לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הלוחשת למילים


האחרונה משבט האמזונות - אסרטיבית לגבי עצמי, מחפשת אהבה גדולה, לא מתפשרת על מי שאני, תשוקה מסתתרת עמוק בפנים, בחיפוש מתון אחרי אהבת חיי.

כינוי: 

בת: 43




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2018

אחת משניים


פעם ראשונה בחיי שהרגשות לא מווסתים,

השעון הביולוגי משתולל,

מתפרקת עם שכל כבוי, נסדקת בלי לפחד, מתאחה באיטיות.

לעתים צוחקת לעתים בוכה, לעתים כועסת, ולרוב מוכנה - 

להרגיש, לזרוק את כל הצריך, חייבת, רצוי לאלפי רסיסי עזאזאל.

כשבודדה לא מפחדת להגיד זאת.

כשרוצה יותר ממה שיש לי מעיזה יותר מסתם לחשוב על זה.

לאן זה יוביל אותי?

מודה לעצמי שמשהו השתנה לבלי הכר.

הוא שינה את זה.

תודה.

לא על זה שאתה לא פה ליהנות מפירות עמלך.

פתחת אצלי סתימה ולא נשארת ליהנות מהשטף הקולח.

זרימה של אביונה, של רגשות גולמיים, חשקים להיות שוב לפותה בגוף אחר.

לאחוז בידיים, לטף, להיות זו שחושב עליה בבוקר.

זו שנרדם איתה בלילה.

לא להירדם כשאתה לצידי, לילות שלמים.

שיחות של חשיפה והתערטלות פיזית ורגשית.

אומרים שמחשבות יוצרות מציאות,

שאנרגיה חזקה מזיזה הרים חוצה נהרות.

אני מוכנה להיות אחת בשניים.

נפרדת בתוך זוג.

נאהבת בשלמות הגוף והנפש.

 

 

 

נכתב על ידי , 25/5/2018 17:01  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מרגריטה של החיים


בכל ירח יש רסיסים של אור והבנה,
בשמש יש קורים של חושך ואימה.
באדמה יש רגבים שננעצים עמוק לתוך הרחם הפוצעת.
בשמיים הכוכבים קורעים את דממת האפילה.
בפרדס יש תפוח שנופל לאדמה ומתגלגל לתהום הנשייה.
ולצידו נרקבים חרישית שאר הפירות הנטושים.
הטבע שזור ברגעי אימה ויפעה נצחיים, מעגליים.
מעגל החיים שחדר את מעטה ההגנה שארגתי סביבי נסדק,
ובלב שלי יש שברים, חתיכות זכוכית חלבית,
מתקיפים את איבריי הפנימיים ואוכלים עצמם לדעת.
מתאחים רגשות שנשכחו מזה שנים.
מרגישה עקצוצים של תחושות ששכחתי שקיימים.
נצבטת, נאכלת, נדקרת אך לא נסוגה מהכאב.
מישירה מבט מול שטן הייסורים, אמן החושים הקהים,
מרגריטה של תסכול מוטרף שלא נותן מנוח.
ומחכה לזעם שיחלוף, לסערה שתזדכך להשלמה.
כמיהה לאופוריה המסממת שהייתה מנת חלקי,
מדודה בקמצנות ותחומה בזמן.
אבל הייתה בתוכי ולא נתנה מנוח.
השאירה את חותמה כמו שדה חרוך בשדה קוצים שהוא אני.
ועתה מחכה לנבטי התקווה, לאהבה שתנבט ותבעט שוב בבטן.
לי שאמשיך מאיפה שהתחיל ולא הסתיים.
שברים, קוצים, פצעים פתוחים תמיד יהיו חלק ממני.
אך הם לא מי שאני. הוכחתי לעצמי אחרת.
בחרתי בדרך שלא נבחרה עד היום.
יודעת שיש מי שמחכה לי בסופה.

נכתב על ידי , 19/5/2018 21:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אבל מסוג חדש


זה לקח פחות משבוע.
מחנק בגרון שמלווה אותי ולא עוזב,
גוש שהולך ומתעצם ותופח
כמו גידול ענקי שהשתלט לי על המוח ושולח פקודה אחת לגוף.
אל תבכי. תהיי אסופה. תעצרי את הזיכרונות, תשכחי מהמגע
6 ימים של אבל מהסוג הישן והמוכר.
כמה אני טובה באבל מוחזק, בפסאד של קשיחות וחוזק.
של דיכאון במידה המתאימה כדי להמשיך לתפקד. דיסתמיה במיטבה.
אני קפואה כלפי חוץ ומבפנים מרגישה 
איך הכאב מטפס למעלה וקונה לו אחיזת עולם בגרון.
ואז זה הגיע. בלי התראה. פשוט יצא ממני כמו צונאמי.
אפשרתי לעצמי 5 דקות של מחשבות עליו. שחזור של החודשיים האחרונים.
להיזכר איך מרגיש לגעת בו, לנשק, לקבל אהבה.
רק להיות שם בלי מילים.
ורק אז הרשיתי לעצמי לבכות על מה שהסתיים.
נהרות של כאב  זרמו ממני, בכי שלא יכולה להשתלט עליו.
בוכה עלי, עליו, עלינו.
על זה שגם לי מגיע הפי אנד. חשבתי שזה יהיה איתו לפחות לתקופה.
הפסקתי לפחד, להפסיק לעצור את הדמעות.
מבקשת להתאבל עליו, על הגעגועים, כל כך מתגעגעת
למגע שלו, ליחד כשהיה איתי, בתוכי.
הוא פתח לי את הלב, אפשר לי לתת לגבר להיכנס אלי.
ולקח את זה כשהפחד השתלט עליו.
המסרים הסותרים ששידר לי.
עד הרגע האחרון.
ואני כועסת, עצובה, לא לראות אותו יותר.
יצא לי מהחיים ברגע. היה כל כך משמעותי. ועכשיו אני צריכה לסלוח לו.
להוקיר תודה על מה שקיבלתי ממנו. על מערכת יחסים שהייתה משמעותית לי.
לתת לו להישאר בזיכרון שלי כמשהו טוב שקרה לי.
נתן לי המון. נתתי הרבה ממני. הרגש שלי התאפשר.
פחות רדופת רוחות העבר.
אז אנסה. לסלוח. לזכור את הטוב שהיה.
תודה על שהכלת אותי, שנגעת בעדינות. שהחזקת אותי.
שהכלת  את משא החיים שהבאתי ונשארת.
סגרת לי את הפינה היחידה שנותרה פתוחה.
אני יודעת שאני בנויה לקשר, לזוגיות. יש לי הרבה מה לתת.
אני יודעת מה אני רוצה מה אני שווה. עם מה אני לא מוכנה להסכין.
אני מוקירה על זה שנתתי לעצמי להרגיש, לחקור, לפרוץ את הגבולות של עצמי.
תודה על זה שהילדה והאישה התחברו יחדיו לשלם.
ואני ארשה לעצמי להאמין שהרגשת משהו כלפיי.
שלא הצלחת להתמודד עם זה.
איבדת אותי.
תודה שלא נשארת להכאיב לי יותר.

 

נכתב על ידי , 11/5/2018 17:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נהר של כאב


עוצמת הכאב שמציפה את הגוף שלי עכשיו היא בלתי ניתנת להסבר,

העצב שנשפך וזורם כמו רעל איטי, בעורקים, בורידים, בנימי הלב.

הגעגוע, הכמיהה, האובדן.

הרצון להיות בשליטה, להדחיק את העצב שמשתלט ולא מאפשר לנשום.

מחכה שזה יעבור, כמו גל של צונאמי.

כבר שכחתי כמה כאב יש בקשר שמסתיים,

כמה עצב שלא נותן רגע של מנוחה.

מחכה לדמעות.

תקועות בקנה הנשימה, מחפשות דרךלצאת ויש חסימה.

ואני מחזיקה, מכילה, מדברת עליו, עובדת, מתפקדת.

רק לא לשתוק, שהמחשבות לא יציפו, לא לחשוב על האובדן.

וזה כמו רכבת הרים - עולה למעלה, מרגישה שנושמת אוויר ומתרסקת לתהומות העצב.

ועצובה לא עליו כמו על האושר שמילא אותי, האופטימיות שחלחלה.

האינטימיות, המגע, ההנאה של היחד.

הראש מבין, הלב מרוסק לחתיכות.

גם מהתחתית אני יודעת כמה טוב שמרגישה כאב.

כמה טוב שהמועקה והעצב האינסופי קנו להם אחיזה.

הכל עדיף מאדישות, דיכאון, אפתיות.

אבל זה כמו אבחת סכין.

דקירה. שריפה. ואין שום תחבושת שתקהה את הכאב.

פצע פתוח שמחכה להקיז מוגלה ולהירפא.

הדף מתמלא במילים, הלב מתרוקן ומתמלא מחדש וכואב מחדש ולא עוזב.

ומחכה לזמן שיעשה את שלו.

וכל כך רוצה לבכות, לטהר את הגוש שהשתלט לי על הלב.

למלא מחדש באור את המקומות שהיו יותרמדי שנים בחושך.

לקבל פרופורציות.

עדיין לא שם.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 9/5/2018 15:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לוליינית הרגשות


כמו אקרובט על חוט מתוח ועדין,

והעולם מביט עלי מלמטה ממתין...

האם אקפוץ ואאבד את כל המגננות?

האם אתן להן לצוף, לכל הרגשות?

והאימה לופתת את הלב ומחזיקה אותו באחיזת חנק.

והתקווה אולי מצליחה להשתרבב לה חרש חרש.

האהבה עדיין ממתינה בצד בסבלנות,

היא למודת סבל, שנים של חוסר ודאות, 

כל כך הרבה שנים חיכתה להזדמנות.

ואני מנסה לא לאבד את האופטימיות החדשה שקנתה בי אחיזה,

לא לגלוש לחרדות, לאפשר שוב מחדש כניסה לאכזבה.

מרחב מחיה לאושר זה כמו שם של הצגה,

ועמוק עמוק בפנים אני מבינה כמה אני אותו רוצה.

אוספת את עצמי, לוקחת נשימה, כותבת את עצמי לדעת עד שאתבדה.

ומנסה לחשוב שהפעם זה אולי יהיה שונה.

שיתעקש, שילחם, שיגיד את זה בלי לפחד.

ואז אולי אני אוכל לשחרר את הכאב.

והלב יגליד והצבע האדום ישתלט ויקח פיקוד.

שאראה שלא הכל אצלי אבוד.

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 5/5/2018 16:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





314
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , דייטינג
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לgooga41 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על googa41 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ