לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Koi-29


Quod me nutrit me destruit

Avatarכינוי: 

בת: 19





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2018

לבור שלי אין תחתית


לפני שנתיים היה לי הנגאובר כל כך קשה שלא הצלחתי לאכול 3 ימים. כשנשקלתי אחרי זה שקלתי 53.5 ק"ג. הרגשתי כל כך רזה והייתי בהיי עד שעליתי בחזרה למשקל המקורי.

 

אני לא מצליחה להבין איך זה יכול להיות שכששקלתי 53.5 ק"ג הרגשתי כל כך רזה, וכששקלתי 40 הרגשתי כל כך שמנה.

 

הלכתי אתמול לחדר מיון והתאשפזתי לכמה שעות בבידוד כי חשבו שיכול להיות שנדבקתי בחיידק עמיד לאנטיביוטיקה (אחרי שהתנדבתי בבית חולים). עשו לי בדיקות דם ובתוצאות היה נתון גבוה שמעיד או על דלקת לבלב או על הקאות מעל הממוצע (נגדיר את זה ככה).

הרופא לקח אותי הצידה ושאל על זה, עניתי לו שאלה ההקאות. אמא שלי שאלה מה הוא שאל ושיקרתי לה שזה קשור לתת תזונה. היא כמובן קראה את טופס השחרור שלי וראתה שזה מה שאמרתי לו.

 

היא הגיעה לדבר איתי ואמרה לי שהיא ידעה שאני מקיאה (למרות ששיקרתי לה והיא סמכה עליי). היא חשבה שכנראה אני מצליחה לשמור על המשקל הנמוך כי אני אוכלת פחות ממה שאני אמורה. אז שאלתי אותה "עדיף להרעיב את עצמי מאשר להקיא?". היא אמרה שזאת לא הנקודה, אלא שיש לי הפרעת אכילה פעילה והיא רוצה שאני אלך לאשפוז יום.

 

החלטתי פשוט להפסיק להקיא ולחזור להרעיב את עצמי, אם לדעתה זה עדיף. להקיא זה כל כך הרבה יותר קל לי. אמנם אני יורדת במשקל הרבה יותר לאט אבל לפחות אני לא צריכה לוותר על אוכל.

 


 

כל כך פחדתי להתעמת עם העולם על מה שהוא עשה לי. העולם זה בעיקר ילדים, אנשים ומשפחה שהעירו לי על המשקל שלי (גם כשהייתי בעודף משקל, וגם במשקל תקין אבל יחסית נמוך). אני לא מאשימה רק אותם באנורקסיה, אבל אנשים לא מבינים שמה שהם אומרים יכול להשפיע על חיים שלמים.

 

העליתי תמונה שחורה לאינסטגרם וכתבתי בדיוק את המשפט הזה. רוב האנשים שהכירו אותי פעם (יסודי, חטיבה, תיכון...) לא יודעים שחליתי באנורקסיה. הם גם לא צריכים לדעת, בגלל זה העליתי תמונה שחורה וריקה. 

אני רק רוצה שאנשים יקראו את המשפט הזה. אולי לחלק מהם זה יעלה זכרונות, אבל אני יודעת שכנראה רובם לא יבינו. גם אם זה יגיע לבן אדם אחד אני חושבת שזה שווה את זה.

 

האם אני רוצה תשומת לב? כנראה שכן. אחרי כך כך הרבה זמן שהייתי שקופה אני מניחה שאני כל כך רעבה לזה.

מצטערת אם זה מעצבן מישהו.

נכתב על ידי , 26/5/2018 19:17  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"מי ייתן והיו ההורים נוכחים לדעת עד כמה משעממים הם את ילדיהם!" ~ ג'ורג' ברנרד שו


כן אמא ואבא.

 

וואו כל כך משעמם לי. כל כך הרבה זמן לא שעמם לי ברמה כזאת.

אני מתחילה ללמוד באוקטובר, ככה שעד אז אני אאלץ לספור את הדקות אחורה.

 

קשה לי להשלים עם המשקל הזה. הסיבה היחידה שאני לא יורדת במשקל זה כדי לא להתאשפז ולא להצטרך לעלות עד משקל היעד שלי. ככה שהסיבה חולה, אבל לפחות אני לא מרעיבה את עצמי.

 

אני מתחילה להתנדב שבוע הבא (בעזרת השם שלא קיים) בבתי חולים עם ילדים. אני מקווה שזה יעביר לי את הזמן ויוציא אותי מהראש האגוצנטרי שלי.

חזרתי לרקוד ולמען האמת אני מחפשת עוד מקומות לעשות את זה.

אחד התחביבים שלי זה לפתוח טינדר ולהטריל בחורים טיפשים, ולמען האמת מדי פעם זה גם מעביר את הזמן לדבר עם בחורים נחמדים. הדרך שלי לדייטים עוד ארוכה, אבל לפחות אני מתרגלת skills בינאישיים.

 

קבוצת התמיכה שלי הדרדרה מאוד (כותבים בלי ת'! ככה לפחות נכתב בunseen של הבגרות בלשון לפני 3 שנים). ההתנשאות שלי (מודעות עצמית זה חשוב) גורמת לי להתעצבן, לזלזל ולשנוא (באמת שלצערי) כל אחד שם בערך. אני פשוט יורה לעצמי ברגל, אני יודעת את זה.

 

אני רוצה ללמוד לצייר, לכתוב, אבל אני כל כך לא טובה בזה. אני לא מבינה איך זה יכול להיות שבכל האומנויות חוץ ממוסיקה אני כל כך גרועה. איך אני לא מצליחה לעשות טוב, או לפחות בינוני, הכל חוץ מזה. ממוסיקה אני מתנזרת מאז שחליתי, כי זה חלק גדול ממה שהוביל אותי לזה, ככה שלא נשאר לי כמעט כלום.

 

אני מקווה שאצליח ללמוד להעסיק את עצמי, להנות לחיות בראש של עצמי. אומרים שאנשים שנהנים מעצמם אף פעם לא משתעממים. אולי יום יבוא ואגיע לזה...

 


 

כל הפוסט הזה עלול להיראות כאילו אני נרקסיסטית שמחבקת ומנשקת את עצמי כל היום. למען האמת זה ממש לא ככה. אין בן אדם ששונא אותי יותר מכמה שאני שונאת את עצמי. הבנתי שהזלזול הוא חלק ממנגנון הגנה, וזה נשמע הגיוני. זאת חלק מהבעיה שלי לתחזק ולפתח יחסים עם בני תמותה אחרים. הלוואי שהייתי מצליחה לעשות שזה יהיה אחרת...

 

 

 

נכתב על ידי , 19/5/2018 17:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קשה יש רק בלאכול לחם


בגלל שאני מאזוכיסטית אני כל הזמן מסתכלת בסטורי של ילדים שלמדו איתי בתיכון. כולם יוצאים, עושים דברים, שומרים על קשר, ולי אין אפילו עם מי לשמור על קשר. 

 

אצל אחת הבנות ראיתי שיש ישיבה כזאת של כמה חברים וביניהם האקס שלי. אני לגמרי התגברתי עליו, אבל לא על מה שהפרידה הזאת עשתה לי. הסתובב לי סוויץ' במוח והתפרקתי לגמרי. זה קרה 3 ימים לפני שהתגייסתי והכל היה יותר מדי. את עלילותיי בטירונות אחר כך (ביניהן משטרת ישראל ומשטרה צבאית נאלצו להתערב) לא אספר עכשיו, אבל אני מניחה שהבנתם כמה שטויות עשיתי.

 

אני רוצה להיות כל כך רזה ככה שאף אחד מהאנשים שאני מכירה לא יזהה אותי. עד עכשיו הצלחתי לשמור על המשקל ששחררתי את עצמי מהאשפוז, קילו פה קילו שם אבל פחות או יותר אותו הדבר.

זה בערך 10 ק"ג פחות מתקופת י"ב שלי, ואנשים עדיין מזהים אותי. אני חייבת להיעלם. להיות בלתי נראית. לחיות בתוך הבועה של עצמי.

 

זה כל כך קשה להפסיק לאכול אחרי שעברת את המחסום הזה בפעם הראשונה (באשפוז), וזה מתסכל אותי. הגוף שלי מתנגד לזה, אבל אני יודעת שכשבאמת אצטרך את מנגנון ההגנה הזה אני אצליח להשתמש בו.

 


 

הדבר הכי נורא שקרה לי השבוע זה שחזר לי המחזור אחרי שנה בערך. זה כאילו אני "בריאה", וזה מפחיד אותי. אני מפחדת להיות בריאה. זה נשמע אגוצנטרי אבל אני רוצה להיות הכי חולה במשפחה. אומרים שזה קשור לחרדת נטישה, או לתחושת מחסור באהבה ותשומת לב בילדות, אבל מי יודע, אולי אני סתם אגוצנטרית.

 

נכתב על ידי , 11/5/2018 15:46  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , מתוסבכים , ירוקים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKoi-29 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Koi-29 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ