לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קרנבל הטיוטות




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2018

אורי


גם בכיתה הריקה- מצאתי את מקומי הטבעי בפינה הרחוקה ביותר...

אורי ראה וניסה לדובב אותי. גרם לי לחייך. אח״כ הלך כדי לאפשר לי מרחב. ההתייחסות שלו ריגשה אותי, עד דמעות, למעשה... מקווה שאני מצליחה לשדר לו באופן מספיק ברור שיש לו מקום מיוחד אצלי בלב

נכתב על ידי , 24/5/2018 20:38  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מהותי


להתבגר, בין היתר, זה אומר למצוא, לטפח ולחזק את הקול הפנימי...

אנחנו מדברים עם עצמינו יותר מכל אדם אחר בעולם, לכן הקול הפנימי הוא המפתח ללקיחת האחריות באשר לאיזון הנפשי שלנו...

 

במצבים בהם אני פגועה מאוד ומרגישה צורך להתגונן, אמצא את עצמי שואלת בתוכחה: "למה אף אחד לא נוהג בי בשמץ של עדינות?". קל להתחבר לגישה הקורבנית, להסתחרר בעקבות התחושה שאף אחד לא שם לב אליי, לרגשות, לצרכים שלי.

לדעתי אף אחד לא אחראי לנהוג בי בעדינות - חוץ ממני. מאוד קשה לי למצוא את הקול הפנימי העדין, לפעמים אפילו לא מוצאת את הזמן מלכתחילה כדי אפילו לנסות להתחבר אליו, לעצמי. כרגע מרגישה שאין שום חיזוק חיצוני לעדינות, בכל מקום אשר אלך אפגוש את הבדידות שלי משתקפת מתוך הסיטואציה.

בשביל לטפח את הקול הפנימי יש לקבל פרספקטיבה - איך זה מרגיש כשמישהו אחר מכיל אותי בעדינות, סבלנות וחום? אולי פשוט שכחתי איך זה מרגיש, ובמובן הזה אני זקוקה לעזרה, למרות שהאחריות, כמובן, היא עדיין שלי?

מה הייתי רוצה שיהיה אחרת למעשה? עד כמה אני מסוגלת כרגע לפתוח את הלב כדי לקבל עזרה? עד כמה אני באמת רוצה לקחת אחריות למצבי?

 

קשה לי מאוד

נכתב על ידי , 24/5/2018 08:30  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נתקעתי עם האוטו. מאוחר וקצת מבודד. גבר עצר לעזור לי-


לא אמין לראות ילדה בצד הכביש רוכנת מעל מכסה מנוע פתוח. דווקא הסתדרתי לא רע יחסית למצב...

מודה שאכן הייתי זקוקה לעזרה, שמחתי מאוד לסיוע, אבל הרגשתי שאני גם מתעצבנת. למה? הוא היה סקסי בצורה מדהימה, גבר בוגר, יפה ובשל. מהמרת שבתחילת שנות הארבעים. היו לו את כל המשתנים המושכים. הקיום המרשים שלו ללא ספק חירמן אותי, אבל האופן בו תפשתי את עצמי מולו, בתור ילדה, תקע אותי. לא חשבתי שיקרה משהו אמיתי ביני לבין הגבר הזה, זה לא העניין - העניין הוא שהרגשתי חסומה אפילו סתם להינות מהנוכחות שלו, סתם לרקום פנטזיה. הסתכלתי לו ישר בעיניים אבל הרגשתי שלא בא בחשבון לרמוז בשום צורה את המיניות שלי, למרות שגעשה מבפנים. זאת דוגמה למצב בו הפחד משתק את ההבעה, תהיה אשר תהיה. נוצר פער בין הפנים לחוץ ומורגש חוסר נינוחות, כבדות. ממה פחדתי?

באופן בוטה, אנסח זאת כך: התפקיד הקצר שמילא בחיי בתור דמות משנית אפיין אותי בתור צעירה ובורה. מאוד קשה לי להרגיש באופנים האלה. למה? מה כל כך מגונה בלהיות צעירה? ובורות - היא ההזדמנות ללמוד...

עבורי אלה מצביעים על חולשה. למה כל כך בלתי נסבל להרגיש חולשה? למה כשאני מרגישה חולשה - אני מתכנסת בתוך עצמי, מרגישה צורך להתגונן?

נכתב על ידי , 22/5/2018 20:58  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שוויון נפש


משקיעה הרבה אנרגיה כדי להזכיר לעצמי שוב ושוב לקבל כל מה שעולה בשוויון נפש, אבל מבלי לשים לב מאוכזבת כשרגשות עולים. מדובר בלב העניין, שורש הפספוס. לא רק את המצבים החיצוניים אלא גם את הפנימיים יש לקבל... העצב והשמחה והאכזבה והציפייה הם סימני חיים, מעידים על בריאות, שוויון הנפש אין פירושו לשאוף להכחיד אותם אלא לקבל את קיומם ולא להיאבק בהם כשעולים.


העצב עלה ואני מתנגדת לו וכועסת על עצמי שככה אני בכלל מרגישה, כאילו העצב הוא סימן לכך שאני לא אדם חזק. הדרך היחידה להתמודד מולו היא להתבונן בתשומת לב.

נכתב על ידי , 21/5/2018 21:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרהורים בעקבות תחרות


אני שמה לב שיותר משמעותי החשש מהאכזבה מאשר החשש שלא לזכות. בכוונה לא כתבתי- מה שמפחיד אותי בלא לזכות זה להתאכזב. משמעות שונה. האכזבה וחוסר הזכייה לא תלויים אחד בשני. הפחד הוא מההתמודדות עם הכאב שעלול לבוא.

יש לי נטייה, כשאני מרגישה דחייה, הפסד, כאב- להרגיש כאילו איבדתי כל מה שחשבתי שהיה לי. היעדר האישור החיצוני, במגוון צורותיו האפשריות, מבלבל. התוצאות אמנם חד משמעיות, אבל תמיד משקפות מציאות מורכבת. זה לא אמין להעיד שהיה טוב בלי אסמכתא, גם בפני עצמי, אבל האמת היא שלא בהכרח יש סתירה. 

אני לא מתכוונת להתגונן מפניי הכאב. הוא חיוני. התהליך יפה כל כך

נכתב על ידי , 21/5/2018 16:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סונטה לצ'לו ופסנתר במי מינור מאת ברהמס


בזמן שניגנו התחיל לרדת גשם. כשסיימנו, הדבר הראשון שויולטה אמרה היה: תראי כמה יפות הטיפות על החלון!

כל כך שמחתי לגלות שגם היא שמה לב... ההבנה הבסיסית בין בני אדם היא לא מובנת מאליה...

בדרך כלל קשה לי להרגיש שאני מסוגלת לשתף. אני שולפת את הזיכרון הזה עכשיו בתור תזכורת: ככה זה מרגיש כשכן

נכתב על ידי , 21/5/2018 09:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ניסוח מדוייק


מנקודת המבט שלי:

כולם (ללא יוצא מהכלל)

הם בו זמנית

ובמידה שווה

גם יפים וגם מכוערים

נכתב על ידי , 20/5/2018 13:47  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עכשיו: כתיבה ספונטנית


בדידות צורבת, לוהטת, מבעבעת, גירוד פנימי, ברגעים כאלה נדמה לי שאפילו דון קישוט לא היה מבין... בכל ציפייה יש עצב נבו...

האם אוכל לא לברוח ברגעים אלה של ייאוש? לא לאונן, לא לחפש דרך להבין את רגשותיי באמצעות שירים מלוטשים, או לכרות את היופי שבי דרך שינון מאולץ של הישגים. בלי פנטזיות או זכרונות. לא לפתוח בשיחה עם אף אחד, מסוכן!!! אני עיוורת מרוב טינה לכל מי שממשיך ברגעים אלה בחייו. יש לכך הסבר הגיוני: כשאני מרגישה בודדה זה גורם לי להרגיש לא אהובה, לכן מנסה לאזן את הדחייה באמצעות 'החזרת שנאה'.

אם לא חיבוק במציאות- התעוררה בי תשוקה בוערת לקרוא את "חיבוק" של דויד גרוסמן, אבל נתתי את העותק שלי במתנה לאלעד כשעזב כי אהבתי אותו ורציתי שלעולם לא ירגיש בודד. עכשיו הוא מזדיין עם עומר והכי מפחיד אותי שבכלל לא אכפת לי. כל עוד חשבתי שאני עדיין מתגעגעת אליו לפחות ידעתי היכן אני עומדת. עלו עכשיו דמעות בעיניים, שורף באף.

פוחדת להיפתח לאחרים כי אז יש להם את הכוח לראות בי דברים שאני לא רואה, שאני לא רוצה לראות. כמה מאמצים אני משקיעה בלעצב תדמית עקבית בהתאם למי שהייתי רוצה להיות, ריסון רציף כדי להימנע מסתירות שאין להן הסבר או דרך לשלוט בהן. רוצה להיפתח ולהתבגר אבל גם פוחדת עד עמקי נשמתי.

קונפליקט מטריד: האם הרצון באינטימיות הוא צורך קיומי או תוצאה של פחד? אני נוטה לראות בו תוצאה של פחד, אבל מודה שכנראה יש גם גבול לכמה שאפשר לבד. כיצד אוכל לסמוך על אחרים? איך יוכלו לסמוך עליי? לפעמים נותנים יותר מידי מוקדם מידי, לפעמים נותנים פחות מידי מאוחר מידי, הריקוד הוא אינסופי...

מכווצת בפינה, מבוהלת מהספרייה. אסופות מולי כל כך הרבה עלילות שונות ומגוונות- כמו להתבונן בים הרחב והעמוק, ולהבין בחוסר אונים שסחרור העולם הפנימי הוא בעצם דמיוני, וככה גם הכי טוב שיהיה, אבל כרגע עדיין נאבקת בנזלת הבכי, אז כנראה עוד לא הפנמתי...

למה ההתאפקות המשונה הזאת מלהתייפח כמו חיה פצועה? מי שומע, מי רואה, וגם אם, אז מה? אז הם לא בני אדם שעברו את זה גם? תבכי כבר כוס אמא שלך למה את מחכה? עכשיו כבר כן בוכה, אבל כי השפלתי את עצמי ולא כי נפתחתי

נכתב על ידי , 19/5/2018 20:18  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התכתבות סתוית


"...אינאונות מלנכולית מרוב ציפייה מבישה,

לשורות אחדות של שיר ונוסף על כל

אלה יש לך הגנים המתרוקנים לעת סתו,

"רק טיילים אחרונים וטיילות אחרונות,

ומתייתם הלב" ונותר לעצמו במגרש הריק

צלחולף, כמיהה סתמית אפלה

למגע מקרי של מילה

ארוטיקה סתוית

שקופה

כמעט אהבה צרופה."

נכתב על ידי , 19/5/2018 19:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מתוך שירים בכסות הערב- נתן יונתן


קהלת מביט בשולמית

 

קהלת מביט בשולמית

לעת יין-של-ערב

נפשו יוצאת אליה ונבהלת

וידו העייפה מוחקת

שורה אחר שורה מתוך

הפרק האחרון שלו, קהלת.

הוא מביט ומביט

נפשו נמלאת חשכה וטל

רסיסי לילה נוצצים

בעיניה של השולמית

וקהלת מביט.

 


 

גברת הסלעים

 

הייתה אישה שביקשה לעצור את הים

למלוך על הגאות, מוקפת גלים ואצות

להישכב לאל הים, להיזכר באגדות

מלכת הסלעים להיקרא, מנחשת העתידות של עצמה

מה רב המחיר ששילמה באותה הטעות

האישה שביקשה לעצור את הים, למלוך על הגאות.

 

נכתב על ידי , 19/5/2018 19:39  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כשכמעט גמרתי


פתאום היה לי פלאשבק לקיץ האחרון בגרמניה כשקניתי לחמנייה טרייה עם שבבי שוקולד מפוזרים בתוכה אחרי שיעור עם היידריך. אין לי מושג למה דווקא הזיכרון הרחוק והשולי הזה עלה פתאום, מתארת לעצמי שבגלל הקשר השוקולד. או בעקבות היידריך...

 

האקראיות הצחיקה אותי, חשבתי: "אני מכירה את עצמי כל כך טוב!!!"

גמרתי מהר וחזק, עם חיוך רחב, ופרצתי בצחוק.

 

הייתי רוצה לשתף את הרגעים האלה עם מישהו

 

נכתב על ידי , 19/5/2018 10:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני מבינה איזו דרך עברתי ומתרגשת מאוד... מנסה לזכור את התחושה: ככה מרגישה יציבות... זה אפשרי! גם בשבילי!!!

אבל - תזכורת לפני השינה נטולת השעון המעורר - לא אוכל לשמר ולאחוז בתחושה. הסחרור, גם אם נובע מתוך רגשות חיוביים, תוקע. כדאי להיזהר מזחיחות, כי עדיין יש המון ללמוד על העולם ועל עצמי. עכשיו אני סה"כ בתחתית המדרגה הבאה...

יציאה מהרגלים ומהשגרה לא חייבת להתפרש בתור זריקה לפח של כל מה שהיה עד עכשיו, וגם אין טעם לחגוג בהתרסה את הניצחון על פני ההרגלים, כי מבלי שנשים לב הם יחזרו, כך טבעי שיהיה.

לקבל כל מה שעולה בשוויון נפש

 

 

נכתב על ידי , 17/5/2018 21:46  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טכניקת אלכסנדר #2


"את מהמתלבטים או מהמתבלטים?"

איזה כיף שיש לי את אלי בחיים...

 

היום דיברנו על זה שכאשר אנחנו מפעילים תנועה לצד אחד, כדי לשמור על איזון אפשר לתת הנחייה על 'כיוון מחשבתי' לצד המנוגד. זה הרבה מעבר לדמיון מודרך, זאת פילוסופיה שלמה. הכיווניות הטבעית, שיש לה נטייה להיסחף לצד אחד בלי תמיכה נגדית, היא משל למאמצים שלנו כדי לרצות אחרים, לשכנע אחרים, לרצות את התשוקות של עצמינו, לפתור את הדאגות שלנו, שהן מציאות מדומיינת. ('התגייסות יתר' - את לא צריכה להתגייס לקראת, רק לאפשר...) הכיווניות הנסחפת קשורה ישירות להיגררות אחרי ערכים, מושגים ואנשים. היגררות רגשית. תמיד נשאף להיצמד, כדי ליצור לעצמינו אשליית ביטחון.

לפעמים, יותר משחשובה הלחיצה, שהיא הפעלת תנועה בכיוון אחד - מתבטאת למשל בנגינה על מיתרים, או בהקשה על תוף - חשובה דווקא התנועה הנגדית שהיא העזיבה, השחרור. השקט שבין הצלילים הוא שמעצב את הכל, בעצם.

 

נכתב על ידי , 13/5/2018 21:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התמודדות עם לחץ


...המיומנות הזאת פירושה הצטברות של כלים ותובנות שיכולים לעזור לנו לגייס את האנרגיה כל פעם מחדש - אי אפשר לאגור ולשמר אנרגיה, אפשר רק ללמוד איך למצוא אותה שוב, או ליצור, לא בטוחה עדיין מה שם הפועל המדוייק ביותר לדעתי בהקשר זה

 

יד ימין שלי תקועה. יש לי רסיטל בעוד ארבעה ימים. בשנה שעברה התמודדתי עם כאבים זמן רב, לכן אני עכשיו עצבנית ומפוחדת. אבל לא מבוהלת. היום דיברתי עם עצמי בקול רם, כי בתוך הראש המחשבות היו רועשות ומבולגנות. אמרתי לעצמי:

1) חלק מהניסיון שרציתי לרכוש עם הרסיטל הוא התמודדות עם מצבי לחץ מגוונים, השלב הזה חיוני לתהליך הלימוד (לטוב ולרע). הזדמנות להכיר את עצמי ולחקור את הנגינה מזוויות שונות מהרגיל כדי להתגבר על המכשול

2) לא בהכרח משפיע על הביצוע או על הבריאות שלי, זה סה"כ איתות שאומר שבעקבות תקופה לחוצה חזרתי להתנהג לפי הרגלים מזיקים, מהנקודה הזאת אני מסוגלת לעזור לעצמי

3) המוגבלות של היד מחייבת אותי להקפיד על מודעות ברמה גבוהה כל הזמן. מתוך מצבים כאלה אפשר להתפתח. 

 

נכתב על ידי , 13/5/2018 20:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ברזיל #1


11.17

 

"עכשיו יושבת על גדת נהר בפארק בסאו פאולו. כבולה לאורי ומאי כי מסוכן. פשרה. התעקשתי להיות קצת לבד, הם הקציבו לי כמה דקות כי משעמם אותם להתעכב כאן. חלצתי סנדלים והכנסתי את הרגליים למים, שותה גוארנה ומאזינה לקולות הרקע. אתמול ראינו מושבת נרקומנים ענקית בצמוד לכניסה לאולם, הייתי מבועתת מהמראות הקשים, וגם היה לי סיוט בלילה. שומעת את אורי ומאי מתקרבים. בהפסקה של הקונצרט עשיתי ג'אגלינג עם תפוחים ואמיר נזף בי, כוס אמא שלו. שונאת להרגיש שאמיר ואני מתרחקים, מוציא אותי מאיזון... כמעט נגמר לי הזמן. אני מקנאה בברנדט בטירוף, אייל מהופנט ממנה, נראה לי שאפסיק לנסות להתחיל איתו, זה לא עובד. אורי ומאי כבר ממש לוחצים עליי ללכת. אנשים והקשרים איתם הם כל כך מורכבים וקשים. יותר נוח לבד"

נכתב על ידי , 12/5/2018 00:21  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אנשים משתמשים זה בזה / יהודה עמיחי


אנשים משתמשים זה בזה

כמרפא לכאבם. אחד את השני

שמים על הפצעים הקיומיים שלהם.

על העין, על הערווה, על הפה ועל היד הפתוחה.

תופשים זה את זה ולא רוצים להניח.

נכתב על ידי , 12/5/2018 00:20  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה


השאיפה של הרבה אנשים, ואני ביניהם, היא להתבגר מבלי להזדקן

תפישה כזאת יכולה ליצור הרבה התנגדות

נכתב על ידי , 12/5/2018 00:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיחה משמעותית על פרפורמנס


הוא: מדברים הרבה על לנגן את היצירה כמו בפעם הראשונה, כדי לשמור על רעננות הביצוע. אני אומר אחרת- לדמיין שזאת הפעם האחרונה אי פעם שננגן ונופיע עם היצירה הזאת. ירגיש אחרת, יישמע אחרת. בכל אופן, אנחנו צריכים להיות מחוייבים ומשוכנעים לחלוטין במה שאנחנו מנגנים, וגם בתהליך שלנו.


אני: מרגישה התנגשות, כי אם אכפת לי יותר מידי- אני מאבדת שליטה ואת הזרימה בגוף...


הוא: את מתבלבלת בין המעשה הפיזי והרגש, לבין התרגום של כל זה לצליל. אנחנו בתור נגנים משמשים רק כלי תיווך בין היצירה לקהל, הרגשות שלנו לא נמצאים במקום הראשון, הם חוסמים את ההבעה שלנו, כשאנחנו מחוברים יותר מידי לעצמינו זה מפריע להתחבר גם עם הקהל. צריך לחקור את הרגשות ולחשוב איך לתרגם אותם לצליל.


אני: איך אפשר להתחבר לקהל מבלי להתחבר לעצמי באופן עמוק וטוטאלי? מרגישה זיוף וחוסר כנות


 


 


בסוגריים לעצמי: הוא אומר דברי טעם, יש להמשיך לחקור בנושא

נכתב על ידי , 12/5/2018 00:05  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שישי בצהריים


החלונות לגמרי פתוחים, יש רוח נעימה והשמיים צלולים,

וזה לא מונע ממני מלאונן בקול. 

 

שוטפת כלים לצלילי מאיר אריאל ומתבוננת בנוף. פריחת העולש הסגולה מזכירה לי את השיר של נתן זך:

 

שימו לב לסגול הרועד 
מששו את הרוח, היטב 
געו בעץ. הוא ירוק ובצמרת 
מוריק עוד יותר והגזע 
מאכל מעט אך עודו אוכל בכל פה 
את לשד האדמה שאיננה 
נראית כאן לעין בעיר. 
שימו לב, מששו, געו היטב. כיפלים 
לשאוף את האור, להאיר 
כל ענן. הוא עובר. והלילה 
לא יאחר

 

 

איזה טעם הכי הייתי רוצה לחוות עכשיו?

אולי אנסה ליצור אותו?

נכתב על ידי , 11/5/2018 12:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להתאזר בסבלנות


מדברים כל הזמן על כמה כואב זה להפוך להיות תקועה מתוך מצב משוחרר

 

לא מדברים מספיק על כמה כואב להפוך להיות משוחררת מתוך מצב של תקיעות

נכתב על ידי , 11/5/2018 12:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללביאת יאור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לביאת יאור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ