ממני, אפילו כשזה נוגע להורים שלי. נדמה לי שכן הזדמן לי להיתקל באנשים שלא ציפו ממני לדבר ואפשרו לי פשוט להיות הדבר הזה שהוא לכאורה מי שאני, הרגשתי ככה בחברתם של אורי והיידריך למשל. בעקבות זאת התפתחו בי רגשות עמוקים כלפיהם, אבל- לא חשתי בחברתם אהובה,לפחות לא באופן בו רציתי להרגיש אהובה, כי פירשתי את חוסר הציפיות שלהם ממני בתור חוסר היקשרות, לא זדוני אבל קיים, וגם כי ההשתקפות ה"לא מרשימה" שלי שניבטה אליי מעיניהם המרשימות התפרשה בעיני כלא ראויה

נכתב על ידי , 15/2/2019 08:11  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כשאני שוקעת אני מרגישה אשמה

הרגשות שלי באחריותי בלבד

נכתב על ידי , 15/2/2019 08:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




ניגנתי רק שלוש שעות היום (כולל שיעור) למרות שמחר מקליטה

מצד אחד, בהחלט לא מרגיש אידיאלי

מצד שני, כדי לנגן צריך לצאת ולחיות, עשה טוב סתם לשבת באמצע השבוע על שפת הים ולשוחח,

איך אוכל להעז לנגן מהלב אם לא אעז לחלוץ נעליים, להוריד גרביים, להכניס רגליים למים ביום יפה כזה, אפילו קרים, אם לא אאפשר לחול לחדור בין האצבעות? איך יכולים להתקיים חיים בלי הכרויות חדשות?

ועכשיו- במקום להכריח את עצמי לנגן שעה נוספת כשאני תשושה

אתייחס לעצמי בכבוד וידידות וארשה לעצמי ללכת לישון

אפילו מחוייכת קצת

נכתב על ידי , 13/2/2019 23:31  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




למה אהבה נתפשת בעיני כמותנית בהערצה?
נכתב על ידי , 13/2/2019 23:27  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לעיתים קרובות אני מרגישה כאילו בין ההורים שלי וביני אין דבר במשותף

גם ביניהם אין דבר במשותף

רק רגע, בעצם, יש אותי

יש אותי?

 

נכתב על ידי , 13/2/2019 23:17  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני לא פוחדת לשתף את המחשבות האנוכיות, האדיפליות, הגרנדיוזיות, האובדניות והאובססיביות שלי

אני משוכנעת שגם לכםן יש אותן

נכתב על ידי , 11/2/2019 14:37  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




יש דברים שאי אפשר באמת להסביר אלא רק להרגיש. קיוויתי שבעלה של אמא יבוא לרסיטל שלי אתמול כדי שיצא מהמיטה ומהבית וישמע מוזיקה יפה וגם בשביל שהחברים שלי יראו אותו ויבינו מה המצב בלי שאצטרך לדבר איתם על זה, מספיק מבט אחד. הייתי משוכנעת שיבוא! ורק כשעליתי לבמה ראיתי שלא בא והבנתי שהיה חלש מידי בשביל לצאת. וגם סבתא שלי לא באה! היא תמיד באה!! מסתבר שגם היא הרגישה לא טוב. אבל היא אפילו לא התקשרה! לא שלחה הודעה! לא מתאים לה. יכול להיות שזה חלק ממה שגרם לי לפשל בבאך שפתח את הרסיטל, היו לי בלאקאאוטים די מחוספסים ויותר מפעם אחת. יכול להיות שזה גם לא קשור ושאני מנסה למצוא לעצמי נסיבות מקלות. בזמן שניגנתי את הבאך, אחרי הבלאקאאוט הראשון, שמעתי את הקול של הפסיכולוגית מאחת הפגישות האחרונות שלנו: "...ברור שזה יהיה ככה, את נמצאת תחת המון לחץ!" וזה הפריע לי להתרכז באצבעות, וודאי במוזיקה. דווקא בקהל שמלא בחברים ומשפחה שבאו במיוחד בשבילי פחדתי לאכזב. רציתי להוכיח מלא דברים, בפני אחי הגדול הביקרתי שאני מסוגלת, רציתי להוכיח לשירה שאני מנגנת טוב, רציתי להוכיח לאמיר שאני ראויה להערכה שלו, רציתי שאמא תהיה גאה בי, רציתי להרגיש כמו ילדה גדולה וכל יכולה, להיות המכנה המשותף והמאחד של הקהל הזה. זה לב העניין. המוזיקה היא המכנה המשותף ולא אני. נדמה היה לי שעיבדתי את העניין הזה ושאני עולה לבמה מודעת וצלולה וברגע האמת הופתעתי לגלות שלא. לא נורא, חוסר הביטחון חיוני לתהליך הלימוד. סטירה לאגו במובן מסוים היא הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי, אבל רק בתנאי שאאפשר את המרחב לכל מה שחשבתי להתפרק
נכתב על ידי , 11/2/2019 11:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כפי שסיפרתי לפסיכולוגית


לפעמים אני מדמיינת שהוא מאושפז בבית חולים ושאני ישנה לצידו על כיסא כל לילה כל הלילה, מביאה לו פרחים, ספרים, אוכל טעים, קוראת לאח/יות כשהוא רוצה וגם כשהוא לא רוצה, סוף סוף מוצאת דרך להוכיח את הרגשות שלי כלפיו, הוא סוף סוף רואה אותי ונקשר אליי, וגם, "על הדרך" - אני מוצאת משהו שאני טובה בו. כשאני מארחת לו חברה הוא פחות עצוב, ואני מצידי שמחה כל כך שיש לי קשר איתו.

אני מתמסרת לו ואוהבת אותו והוא אותו הדבר כלפיי, לא כאילו יש לו ברירה בעצם, הוא מאושפז ובודד, הוא זקוק לי. האם היה אוהב אותי גם אם לא היה זקוק לי?

 

 

נכתב על ידי , 11/2/2019 11:38  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להתאבד


אני רוצה

לבלוע הרבה מאד כדורים או רעל

ולמות

על הדשא בכניסה לאקדמיה

זה יהיה ביום רביעי, הכי עמוס בשבוע, כ-ו-ל-ם יהיו, כולם יראו אותי שוכבת, גם דרך החלונות בכיתות, בוריס יחשוב שהברזתי מקונטרפונקט כי אני עצלנית, יחשבו שנרדמתי לכן אף אחד לא ייגש להפריע לי, ישאירו אותי שם שעות למות, ורק כשכבר יחשיך אולי מישהו ינסה לנער אותי ויגלה שאני מתה, וכולם יגלו באימה שכל הזמן הזה ראו גופה, ושזאת אני, ויגיע אמבולנס ותהיה התקהלות והסתודדויות ומישהו במקרה יצליח מעבר לכל הפרגודים להציץ ולראות את היד הרפויה שלי, שפעם ניגנה, נשמטת מהעגלה, חורגת מהניילון, וזה יעשה לו סיוטים לכל החיים, ותהיה שיחת חירום באולם לכל הסטודנטים והסגל והמנהל החיוור יכריז שהתאבדתי וכמה מוכשרת ויפה וחכמה הייתי וכמה חבל, וכולם יהיו נסערים וגם מי שלא הכיר אותי ינסה להגניב איזה סיפור עליי כדי להיות בעניינים, שירה מאי ואמיר יהיו מדוכאים ולעולם לא יתגברו עליי, אפילו הלל יבכה, אורי לא יהיה מסוגל לדבר מרוב הלם, אבא יהיה מופתע אבל אמא לא, יניב יגיד שהתאבדתי כי אני אנוכית, מתן יבוא ללוויה שלי במיוחד מגרמניה ובעלה של אמא יצא סוף סוף מהבית, וכל אחד מהאנשים האלה ירגיש אשמה והחמצה, ואידיאליזציה שלי ושל הפוטנציאל שלי שלעולם לא ימומש

נכתב על ידי , 11/2/2019 10:19  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מישהו שומע אותי? מישהו שומע? מישהו?

 

נכתב על ידי , 11/2/2019 01:11  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תסביך אלקטרה


הוא עמד לידי כל החלק הראשון של הקונצרט. הקרבה שלו הייתה נעימה ומענה. השתוקקתי לתשומת לב ממנו, שישתף אותי במחשבות שלו, להתבונן בו מקרוב, אולי אפילו למגע חטוף. הוא יודע עד כמה העיניים שלו יפות? אני חושבת שמרוב שרציתי אותו שידרתי דווקא הפוך, כאילו אני לא מבחינה בקיומו. אולי פחדתי להסגיר את עצמי. עדיף ככה, בסופו של דבר, זה לא מציאותי, זה עלול לחנוק ולהטריד אותו, אני בכלל עוד לא מבינה מה פשר בליל הרגשות שלי כלפיו, איזו אינטימיות אני מחפשת אצלו, כמו עם הורה? חבר? אני נמשכת אליו מינית? הנוכחות שלו כל כך מזיזה אותי. ותחושת ההחמצה הייתה כפולה כי הקונצרט היה מדהים וזאת הייתה לגמרי בחירה שלי לא להשתתף בפרויקט. שירה ניגנה וקינאתי בה כל כך. חוץ מזה אם הייתי מופיעה בקונצרט הוא היה מתבונן בי ומאזין לי כל הזמן הזה. נשברתי בדרך הביתה, איפשהו באמצע הפרק השלישי מתוך הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של פרוקופייב. התייפחתי כמו תינוקת רעבה. הדמעות והתכווצויות הפנים הפריעו לי לראות את הדרך וקצת קיוויתי לאבד שליטה באוטו ולמות. מתי יגיע הזמן שלי לפרוח? נמאס לי להרגיש כמו הברווזון המכוער. הפסיכולוגית החדשה אומרת שאני מתרחקת מכולם כי אולי זה הרגל שאימצתי עוד בתור ילדה בתוך המשפחה שלי וגם כי זאת דרך לשלוט במערכות יחסים. וזה גם מאד נוח לרצות אנשים לא זמינים כשהכשלון ידוע מראש. אבל זה לא מספק אותי במקרה שלו, יש שם עוד משהו, זה ממלא את כל המרחב סביבי אבל אני לא יכולה לגעת בזה. מאוחר עכשיו אבל כל מה שבא לי לעשות זה לנגן, לחפש את עצמי, את הקול שלי, לעשות מוזיקה. ביום ראשון רסיטל, זאת הזדמנות טובה לשתף

 

נכתב על ידי , 7/2/2019 22:50  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אתמול בשיעור עם הלל עבדנו על הפרק השני מתוך הסונטה בפה מז'ור של ברהמס

הלל רצה שאביע יותר ונתן דוגמה:

"כשאני נכנס הביתה ורואה את הבת שלי אני לא רק אומר לה שאני שמח לראות אותה, אני גם מלטף לה את הלחי!"

ונצבט לי הלב קצת. הייתי רוצה להיות הבת שלו. הייתי רוצה שהוא יהיה אבא שלי. הייתי רוצה שגם אותי היו מלטפים בלחי. אולי ניסו ולא אפשרתי? למה לא? היום, בכל אופן, אני מרגישה שמאד קשה לי לתת ולקבל. אני חושבת שהלל במקום מסוים ניסה לומר ש"לעשות מוזיקה" כמו להביע אהבה לאנשים קרובים זה משהו טבעי ופשוט, אבל בשבילי זה לא בהכרח מרגיש פשוט. אולי אני בוחרת להסתבך. אולי אני (ממש עכשיו) חושבת יותר מידי

נכתב על ידי , 6/2/2019 09:11  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפרעת קשב וריכוז


מה הוא לובש אם בכלל כשישן?

איך הזין שלו נראה? איך הזין נראה בכלל אחרי גיל חמישים? עדיין יש זקפת בוקר?

איך וכמה ומתי הוא מאונן? את מי ומה הוא מדמיין?

מתי הפעם האחרונה ששכב עם מישהי?

איך זה לשכב איתו?

באיזו תנוחה הוא נרדם בדר״כ? באיזו תנוחה הוא אוהב להזדיין?

באיזה סדר הוא מסתבן?

על מה הוא חולם עכשיו? 

עד כמה החזה שלו שעיר?

מה מטריד אותו בחיים? למי הוא מתגעגע?

את מי הוא אוהב ואת מי הוא שונא?

למה או למי יש כוח לחרמן אותו בטירוף באמצע היום?

 

נכתב על ידי , 4/2/2019 02:37  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מידע פנימי


הצדף בכיס המעיל נמצא שם לפחות שלוש שנים. לא זוכרת איך הגיע לשם ולמה לא הוצאתי אותו ואם סיפרתי על זה למישהו בכלל. הרבה פעמים אני משחקת בחשאי עם הצדף בכיס כשאני מהרהרת או בודדה או לחוצה בעקבות הסיטואציה החברתית מולי או סתם, אם מתחשק לי להרגיש שיש לי סוד.

רק פעם אחת זכור לי שהוצאתי אותו - לפני שנה וחצי בגרמניה כשנגמרו כיתות האמן ליוויתי את ג'ובאני לרכבת וכשעמדנו להפרד הצעתי בספונטניות שייקח את הצדף, "אה נייס ממורי". הוא השיב שאין לו מה לעשות עם זה כי זה "פוקט ג'אנק". לא נורא, לא הפסד גדול, לא בשבילו וגם לא בשבילי

נכתב על ידי , 3/2/2019 22:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




קראתי פעם איפשהו שאנשים עושים סקס מכל הסיבות האפשריות חוץ מחשק לסקס: כדי להרגיש נאהבים/נערצים/מושכים, כדי לשלוט/להשלט, לרצות, לפרוק, להסיח את הדעת, להירדם בקלות, כי צריך, כי אפשר, כי ככה כולם, ועוד ועוד...

אני חושבת שהטענה תקפה גם לגבי הנגינה. הכוונה המוזיקלית נוטה להשחק בעקבות הלחצים והיעדים והביקורת וההשוואות והמרדף המסחרר אחרי מוניטין וקשרים ועבודה יציבה ומספקת וכל הדברים שנשארו עוד ללמוד

היום האזנתי לקונצ'רטו של היידן ברה מז'ור בביצוע של ז'אן-גיין קיירס והרגשתי כמו נבט צעיר ורענן שצומח מתוך אדמה חרוכה. נפל לי האסימון פתאום שלא נהניתי ככה ממוזיקה כבר הרבה מאד זמן, וחשבתי לעצמי כמה זה מדהים שיש לי את האפשרות לנגן, במיוחד בצ'לו, במיוחד את היצירה הזאת, וכל מה שהתחשק לי זה להתאמן וללמוד כדי להיות מסוגלת לשתף מוזיקה יפה עם אחרים

 

נכתב על ידי , 2/2/2019 23:13  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שישי בלילה


לא הספקתי היום כפי שתכננתי, לא מספיק זמן, לא מספיק יעיל,

לחץ, הזמן שלי בעולם אוזל, הזמן שאמור להיות מוגדר לשלב הזה בחיי אוזל,

האשמה רודפת ושורפת

אני מרגישה שאם לא יהיו לי הישגים מרשימים אי אפשר יהיה לאהוב אותי, להעריך אותי, לרצות בכלל להכיר אותי, וזה הופך כל שנייה להיות טעונה בהמון ציפיות, פחד מטעויות

 

הקושי האמיתי כרגע הוא לא להכריח את עצמי לעבוד לתוך הלילה או ״ללמוד מטעויות״ ולשקוד על לוז אגרסיבי ומפצה למחר,

אלא להרשות לעצמי ללכת לישון, סתם ככה כמו שאני, ואחר כך להרשות לעצמי גם להירדם,

להסיט את הקשב לתקתוק השעון וכך להתחבר לאותן השניות הטעונות המדוברות ולחזור יחד איתן, בעזרתן, לרגע ההווה: להבחין בתפר המציק בגרב ובצרצור מבחוץ ובאור של צג הפלאפון ביחס לאפלה, לשים לב לפרטים זאת טכניקה טובה בשביל לחזור להווה. הטריק ב"להתחבר לשניות" הוא שאין באמת ברירה כי החיים לא מפסיקים להמשיך

 

נכתב על ידי , 2/2/2019 00:44  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזיקית הדבש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זיקית הדבש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ