לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מתווה דרכם של מים-חיים עליונים, תחתונים, רדודים ועמוקים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      




הוסף מסר

9/2018

לעשות רצונך כרצונך


אני לא כל כך יודעת איך להגיד את זה, מלבד פשוט להגיד את זה: אני מתגעגעת אליו.

כל מה שאנסה (לשווא) לשים בתוך מילים, נכשלתי מראש, כי המילים ביחס אליו הן כמו ננומטר ביחס ליקום.

זה נכון שכולנו (או חלק מאיתנו) הוא חלק ממנו [כמו שאנה (*) אמרה: אני במרכז שלו והוא במרכז שלי].

תחושת השייכות הזו, שהיא מבפנים ומבחוץ והיא הכל, להיות שייכת, שוב.

(שזה מוזר קצת להתגעגע למשהו שנמצא בתוכך אבל גם במקום אחר...)

 

להתאחד, לחזור הביתה.

 

זו אולי חוויית הקיום הכי חזקה שיש בתוכי, להתאחד, להתחבק, להתחבר ולחזור הביתה.

אני מדברת את שפת בני האדם אבל לא כולם מדברים את השפה שלי,

אני עם כולם, אבל אני תמיד לבד.

פעם הייתי בודדה, היום אני יודעת להתערבב אם אני רוצה.

אני חיה בזמן הזה ובמקום הזה אבל אני בעוד מקומות ובעוד זמנים.

 

הבית ממנו באתי, המשפחה בה גדלתי, ההורים מהם יצאתי - הם לא.

הם הרבה מאוד דברים, אבל הם לא הדבר.

יש משהו בתוך עימקי הלב שלי, שיודע משהו אחר. משהו ששום פיזי לא דומה לו, וזו החוויה הזו שאני מבינה ברגעים אלו ממש שאני מחפשת אחריה, בכל חוויה, בכל ההתקלות עם אנשים אחרים, בכל הצעדים שאני עושה, בכל תענוג של הירוק שמוקרן אל תוך העיניים שלי כשקרני שמש מלוות ברוח נעימה, פוגעות בעלה רענן, צעיר וטרי ובאחיו, בתנועה של הענף של העץ, ששורשיו בקרקע ונופו בשמיים, כשהאמונה הידיעתית חזקה בתוכי וכשהאמונה מתחלפת בייאוש.

 

"ואני רוצה לעשות רצונך כרצונך

באמת ובתמים, אחת ולתמיד

בלי מסכים, בלי מסכות

בלי לרצות לרַצוֹת.."

 

כשמקלפים את כל הקליפות כולן, הרצון הוא אותו רצון, בכל.

 

כשאני אומרת שאני רוצה לעשות רצונך כרצונך, אני רוצה להיות יותר אני, יותר מהמהות שלי, שזה יותר אתה.

"שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד:" (תהילים טז, ח'), זה אומר לראות בכל המתהווה, את ה'. שום דבר לא בא לי ממני, כולי - ממנו. 

ברמה הארצית שלנו, זה אומר לשחרר את האגו. ברמות הגבוהות יותר, זה לחזור להיות באחדות, לראות אותה מתקיימת כל העת, גם אם "וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים." (דברים לא, יח'). יש כל כך הרבה "אלוהים אחרים" היום בכל מקום. אלוהי הכסף, אלוהי האגו, אלוהי השליטה, אלוהי הכח, אלוהי הכעס, אלוהי האטימות, אלוהי השינה, אלוהי אני לא יודעת מה...

 

כשאני מרגישה איתו, אין בי שום כאב, אין בי צער, יש בי המון חמלה, ועדינות, וליטוף ואהבה ואור רך.

אני לא צריכה לדאוג שם לדאגות הגוף והחומר ולארציות שצריכה מילים. אני בתוך גוף ארצי, והגוף רוצה לחבק אותו בכמיהה, בשילובי גוף.

יש רגעים בחיים בהם בבת אחת הכל נראה ברור, כל התהליך כולו, כל החיים כולם. זה כמו קרן של אור עוברת דרך הכל ומאירה (במהירות האור) הכל, והכל נראה ברור, מובן, הגיוני, מקצה עולם ועד קצהו.


צלילי הפסנתר בהתחלה, שחוזרים שוב ושוב על שני תווים, מבטאים את כאב הגעגוע שוב ושוב חוזר על עצמו,  מתנדנד.

הקול שבוקע מהלב, מדבר את הרצון הראשון.

אני לא בטוחה שהוא יודע על מה הוא שר, אם יש אמת ואם מגיעים מתוך תום לעבודת הרצון/הבורא, אנשים בכלל לא יודעים מהי אמת ומהו תום, שלא לדבר על להכיל מצבים כאלו בתוכם. הדרך היא אותה דרך. היא הדרך. אין "שוב ושוב" יש גילוי והסתר, לפעמים רואים, לפעמים לא. ר' נחמן מברסלב מסביר שהגילוי וההסתר נועדו כדי לייצר את החשק. כדי שנחשוק, כדי שהרצון שלנו יהיה חזק יותר מנחש הספק או יצר הרע. כדי לחזק.

 

בדיוק כשעמדתי להתבכיין על כך שלא למדתי כלום ביום הכיפורים השנה, כי לא קראתי את יונה, כי לא התפללתי (אלא מילים בודדות בשפה ארצית יום יומית וחופשית, מהלב) וכי לא השלמתי את קריאת התורה (מיום כיפורים של לפני שנתיים או שלוש, הגעתי עד אמצע ויקרא, ממש חצי, תו. נשאר להשלים את ה-רא), בדיוק כשעוד רגע, היום כבר היה חולף, נפל בידי ר' נחמן מברסלב, שתמיד יודע להתאים את השיעור אליי, אל אותו הרגע, אל אותו השלב התודעתי, אל אותן יכולות שמתגבשות עד לאותו הרגע.

 

הבנתי שאני אחוזה בשרשראות המציאות והמשפחה שלי, בשרשראות הכאבים. אם זה היה אדם אחר, הייתי אומרת לו שהייתי מתנהגת בדיוק כמוהו.

זה לא הבית, לא זה שממנו באתי, לא זה שאני נוכחת בו, זה לא בן זוג כפי שזו הכמיהה ההיולית הזו, אל אלוהיי, אל הבורא, אל היקום כולו.

הבנתי שיש לי הרבה מה לסלוח לעצמי, ולרפא את התחושה שאני לא ראויה, לא מגיע לי, ולצמצם ולהצטמצם, להקטין, לא לתפוס הרבה מקום בעולם, לא לנשום יותר מידי, לא לבזבז יותר מידי מילים, לא להפריע לאנשים אחרים, לא לפגוע, לא להכאיב, לא להסתיר, לא לגלות, לא לבטל, לא לדרוס, לא להרוג, לא למשוך אש, לא לעשות סופות, לא לעשות מערבולות, לא לערבב דברים, לא לקבור.

לשמור את הכנפיים מקופלות, כי פילים מחרסינה עלולים להשבר (רק בסרי לנקה אפשר לפרוש קצת מהכנפיים, הפילים שם לא מחרסינה, ואחרי מקלחת הגונה בנהר, ושיפשופי מטאטא רחוב, הם חוזרים לספארי שלהם ומתאבקים במקלחת חול! אני בחיים לא מכניסה פילים הביתה).

כי כשפורשים קצת מהכנפיים, דברים קשים קורים, כמו לאבד מורה. אבל זה רק חלק שאיבד רק חלק, כי היא לא אבְדה בכלל.

 

לפעמים אני מרגישה שאני פוגשת את אלוהים בכל מקום.

כשאני פוגשת עוד חלק בעצמי, כשאני פוגשת יופי, כשאני פוגשת כאב (עדיין צריך לעבוד על גילוי, בכאב יש יותר הסתרה מגילוי. הגילוי בא לאחריו), כשאני פוגשת אנשים, כשעוזרים לי, כשמגלים אהבה בפניי (אז אני מרגישה לא ראויה), כשחברתי רצויה, כשיש ריפוי, כשיש חיים ותנועה, כשיש תובנות, בינה, ואור גדול, התרוממות הנשמה.

 

קוראים את ספר יונה ביום הכיפורים, כי כל הספר מתייחס לסליחה, לתשובה, לחזרה לדרך. בני נינווה עשו הרע, חזרו בתשובה, נסלח להם, חזרו לסורם. אין חדש תחת השמש, והעולם כמנהגו נוהג והמחזוריות חוזרת והגלגל מתגלגל.

יונה קורא תיגר על האלוהים ש-חס וסולח לעמו כל פעם מחדש והתשובה נעשית כל פעם מחדש - היא מתחדשת.

מי שאינו ער, נמצא בסכנה שהרע הרעוע יגבר עליו (ער = רע). אם לא נהיה ערים תמיד, יתגדל עלינו הרע. הגבורה היא להתגבר על הרע ולהתעורר. "קום לך אל.." כך הספר פותח. מה עושה יונה? הולך ומתחבא (תכף ישים עלה תאנה על מבושיו) ונרדם בירכתי הספינה באמצע סערה. מזו השינה הזו? באמצע סערה הולכים לישון?? הוא העדיף למות מאשר להתנבא עליהם כי מזה יאמר עליו? הוא יספר שתבוא רעה שלא תבוא בסוף, וזה יפגום באמינות שלו, וכמובן התיגר שקרא על האל.

השנה למדתי שיונה הוא הילד שאליהו החייה אצל האישה הצרפתייה (החיו אותו וכל הזמן הוא מחפש את מותו, ומשלא קיבל חיים, ומשלא קיבל את המוות, הסכים לקבל את תפקידו והלך והתנבא על נינווה). יש הקשרים לאברהם "קום לך לך.." ולבריאה - מסתתר מפני האל, ולמשה: 3 ימים ו 3 לילות, 40 יום וננווה נהפכת, ולבריחה שלו מהתפקיד שהוא נועד עבורו. בסופו של דבר ספר יונה הגיע אליי, היום (גם אני לא יכולה לברוח מזה..).

 

אם הגענו עד הלום, תכף תצמח שמחה: "וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ:" (דברים טז, י"ד), מצווה היא לשמוח במחזוריות, בספירלת החיים שמתחדשת עלינו, ועוזרת לנו לתקן, לשחרר, להעשות קלים ואווריריים יותר. קשה לשמוח 7 ימים ברציפות, אבל זה אפשרי, אם השמחה באה מהמהות, מבפנים, והתורה מאירה ומראה לנו איך: לחסות בחסות הסכך "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים." (תהילים כג, ו').


(*) מר אל כאן אנה / פין

 

נכתב על ידי , 20/9/2018 19:29   בקטגוריות פירורי הרגשה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תנועות חיים


אני כבר כמה פעמים מגיעה לפה, פותחת את הדף החלק, הלבן, ולא כותבת כלום.

 

לא כתבתי, כי משהו מתרחש...  חרש. 

משהו קורה מתחת לפני הקרקע.

משהו שאני עוד לא יודעת לשים אותו במילים... אבל אני כן זקוקה לתמיכה של עצמי בתהליך הזה, כי הוא חשוב, מהותי ומשנה חיים.

 

אני זוכרת את היום הזה בו החלטתי לחיות, זה היה משנה חיים. 

אני חלקית, מתבוננת בתהליך שקורה כעת, שאני חושבת שהוא גם משנה חיים.

כמו שאמרתי קודם, זה מתרחש מתחת לפני השטח, ומה שרואים, זה את ההתפרצויות של הגייזרים והלָבוֹת של החרדות שלי, פחדים ורגשות אחרים גם יחד. כולם רוצים לצאת. כולם בתהליך יציאה מזה כ 3 חודשים, ובתהליך הרחב יותר, מזה שנה וחצי. כל פעם יש עוד סדרה, עוד משוכה. זה מהתהליכים האלו שיותר מתבוננים בהם, פחות מדברים אותם, גם אם אנסה לדבר, אני לא חושבת שיש לי את המילים לכאבים ולקשיים הריגשיים האלו.

זה חלק מתהליך הריפוי. 

היא תמיד אמרה לי שכשיש לנו פצע עם מוגלה, זה נורא כואב להוציא אותה... ובאמת זה ככה.

Baby Steps ולאט, מאוד לאט. אני לא יכולה מהר עכשיו. ובעדינות, אני לא יכולה בגסות עכשיו ובחמלה, כי זה חלק מהריפוי.


צב נושא על גבו את כל המטען שלו, הוא הולך לאט ומתוך תבונה הוא נושא והולך. 

הזרע נמצא בחשיכה, ורק כשהוא מוכן, הוא מפלס לעצמו דרך אל האור. הוא צריך להתגבר על אדמה, והוא לא יודע מה הגובה שלה, כמה הוא צריך להלחם בה עד שיגיע אל האבנים ואז ילחם בהם כדי למצוא סדק אחד. סדק אחד כדי לצמוח מתוכו. הוא כל הזמן מפלס לעצמו דרך, כשהוא יודע מה הכיוון של האור, אבל הוא נלחם בעיוורון וחשיכה, רק עם ידיעה פנימית, ששם למעלה, בכיוון הזה, נמצא האור.

ככה אני, כמו זרע של צב כרגע. אני יודעת שאני על הדרך הנכונה, ואני צריכה להזכיר לעצמי את זה כשעולה התקף, לזכור להתבונן בזה גם מבחוץ קצת, להכניס לשם אויר, ותנועה, לאוורר את הרגשות שלי שעולים כעת, לתת להם לנשום, הם היו בחשיכה הרבה זמן. 

הרבה זמן שנלחמתי בהם וקברתי אותם עמוק יותר, או שניסיתי להדחיק ולהוריד להם את הראש חזרה למקום ממנו באו.

כעת, כולם רוצים את האור.. ואת תשומת הלב וכעת, אני יכולה לתת להם את זה, כי אני גדולה מספיק, המצב מוכן לזה עכשיו.

כל שנשאר לי לעשות, הוא להתבונן בתהליך, להרפות.. ממש ממש להרפות, ריפיון גמור, מוחלט, שלם ולהרגיש בכל תא בגופי, את החיבוק העדין של היקום, את האהבה הטהורה שבו, ולהאמין.. להאמין בתהליך, להאמין בריפוי, שאפשר, שזה נכון, שאני ראויה, שזה בטוח, ושזה אכן מתרחש.

 

שנה טובה,

של בריאות, הקשבה, צמיחה ושמחה מלאת תנועת חיים.


 

נכתב על ידי , 11/9/2018 21:26   בקטגוריות פירורי הרגשה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , רוחניות ומיסטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לConTouch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ConTouch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ