לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מתווה דרכם של מים-חיים עליונים, תחתונים, רדודים ועמוקים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

3/2019

ונהפוכהו !


והנה היום ההוא, ושוב אני חוזרת אל הפסוק הזה (כבר זכרתי שהוא י"ח! אבל לא באיזה פרק, ולא ספר..):

"וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים." (דברים לא', י"ח)

אני זוכרת את עצמי, לא מזמן כל כך, בתוך תהומות של גיהנום ריגשי-מחשבתי שאיים להרוג אותי.

אני זוכרת את עצמי, לא מזמן כל כך, בתוך האפילה, החשיכה, חוסר האונים, העדר הרצון, הדיכאון, הייאוש.

עם כל המצב הקשה בו הייתי, היו נמצאים שם, ביחד עם הכל, שביבים של אמונה, שברירים של אור.

אני זוכרת, שחפרתי במשפט הזה, כשהיה לי הכי קשה. 

 

"גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי; שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהילים כ"ג, לפני הקידוש).

גם בפסוק הזה חפרתי, כשהמילים של הקידוש חנקו אותי, ייבשו את גרוני ופיללתי להפסיק להיות כי לא יכולתי לשאת יותר.

אבל האותיות והמילים האלו לא הפסיקו לרוץ לי מול העיניים בתוך הלב, כמו בסרט על repeat.

הנשמה שלי יצאה מהגוף שלי כי לא יכלה להיות בו יותר, ונשארתי עם החלקים הנמוכים והיה צריך לבנות את כל הביניין למיסודותיו. אני סנילית, אבל אני זוכרת את זה. אני זוכרת את הצורה (האינ-צורה) בה הייתי.

והמשפטים שבו להתהוות בתוכי ומההתהוות הזו, חזרתי אט אט לחיים. 

 

אני יצור סקרן, יש דברים בעולם שאני לא יכולה להשאיר אותם בגדר סוד מפניי, אני חייבת להבין ולדעת ואני כמו חץ ממוקד מטרה עד שזה יפתח בפניי (אפעם לא בכח). לא הבנתי את הקטע הזה של "הסתר אסתיר פני ביום ההוא": למה, כשאני על סף לאבד את עצמי, הוא מסתיר פניו, כשאני הכי צריכה אותו. מזו השטות הזו? לא הבנתי. ישבתי למרגלות הדלתות האלו, ובהיתי בהן והמתנתי שיפתחו (באורך רוח ולא בקוצר רוח).

זה בסוף נפתח, אני לא יודעת להסביר את התהליך, או מה קרה שם שפתח את הדלתות... אבל משהו קרה. יש אפשרות שזה קרה, כי משהו בפנימיות שלי הצליח לעשות "ונהפוך הוא" למצב בו נמצאתי. אמרתי לעצמי: מה את לא רואה? מה מוסתר מפנייך? וכשלא ידעתי לענות, שאלתי: מה את כן רואה? והתחלתי לענות ש-בתי חולים, וייאוש ואבדון, אבדן חיים, מצוקה, סוף העולם, אימה, חרדה, פחד, ועוד ועוד.. נשפך הרבה. 


זכרתי תמיד שהמורה שלי לימדה אותנו שאנחנו מפעילות את היקום ותהיתי, איך בדיוק אני מפעילה אותו, כשאני מרגישה שאני בנפילה חופשית אל תוך בור אינסופי של העץ אל תוכו קפץ השפן הלבן ובעקבותיו גם אליס. כשחשבתי על זה, נזכרתי שהנפילה החופשית לפי חוקי היקום הנוכחיים היתה רק בהתחלה, כי מיד אח"כ הנפילה היתה מאוד מאוד איטית, כך שהיא יכלה להושיט יד ולהתבונן במה שמסביבה. בו ברגע שהבנתי את זה, גם אני התחלתי להתבונן במה שמסביבי, ובמקום ליפול נפילה חופשית, הנפילה שלי האטה וכך יכולתי להתבונן יותר ואז - גם שברירי אור החלו מגלים עצמם בפניי והלב שלי נורא התרגש, בתוך היגון והצער, החרדה והנוראות הזו נתגלתה בתוכי שמחה, ואני יודעת בוודאות שהלב שלי חיבק את אלוהים כל העת.


כל שבריר אור, הביא חבר, כן ככה זה עבד וככה הן התרבו בקירבי. כך בניתי מחשבה חדשה מעל עוד מחשבה חדשה וכך החלו להתגלות נתיבים חדשים. מי שהתבונן בי מבחוץ, ראה שאני לגמרי לבד אבל ההפך הוא הנכון... לרגע אחד לא הייתי לבד - כל הלב שלי היה הומה. התעשרתי בשתי חברות נפלאות, במישהי שעזרה לי והפנתה אותי לעוד מישהי שעזרה לי, ואחרת שדיברה איתי והכילה והרגיעה ולימדה (תודה לכולכן, אתן יודעות היטב מי אתן!). ככל שהתעשרו האורות כן התעשרו ההבנות: דבר התחבר לדבר. לא יכולתי להפסיק.. אני עדיין לא יכולה להפסיק.

 

למה אני מספרת לכם את כל זה כעת?

זה בגלל שאנחנו בפורים. 

 

יש הנוהגים לחפף את המועד הזה כי הוא לא חג, אבל פורים וחנוכה (והסברתי זאת כאן בעבר), הם מועדים שטוענים שישארו גם אחרי הגאולה כשיתבטלו כל החגים כולם. חנוכה ופורים ישארו. חנוכה כי הוא מביא את האור, פורים כי הוא מביא את השמחה.

על האור (הבראשיתי) של חנוכה כבר סיפרתי כאן, לגבי השמחה..אז ככה:

כשאמא שלי היתה כותבת ברכות (לימי הולדת וחגיגות), היא איחלה את הדברים הרגילים, אבל תמיד היתה מוסיפה "ושתהיה לך שמחה בלב". זה היה ייחודי לה כי כך היא היתה מברכת, אז מבחינתי, שמחה בלב, זה משהו שבא מאמא, מלב האהבה האימהית במובן שהיא תמיד רוצה בטוב עבורי ושאהיה שמחה. לאורך המון שנים, טענתי כי אני התגלמות המלנכוליות והעצבות כי כזו הייתי תמיד. כשהייתי ילדה, הייתי שמחה אבל זה נעלם ככל שהתבגרתי. בשנים האחרונות אני מולידה אותה מחדש.

 

אז מה הסיפור של השמחה? למה היא חשובה כ"כ?

כשעושים דבר בשמחה, הוא יוצא מתוך שלמות, מתוך קבלה, מתוך דבר שלם. זה מה שעומד מאחוריה. זו הסיבה שהיא חשובה כל כך.

העדר שלה הוא לא חטא, אבל זה מחרב כל כך הרבה.. פשוט מחרב. לכן השמחה חשובה לי באופן אישי. היא עושה לי טוב ונעים בבטן ובלב שלי, בכל חלל בית החזה. כשהיא נעדרת, אני מפחדת, כי אני מרגישה שמשהו לא בסדר, מקולקל, לא טוב.

שאלתם עצמכם פעם מהי שמחה?

שמחה בשבילי, זה כשאני רואה, לומדת, מבינה, אוהבת, מחוברת לעולם, לאלוהים, ליקום ולבני אדם. הדבר הזה, זה משהו שנובע מבפנים, הוא לא קורה כי קרה משהו בחוץ, הוא נובע מהמעמקים, מהמהות, מהנשמה, מהיישות.

 

אומרים כי יום הכיפורים, הוא כ-פורים, כלומר המהות, המקור הוא פורים עצמו. למה כך ומה הקשר?

הדבר הגדול שקרה בפורים הוא ההיפוך, השינוי. לא מספיק שהדבר הרע התבטל, הוא התהפך והפך ל-טוב: "מאבל ליום טוב" (נו סיפור המגילה..).

כך אנו מאמינים שיקרה ביום הכיפורים, שהגזירה תתבטל ויותר מכך - תתהפך. זה כפול ומכופל.

אומרים, שהמלנכוליות באה מעודף מחשבה, כשאדם יושב (כמו האדם החושב) וטוחן לעצמו את המח, מציק לעצמו בכל מיני טירדות מחשבתיות.

מחשבה ו-בשמחה, עשויות מאותן אותיות, אותו הרכב של תדר, אנרגיות, אבל הבדל תהומי ומהותי (הנה עוד זוג: תהום ומהות - אותן אותיות.. נפש הומיה, והמייה - זה הדבר שיש בלב הדברים, בעצם העצמות).

 

בסיפור יציאת מצריים, אלוהים מוזכר ומועצם "ביד חזקה ובזרוע נטויה" הוציא אותנו ממצריים, לפאר ולפרסם את הנס על נס (לנפנף בדגל).

בסיפור המגילה (אחשוורוש, המן, ושתי, מרדכי, אסתר), כביכול, אלוהים בכלל לא נמצא אבל זה רק כי "הסתר אסתיר פניי" = אסתר!

(ויש אומרים אסתר = עסתר=עשתר=עשתורת).

 

אז אני יודעת, שאני ד-ר-ש-ת-י את אלוהים, כי כזו אני. ישבתי ליד הדלתות וחיכיתי, ובכל כך הרבה צורות, הוא דווקא גילה בפניי את פניו.

הוא עזר לי לראות. מתוך החשיכה והגהינום, הוא עזר לי לראות אותו.

 

ישנן מספר מצוות בפורים, אחת מהן, היא המשתה עד שלא ידע (להבחין) בין ארור המן לברוך מרדכי. בגלל זה אנחנו נוהגים להתחפש (ולחפש, לברר את מהותנו), כשאנחנו מסתירים את פנינו, אנחנו יכולים להיות כל אדם ואם לא נבדיל בין אויב לאוהב, נאהב את כולם - עד שלא יהיו הבחנות בנינו, הבדלים. כך נהיה כולנו לאחד, זו האחדות של הגאולה, זה ישר מחבר אותנו לאינסוף. 

 

אנחנו אלו שמספרים את סיפור חיינו, הסיפור הזה שאנחנו גם מאמינים לו ולכן ממשיכים לשמר אותו וכל כך מתקשים לרפא אותו ולשחרר דפוסים ישנים של התנהגויות ומחשבות. הסיפור הזה שאנחנו מספרים לעצמנו, הופך לחיים שלנו, הוא הגבולות שאנחנו מסמנים לעצמנו (כי אנחנו אלו שמייצרים לעצמנו את המציאות שלנו). אם אנחנו חושבים שאנחנו לבד, באמת נהיה לבד - זו האמונה הפנימית שמזינה את המציאות החיצונית. אם נשנה את סיפור החיים שלנו, את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, את מערכת האמונות שאנחנו מחזיקים בהן - דברים יחלו להשתנות, והשינוי יזין את עצמו, אבל תמיד יהיה לנו אתגר שם מעבר לפינה שיש להזהר ממנו:

יש בתוכנו כח פנימי הרסני שמהותו היא הטלת ספק במציאות, בבריאה. הטלת ספק בכל, במה נכון ובמה לא נכון. זה כח שנלחם בנו מבפנים, לכן הוא קשה כל כך, משבש את המחשבה הבהירה, וגורם לנו להטיל ספק במה שהיה פעם ברור לנו מאוד ולערער את הכל מחדש שוב ושוב ושוב ושוב.

בחנוכה, הגאולה היתה בגוף, רצו להרוג אותנו. בפורים, הגאולה היא ברוח, היכולת לקיים ונהפוכהו בתוכנו לנוכח הספק (אולי בדיוק ההפך? אני אבדוק).

 

יש בפנימיות שלנו המון מהמורות ומכשולים ואתגרים. התמזל מזלי שראיתי, שהסכמתי לקבל עזרה ושהסכימו לעזור לי את העזרה לה הייתי זקוקה.

הלוואי שהייתי יודעת לעזור לאלו שבתוך המעגל וזקוקים ליד מבחוץ. אני אמורה לדעת, כי זו הייתי אני שם במעגל פעם.

 

אלו היו כמה נקודות למחשבה (ושמחה!) בנוגע לפורים ולהסתרות פנים :-)


אני הסתפרתי, והתחפשתי לסגולה וחילקתי לאנשים סגולות זוגיות (שיוכלו לחלק אחת עם מי שיבחרו):

סגולה לבריאות: לא לקחת ברצינות ולצחוק בשובבות.

סגולה לשמחה: למצוא את המופלא בכל שיגרה

סגולה לצמיחה: כל שצריך הוא אור והשקייה

סגולה לאהבה: תאהב כפי שתרצה שיאהבו אותך

 


 

 

אני מאחלת לכל מי שקרא פה, שיהיה לו/ה "ונהפוכהו",

מוקדש לכל מי שזה נכון לו/ה.

חג פורים שמח!

 


זה בגלל שהקשבתי לשיעור אחרי שהרבה מאוד זמן לא עשיתי זאת.

נכתב על ידי , 19/3/2019 20:45   בקטגוריות תורת התודעה, רוחניות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בבה יטו יטו


נתחיל מהדברים שלא משנה:

לא משנה שאני חולה עם חום והולכת לעבודה (כי החום בא והולך - אז גם אני באה והולכת, והבטן מכווצת וכואבת כבר כמה ימים, מערכת העיכול לא עומדת בקצב שלי ומתקשה לעכל (תמיד היה כך), וגם הגב), כי יש מצבים מאתגרים שם עכשיו, שאולי מביאים אותי לקיצון כדי ללמד אותי לשמור על שפיות לא משנה מה. אני יודעת שאני אסדר הכל, רק שיש ככ הרבה ב-הכל הזה. היתה לי תזכורת הבוקר, ממקום העבודה הקודם ומה שקרה בו, הטראומה, שמרגישה לי פחות מציקה, אפילו מאוד מוחלשת, אבל זה עוד סיבוב של הבורג, כדי לדייק דברים שעוד לא מדוייקים. 

זה גם לא משנה שזה ערב היומולדת שלי, וזה גם לא משנה שעוד דברים נוראיים יקרו בחיים הפרטיים/משפחתיים שלי, ובעולם בכלל.

זה גם לא משנה כל רשימת ה"עוד לא הספקתי" וגם לא רשימת ה"אין לי".

 

אני גאה בעצמי על האופן בו אני מתמודדת עם דברים, גם אם מהמתח והלחץ, המערכת החיסונית שלי קצת נסדקה וקיבלה איזה וירוס פנימה, שבימים כתיקונם אני לא מרשה. אני לא מרשה לעצמי להיות חולה, כי התפקיד שלי הוא לרפא. אני גאה על האופן בו כתבתי דברים שסיכמו את עבודתי הקודמת, לא זכרתי את כל זה, והבוקר הכל צף פתאום (כלומר לפנות בוקר). גם כל מכתבי התמיכה שקיבלתי אחר מעשה מאוד אמיץ שעשיתי אז, אני ככ גאה בעצמי שבמקום - אחד הנמוכים ביותר בחיי, בדיוק כשפרצו החרדות לראשונה, הצלחתי לעשות את המעשים האמיצים שעשיתי ועוד ממקום לא מתבכיין, מתוך האמת שלי. שנים שלא יכולתי לגעת במקום הזה והדחקתי הרבה, עכשיו אפשר להביא את זה לריפוי ולסגירה. ההווה שלי והעבר שלי נפגשים בלקיחת אחריות, וכי אכפת לי קצת יותר מידי מדברים, וצריך שיהיה לי אכפת קצת פחות. אבל אני לא מכירה את המינון הזה. אני יודעת להיות ב-אכפת לי המון, או לא אכפת לי בכלל (מייאוש וויתור וחוסר רצון לדפוק את הראש בקיר).

 

למה כל אלו לא חשובים אתם שואלים...

כי בזמן שאני אמורה לרחם על עצמי, מתוך החום, ובתוך הלבד (לא נעים להרגיש לא טוב לבד - מצד שני, אני מברכת על זה שלא מציקים לי ולא חופרים לי, ואני לא צריכה להרגיע אפחד שדואג) פרץ של שמחה שטף אותי כשנזכרתי בדבר שקרה היום וקורה כעת.

והדבר הזה, הוא החשוב באמת, מכל הדברים כולם.

 

בתוך כל המצב הפסיכי בו אני נמצאת כעת בעבודה, בלי יד ימין, בלי יד שמאל, עם התקלות שלא היו בכמות ובאינטנסיביות הזו אפעם, אני מצליחה לא לאבד את עצמי אבל בכל זאת, התפניתי לאכול (שזה גם ככה אירוע קשה בשבועות האחרונים מהוירוס הקודם, העיכול עוד לא חזר לעצמו) רק בשעה 14:10. זה מאוחר, זה עם המנקים שמנקים. היה עוד מישהו שבא לאכול מאוחר בד"כ וישבנו יחד, כדי שנלכלך במרוכז ואז דיברנו... דיברנו על דברים מחוץ לעולם הזה: על הירח, וחלליות וחלל וכוחות, ויציאה מהכדור ועל כל האירועים המרגשים שפתאום קורים מכל כיוון - כמו גייזר מתפרץ כזה.  

[למי שלא יודע, מבחינתי, בעולם המקביל, אני שירתתי כל חיי על סיפון ה Enterprise, הייתי מדענית, מפענת שפות, מגלת עולמות, מרפאה בגוף ובנפש ויפה מאוד ואמיצה וזה כמובן רק עיניין של זמן וכמה גילגולים, עד שאגיע לשם]. הבחור, שהיה טייס בחיל האויר האמריקאי לפני שחזר בתשובה, הסביר לי על הכוחות ועל החללית הישראלית ששלחנו לירח במעין רעיון מבריק: החללית תקיף בספירלה תלת מימדית את כדור הארץ בתוכו, כל פעם היא תעלה גבוה יותר, תוך כדי שהיא שורפת דלק (נכון נשמע ביזבוז על פניו? אוי זה מבריק!) בכך בעצם נפטרת ממשקל העיקרי שמכביד על היציאה מהאטמוספירה שלנו אבל בגלל שהחללית מקיפה בספירלה תלת מימדית (כלומר בזוית עליונה ותחתונה) אז היא תוך כדי איבוד דלק, מרוויחה כוח עצום צנטריפוגלי בדיוק בשכבות הדלילות של האטמוספירה, היכן שכבר אין התנגדות של חומר כמעט (וזו ההברקה הכי גדולה) כך שהסיבוב השלישי והאחרון, מעיף אותה מחוץ לאטמוספירה והיו צריכים לחשב בדיוק מאין היא תצא, כדי שבסיום הסיבוב השלישי, היא על הירח ! (אני מדמיינת את חתך הזהב של זה, את הספירלה של כל החיים כולם).

 

אני התרגשתי כ"כ שהיו תלויות לי דמעות, כי דימיינתי את עצמי שם, יוצאת שוב מהגבולות... מגבולות שהאנושות אולי לא אמורה לצאת מהם אבל אולי בדיוק בגלל זה כן! ולדעת שהדבר הזה מתרחש מתוך עבודה של כל כך הרבה מומחים וצוותים ואנשים שעובדים ביחד.. ביחד כזה כמו שאני מכירה אותו בתוכי אבל עוד לא הרגשתי אותו בחוץ, במציאות.

 

אחד המאמרים שנתקבעו בזיכרון שלי מהתואר, הסביר כי אנחנו בתור אנושות, משקיעים את עיקר כספנו והאנרגיות שלנו בפיתוח טכנולוגי למטרות מלחמה. להגנה ולהתקפה, זה מה שמניע אותנו להתפתח. בגלל זה אנשים עלו לשמים בכדור פורח או על מצוקים לראות צבא מתקדם, ואח"כ מטוסים, ואח"כ טילים וכמובן האינטרנט - כל חזית הטכנולוגיה מקורה בפיתוח לשם מלחמה. כשהדבר ממצה את עצמו הוא עובר לציבור כמו שהאינטרנט והמטוסים פתוחים לציבור כולו ובחלקו משמש למטרות שלום וביחד. אבל בגדול, זה המניע. כל מדינה לעצמה, ולפעמים כמה מהן חוברות יחד תחת אינטרס משותף.

איזה ביזבוז.. מזמן היינו ב'על חלל' אם היינו עובדים ביחד.

 

הדבר האחר שהתרחש, התרחב הערב.

זו המקהלה הזו, שהבאתי אותה אל תוך העמוד!

כשהייתי בכיתה ד', היה שיעור לפנות בוקר "מקהלה". המורה התעקשה לשמוע כל אחד מאיתנו שר משהו ולפי זה אמרה: את קול א', את קול ב'.

אני, שאף אחד בכלל לא ידע איך אני נשמעת כשאני מדברת, כי לא דיברתי, היה לי מאוד קשה, לשיר. בכלל להשמיע את קולי. התביישתי נורא ועוד יותר התביישתי, כי חשבתי שקול ב', זה גם סוג ב', ואני תמיד הייתי מצטיינת ואני תמיד חייבת להיות טובה ובסדר עם כולם עד כה (בוודאי שבמחיר חיי עצמם אפילו). אז מקהלה, מבחינתי, זה גם דבר עתיק של כל מיני מוזרים שאוהבים לשיר במקום במקלחת, בציבור! זה מקום שבו הולכים לאיבוד והקול נטמע בין קולות אחרים וזה מקום שאני סוג ב' בו.

כשנתקלתי במקהלה הזו (הגברת הזו מנהלת 160 איש, ועושה מהם אחד, עשיר כ"כ מכל חלקיו - מבחינתי, היא יכולה לארגן שלום בכל העולם, אני אצביע לה), שמי שזה מעניין אותו, יגלה, שהם שרים בכל השפות, הם בינלאומיים, יש בהם מכל הגילאים, מכל המוצאות, יש נציג לכל גיזרת בני אדם באנושות היום, ולכולם יש קול, ושומעים את כולם, ולשמוע את כולם ביד! זה ואוו עצום. זה שוב עשה לי להתרגש עד דמעות.

מה?

הביחד, התדר של הצלילים, והסווהילי (המורה הראשון שלי לפסיכומטרי דיבר סווהילי שוטפת. אז עוד לא ידעתי איפה בכלל מדברים את השפה הזו, מזרח אפריקה אבל לא רק). בשפה הזו יש משהו שמהדהד לי מוכר, שמרגיש לי בבית, שמרגיש לי מלא חום ואהבה וריפוי ושמחה, מעין מינון מאוד מיוחד של כל מה שציינתי כעת.

 

הביחד.

ביחד כמו שאני מכירה את הביחד מבפנים, ומחכה כל החיים שלי לחוות אותו גם בחוץ, גם במפגשים עם אנשים, שעושים דברים ביחד.

אי אפשר לשלוח חללית מחוץ לגבולות הטיבעיים שלנו, ואי אפשר לשיר שיר ככה אם לא עושים אותו ביחד. בצורה בה כל קול נשמע, כל קול מקבל את מקומו, כל קול, זה הכל! וזה מה שחשוב, זה מה שיכול להעלות בי דמעות של התרגשות... מתוך ה-הכי לבד שלי.

:- )

תתענגו בבקשה.

 

 

 

 

 

Baba yetu, yetu uliye                         (Our, our Father who are)
Mbinguni yetu, yetu, amina                (In heaven, our, our, amen)
Baba yetu, yetu, uliye                       (Our, our Father, who are)
Jina lako litukuzwe                            (Let's glorify your name)
Utupe leo chakula chetu                     (Give us today our food)
Tunachohitaji utusamehe                   (We need you to forgive us)
Makosa yetu, hey                              (Our errors, hey)
Kama nasi tunavyowasamehe            (As we do forgive those)
Waliotukosea, usitutie                       (Who did us wrong, don't put us)
Katika majaribu, lakini                      (Into trials, but)
Utuokoe, na yule, milele na milele     (Save us, with him, for ever and ever)
Ufalme wako ufike utakalo                (Your kingdom come that it be)
Lifanyike duniani kama mbinguni, amina  (done on earth as in heaven, amen)
Utupe leo chakula chetu                          (Give us today our food)
Tunachohitaji utusamehe                        (We need you to forgive us)
Makosa yetu, hey                                   (Our errors, hey)
Kama nasi tunavyowasamehe                  (As we do forgive those)
Waliotukosea, usitutie                             (Who did us wrong, don't put us)
Katika majaribu, lakini                            (Into trials, but)
Utuokoe na yule msiba milele                  (Save us from this distress for ever)

 

 

למי שמתחשק עוד מהשפות האלו, אז בשפת הלקוטה (מהשבטים האינדיאניים), שיר ריפוי, גם הוא ל-אבא.

נכתב על ידי , 5/3/2019 20:46   בקטגוריות פירורי הרגשה  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לאהוב במגע


אנחנו בני אדם, אנחנו מביעים, חיים וחווים דרך ובאמצעות הגוף.


הרבה מאוד מידע נאסף לנו בתוך הגוף, הוא עצמו, עד זיכרון לכל מה שאנחנו חווים ל-מן הרגע בו התהווינו. זה קצת מוזר, כי התאים מתחלפים כל הזמן, כל 3 חודשים עד שנה וחצי כל התאים בגוף שלנו, הם חדשים ובכל זאת הזיכרון הריגשי-חווייתי עובר.


משהו קורה בגוף שלנו כשנוגעים בנו וכשאנחנו נוגעים. אלו הם רגעים, שהרבה מתשומת ליבי מושקעת בהם כשהם מתרחשים, כדוגמת החוויה עם בחור חולף עם גיטרה שחלף בחיי... אבל זה לא מה שבאתי לכתוב פה היום. 

מה שרציתי לכתוב, הוא, שלפעמים, היקום נוגע, ולפעמים, הוא נוגע בכל כך הרבה אהבה: 

תחת זרם המים במקלחת, המים מכילים בתוכם את האהבה היקומית הזו, וכשהם זורמים על הגוף, הם ממלאים אותו באהבה הזו. הקצף של הסבון מרגיש אחרת על העור, והוא עושה אותו דבר, עם הגווני מגע שלו. אותו דבר קורה עם הרוח, והשיערות, והמגע של הכותנה מהבגדים, והמרגש של השמן שקדים שכבר התחמם קצת ביד וכעת הוא ממיס את עצמו במרכז המצח, המגע של טיפות הגשם על הפנים והעיגולים המושלמים בעיוותם שמעטרים את חלונות הרכב. זה גם האהבה שנספגת בגוף מעצם הנשימה: האויר הזה שנכנס אל תוך הגוף ומלטף אותו מבפנים. אלו הטעמים מהאוכל, הירקות שמלאים בחיים, באור כלורוfeel שאוהב. אוכל המעביר את כל טעמו אל הפה שלנו וממנו, אל כל שאר הגופים, לא רק הפיזי. אלו כמובן גם הרטטים של המוסיקה, הויברציות שנכנסות אל הגוף דרך השערות המקרוסקופיות שיש לנו באוזניים, באמצעותן אנחנו מבחינים בצלילים ומתענגים על מוסיקה. גם באמצעות תדרי המוסיקה מורעפת עלינו אהבה שנספגת פנימה בגופים.


השבוע, משהו בתוכי הצליח לראות איך הכל מבפנים ומבחוץ, בעצם רווי אהבה שנוגעת.


שבת שלום וברכה.

נכתב על ידי , 1/3/2019 12:35   בקטגוריות פירורי הרגשה  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , רוחניות ומיסטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לConTouch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ConTouch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ