לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2018

שיגרה


משהו התמתן משמעותית, החיה שהייתה שם וצעקה יללות מחרישות אוזניים וקפצה לי לפה ולשם לכל אורך הגוף הפסיקה, גם הפסיקה לשרוט ולדרוש תשומת לב ואוכל. אני לא יודעת אם היא לא תחזור, ואני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהרגשתי אותה, המשמרות ארוכות וקצרות ואני עבדתי השבוע חמישה ימים בפעם הראשונה מאז המון זמן, וזה היה ממש ממש בסדר ואפילו אחלה.
אני לא שואפת להרבה יותר, אבל גם יש לי פניות פתאום על לחשוב על התנהלות חכמה, בכל היבט, גם לנפש גם לגוף וגם מבחינת חיסכון לעתיד. אני לא מרוויחה הרבה אבל אין שום סיבה שלא אשקיע חכם את הקצת שיש לי. 
אולי זה לא עניין אם עוד עשר שנים אוכל לקנות דירה כמו שעצם העובדה שאני אצליח להתנהל כלכלית מספיק חכם יתן לי את האפשרות להגיע לשם בעצמי יום אחד, לא משנה מתי היום הזה יגיע, ומבלי צורך להשתעבד לתפקיד גדול או עבודה של גדולים ואיזה מסלול, אלא רק עצם העובדה שאני מתחילה כבר עכשיו ואתמיד בזה.
תמיד שאני מגיעה למצב הזה שבו הכל בסדר יש בי הנטיה לקחת על עצמי עוד, או לחפש כיוון חדש, כי אני מרגישה שיש בי כוחות לזה, אבל האמת היא שאני צריכה לזכור שכשהכל בסדר זה זמן להמשיך במה שיש. גם אם זאת לא העבודה הכי משתלמת כלכלית, זה כן משתלם לי נפשית, וזה יותר חשוב מכל דבר כרגע. 
כולם מדברים על לטוס לחו"ל וזה כמעט מפתה אותי לקפוץ לאיזה חוויה, אבל האמת היא שאני עייפה מחוויות, חיכיתי כלכך הרבה לנחלה הזאת שבה אין בי שום דבר שצורח מבפנים וזז ונע ומבקש ודורש משהו שאני לא יודעת להביא, ועכשיו יש לי רגע שניה של שקט שאולי גם מהר מדי להכריז עליו.
מדברים איתי גם על התקדמות, ועל להרגיש מאחורה, ושצריך לעשות דברים, ואני כל כך גאה בעצמי שיש בי מספיק שקט בשביל להגיד שאני לא רואה את עצמי זזה השנה לשום מקום. וזה לא יקדם אותי מבחינת העולם המערבי לשום יעד, אבל אולי גם זאת תהיה הפעם הראשונה שאני מאפשרת לעצמי לא לרדוף אחרי חלומות ויעדים, אין לי מושג מה יהיה, ומה עוד אוסיף לחיים שלי, וזה מפחיד לפעמים לחשוב על הקיום שלי יותר ממשהו רגעי, אז בטח שעל שיגרה, אבל כרגע אני צריכה לזכור שעדיין אנחנו במצב הישרדותי. יום אחר יום, כל יום אם יש לך פניות תתרגשי לראות מה הוא יביא, כי תכלס בנתיים הוא מביא המון.
נכתב על ידי , 13/7/2018 10:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פידבקים


הבעיה שלי היא לא שאני לא יכולה להשיג את כל הדברים שאני מקנאה בהם אלא שאני לא מסוגלת להינות מהם.
בן דוד שלי הקטן נהיה גולש חתיך, זה מוזר לי מאוד, גם כי בייסיקלי גידלתי אותו כשהוא היה קטן, הוא היה ביישן כזה כל כך הרבה שנים ופתאום הוא הבחור הזה שנראה הרבה יותר טוב מהממוצע שמעביר את החופש הגדול לפני יב' בזולה על החוף חודש, חיי שם. טוב, האמת שבגילו הייתה לי הרפתקאה משלי.. אבל לי אף פעם לא היו את החברים האלה שיקימו זולה על החוף ונחיה שם ביחד, אולי זה לא פופלארי כל כך בגוש דן, תמיד קינאתי במושבניקים או בקיבוצניקים על הקהילתיות והמגע עם הטבע שאני לא חוויתי בתור ילדה או נערה. אבל האמת שהייתי סובלת, אני סובלת בכל מקום, אבל מה הסיכוי שהייתי מחבבת את האנשים? זה בטוח לא יותר טוב מהשבוע שעשיתי בגוקרנה בקודלי ביץ', בחוף שבערב יש ג'אמים שכולם מתאספים, והחבורה שהכרנו שם, והריקודים בערבים כשמהסעדות כבר מתרקנות ושמים פול ווליום,או שרקדנו עם ההודים סביב המדורה, ההליכות לעיר בשביל הפירות ששימשו כמאנצ'ים בלילות ששתינו חוזרות לביקתה הפסטורלית שלנו שנמצאת קצת רחוק מהחוף ליד הזוג ההיפים והעצים והפרות, היה שם דברים הרבה יותר מטורפים ומעניניים.
אבל סבלתי
לא נהניתי, ההפך, זה היה המקום שהיה עבורי הכי נוראי, זה יצר עוד יותר קונפליקט בין מה שקורה בחוץ לבפנים.
וחשבתי שזה הבחוץ עוד אז, שזה הנסיבות,
אבל בשום מקום אין לי שקט.
בבר אתמול הטבח והמלצרית השניה צחקו שאי אפשר לכעוס עלי בחיים, שאין אפשרות כזאת, כי אני כזאת "פיס אנד לאב" אבל על אמת ולא מנסה בכלל. זה נכון, אבל מעניין מה זה גורם להם לחשוב על החיים שלי, אני מניחה שאף אחד שם לא חושב שאני סובלת, אפילו לא מעלה על דעתו.
מעניין מתי אני אפסיק לחלום על אוטפיה ואתחיל להתפשר על המציאות, אולי אז באמת אוכל לחיות חודש בזולה עם חברים, ולא לסבול מזה (ואולי גם ההגדרה חברים יכולה לעבור פרשנות חדשה).

אני שמחה שיש לי את הבר כי זה מקום שנותן לי פידבקים באופן קבוע, פידבקים שעוזרים לי להבין עד כמה אני אוכלת סרטים בראש שלי. 
אז יש את העניין של האכילה הרגשית, השמנתי דיי הרבה, אבל התחלתי בתת משקל אז אני כרגע נמצאת על משקל שהייתי בו די הרבה שנים ורוב הזמן הייתי בסדר איתו ממש, אבל פתאום אני מתחילה להכנס לחרדות כל פעם שאני צריכה לצאת מהבית כי אני מרגישה גדולה וגושית, ולא מספיק גם גדל לי חצ'קון בגודל הר על הפנים, והשיער שלי דליל ולא מסתדר ואני רגילה לרעמת שיער ג'ינג'ית שבולטת ממרחקים. 
אז אני מתקשה לצאת מהבית, וכשאני יוצאת אז אני אוכלת סרטים, וצריכה להסתכל כל הזמן בחלונות של הרכבים כדי לוודא באופן מתמיד שאני לא נראית זוועה, וכל סימן קטן שאני כן אני רק מאשרת לעצמי שאני בעצם נראית נורא ואני צריכה להסתיר את עצמי איכשהו. לפני כמה ימים במשך שעה שהלכתי לתל אביב אכלתי סרט שאנשים מסתכלים עליי כי אני קירחת ונראית כמו צ'יוואווה. 
ואז אתמול, אני עושה פתיחה שזה כולל לשטוף את המקום ולסדר, ואני מזיעה כי חם איימים, וכל מה שסידרתי את עצמי בבית מתבלגן, ומתיישבות שתי בחורות לפני שאני מסיימת אז אני מקפצצת אליהן במהירות ומביאה תפריט. הדבר הראשון שיוצא מהפה של אחת מהן זה "וואוו איזה יפה את"
אני ישר עונה "תודה גם אתן!" אבל בלב שלי אני בשוק, כי היא בחורה, סטרייטית, במחווה חסרת אינטרסים אומרת לי בהתפעלות שאני יפה בתקופה שאני מרגישה הכי מכוערת שיש. בחורות בדרך כלל לא מחמיאות לי ומבלי קונטקסט בכלל האחוזים יורדים משמעותיית, וזה היה ממש נחמד ומאפס קצת את הסרטים שאני אוכלת. 

 

אני חושבת שהבעיה שלי שאני שוכחת שהלופים שעוברים לי בראש מאוד רחוקים מהמציאות, אני באמת מאמינה להם כי דברים אחרים אני מצליחה להפריך ויש בי גם שמץ של מחשבות הגיוניות בראש...   אבל האמת היא שאני יכולה כנראה להשיג את רוב הבחורים שארצה ולחיות באיזה צורה שאבחר ורוב האנשים גם ירצו בקרבה שלי, אבל לצערי אין כרטיס יציאה מהמוח שלי, אז כל צעד לעבר חופש יכינס את המוח שלי להיסטריה שתחזיר לי את הכלא המנטלי בפול כוח. זה כנראה גם מה שקורה עכשיו עם החרדות. אני גם צריכה לזכור שאני לא צריכה סיפורים טובים לספר, ושהחיים שלי ישמעו פסטורליים ומרתקים, אלא פשוט לעשות מה שטוב לי. וכרגע אולי לפני שאני עלולה לקפוץ למסע חדש כדאי שאבחן אם זה בכלל מתאים.

נכתב על ידי , 7/7/2018 15:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היא חזרה


החברה שטסה איתי חזרה גם היא, המפגש איתה היה מפחיד מהרבה סיבות- היא מימשה את הפנטזיה העצמית שלי בעוד שאני נכשלתי (כביכול), לא רק שהקשר ביננו עבר אינטנסיביות שלא פגשתי עם אף בן אדם אחר ומשם הגיע להפך המוחלט של כמעט נתק בחצי שנה האחרונה.. בעוד היינו בקצה השני של העולם, נוצרה ביננו אינטרקציה חדשה ופגשנו בנו דמויות חדשות ומשחק התפקידים ביננו כמעט התחלף.
פתאום היא הייתה כאן, ושתינו בליין הקבוע, וזה נראה שבכלל לא טסנו כאילו אנחנו אותו בחורות עם אותם סיפורים וכל מה שהיה לנו שם נאבד עם נחיתת הרגליים על האדמה הקדושה, ההילה שעטפה אותה שם נעלמה לה וזה יצר בי פחד משתק אחד גדול.
הכל היה רגיל מדי, רציתי לפגוש את אותה אחת שהייתה שם, אולי היא תמיד הייתה אותה אחת, אולי אני הייתי אחרת
אבל אולי כריזמה של טיול לא מצליחה להתקרב לכריזמת תל אביב שבנויה מאנשים עם תדמית יותר גדולה מהחיים, להיות מטיילת שפיצית לא עובר פה מסך, וכל היכולות שלך שצברת מתקטנים בדירה קטנה משפתחית בה את שוב כולאת את עצמך.
זה מוזר איך אנחנו מוצאים את עצמנו אנשים שונים במקומות שונים, ואיך אנחנו חוזרים להיות אותה הדמות כשאנחנו חוזרים לאותו המקום. אני רוצה לשבור את זה.
לפני שנפגשנו סף החרדה עלה לו על גדותיו, חברה אחרת באה להביא לי משהו לעשן (היא הרבה יותר מדי טובה בשבילי) וקצת אחרי שישבנו לפייסל יצאתי אל הרחוב כשהשדים עדיין איתי. את הנסיעה העברתי בתחושות פיזיות נוראיות, החזה, והידיים והראש איבד שליטה, לא ידעתי איך אני אמורה לעשות את זה, לתקשר, לצאת אל רחוב דיזינגוף הסוען כשיפתחו הדלתות, חשבתי ישר לקחת אוטובוס חזרה או לבקש ממנה שתחכה לי בתחנה אבל ידעתי שפעולות אלה ינציחו את הסרט שאני נכנסת אליו ולא יאפשרו לי את הסיכוי לצאת ממנו. הרבה זמן שהחרדות לא היו כל כך פיזיות ברמות שמעלות בי צורך לצעוק "בעעעעעע" ולנער את זה ממנה חמש פעמים בדקה. זה היה יותר התניה שלילית שהגיע מהעובדה שפעם הייתי מרגישה ככה מכל מני פעולות בסיסיות, עד שהתחושות הנוראיות האלה לא היו שוות את הנסיון לעמוד בסיטואציה. אבל זה טיפשי, כי לא הרשתי לעצמי לתת להן את המקום ופעלתי כאילו אני לא מסטולה מוכת חרדות ולא דיברתי על זה כל הערב, הדברים פשוט מצאו את המקום שלהם, ולא הייתי מלאת אנרגיות או חיונית אבל זה היה בסדר!
באופן כללי עישנתי בשלושה ימים האחרונים וגם האכילה הרגשית שלי נרגעה יחד עם זה, אני מרגישה שזה מאפשר לי את הפניות לאפס את עצמי, אולי זה בסדר לא להתמודד עם כל התחושות כל הזמן, ההפסקה הזאת מאפשרת לי לאפס ולארגן את האנרגיות שלי.
בכל מקרה אני חושבת שאני כרגע במצב של צעד, צעד- וחברה שלי אמרה לי משהו שמאוד עודד אותי "את כבר מתפקדת", ואני אשכרה כן, בלי לשים לב.. עם כל השיט בזמן האחרון לא הפסקתי לרגע, אולי זה כבר לא סימן שאלה כמו שאני חושבת.

נכתב על ידי , 3/7/2018 10:23  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: נקבה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשיב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שיב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ