לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מתווה דרכם של מים-חיים עליונים, תחתונים, רדודים ועמוקים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    




הוסף מסר

7/2018

40 שניות של חו(כ)מה מתוחכמת


היא מתקשרת בדר"כ ביום שישי בין 10:00-14:00 לאחל לי שבת שלום, ושאהיה שמחה.

בדר"כ אני עונה חסרת אנרגיות כי זה מה שקורה לי בימי שישי,

בדר"כ אני לא מאפשרת לעצמי להרגיש איתה,

בדר"כ אני לא מרשה לעצמי לקבל ממנה,

בדר"כ אני נשארת עם דמעות תלויות או דמעות שנוזלות אחרי 40 שניות של השיחות האלו, כל יום שישי, מלבד אלו שבורחים לה והיא שוכחת.

פעם אחת כשהיא שכחה, התקשרתי בדאגה כי הייתי בטוחה שהשתבש לה בראש ושהיא מאבדת אחיזה בחיים ונחרדתי, בסוף היא שוב לא ישנה בלילה והיתה עייפה ביום וישנה.

כולי מתכווצת אחרי ה 40 שניות האלו והן נתקעות לי בגרון וחוסמות הכל. היא לא מתקשרת בזמן אחר של השבוע, כי אני לא מאפשרת. אם אני מסוגלת לשוחח, אני מתקשרת אחרי כל עיסוקיי היום שלי ומשוחחת איתה קצת. כלומר היא מדברת.. ומספרת מה קרה עם העין הימנית או השמאלית, עם השתן התכוף, עם הקרסול הלקוי, עם הלחץ בחזה ודפיקות הלב, איך היו הבדיקות האלו או האחרות, איך היה אצל רופא המשפחה, או איך היה אצל הפסיכיאטר, או האורטופד, או רופא העיניים או האוזניים או מה קרה לשיניים ואז מנסה לשאול אותי משהו על החיים שלי, ואם זה ברובד הכללי והרחוק, אני עונה, ואם זה קרוב ללב שלי, אני מיד חוסמת.

ברוב היום, היא בחדר שלה, עם מאוורר וספרים שהחברה שלה מימי האוניברסיטה, שולחת לה מהסיפרייה שלה. היא קוראת כל היום בערך. 

היא מתחילה את היום עם כוס חלב שהיא מחממת לעצמה במקרו, עם כפית דבש, ואולי קצת אוכל אח"כ (בדר"כ פרוסת לחם עם משהו, או גביע שמנת), ואז היא חוזרת למיטה לקריאת התהילים היומית. זה ככה אולי 5 או 6 שנים ואח"כ לקריאת הספרים שלה עד שהיא נרדמת בלילה. בין לבין, שירותים וקצת אוכל פה ושם או שהיא שוכבת על המיטה של הבן הגדול, והם צופים באיזו סדרת טלויזיה מטומטמת כזו או אחרת.

ככה החיים שלה נראים היום.

פעם, הם היו מלאים חיים, אנשים, תנועה, ריקוד, עשייה וצחוק.

אני חושבת שהיא שמחה כשאני מתקשרת. לפעמים היא תקטר עד כמה אבא מתייחס אליה מגעיל. פעם בחודש היא תספר על מחווה יפה שהוא עשה לה, מידי פעם היא תנסה לדבר איתי על כספים ואז אני אעצור את השיחה או אסיים אותה.


* * *


זה שליש אמת. השליש השני הוא של אבא, והשליש השלישי הוא שלי. אני רואה את שניהם, ואת נקודות המוצא שלהם, ואיך כל אחד מקובע בנקודת מבט שלו. אחת לחצי שנה, הם מספרים לי כל אחד בתורו בנפרד, על איזו התבוננות בה הם מתארים את האחר ומבינים ומתחשבים בו. כשהוא רוצה ובוחר, הוא מבין הרבה ממה שעובר עליה, וכשהיא רוצה ובוחרת, היא מבינה הרבה ממה שעובר עליו. שניהם - לא מבינים עד הסוף, אלא רק חלקים, פיסות קטנות מהחיים של האחר. 

הם מאוד אהבו אחד את השני לפני הרבה שנים. אני הייתי התוצר של האהבה ההיא.

אני מבועתת מזוגיות עד כדי שהיא כלל לא קיימת בחיים שלי, שמא אמצא את עצמי בתוך אחד מהגהנומים שיכולים לבוא עליי, כשיחזור על הקשר של ההורים שלי. אני בשום אופן לא מוכנה למצוא עצמי בנעליים של מישהו מהם. 

מפניה - בניתי חומות בצורות מתוחכמות מאוד שהספקתי לשכוח איך בכלל בניתי אותן, כדי שלעולם לא אוכל לפרק אותן. זו הסיבה שאני לא מרשה לעצמי לקבל ממנה, או לאפשר לי להרגיש אהבה ממנה. היום, רק הלחות של האהבה ממנה, מצליחה לעבור לפעמים מבעד לחומות וזה עושה לי להשתתק, אני לא יכולה להגיב, ולא לאהוב חזרה, ולאחר שיחה כזו, להיות עצובה מבלי לגעת בעצב, ולברוח למקום אחר, להרצאה, חכמה, תורה, פרק מסדרה, ניקיון או כל טירדה אחרת שיש בחיי, או פנטזיות תלושות על בחור נעלם עם גיטרה, שהיה לי נעים לגעת בו, והיה לי נעים כשהוא נגע בי באינטימיות שלא הכרתי כמותה קודם. קשה לי לאפשר לאנשים לגעת או להתקרב, או לפתוח פתח. מצד שני, הלב שלי כמהּ להעניק אהבה או לקבל אותה, אולי מתוך צורך פנימי לתקן, לתקן, לתקן, לתקן.. לתקן את המערכת הראשונית שהיתה בחיי והתקלקלה, אחת עם אמא. אח"כ לתקן את זו עם אבא (שיש איתו יותר תקשורת, ואני יותר מאפשרת, אבל גם שם נדרשת להגן על עצמי, כי גם מהכיוון הזה, היחסים אינם תקינים, אבל משפיעים עליי הרבה, כי שם - החומות הן אחרות, פחות דחוסות ומוצקות, אז קל להשפעה להשפיע, וכשהיא לא טובה, לוקח לי הרבה זמן ותבונה כדי לנקות מתוכי).

 


* * *


יובל הכהן אשרוב, דיבר על "אור הבהיר", והסביר על כח החיוּת שלנו. זה היה חשוב לי כי אני לרוב תופשת עצמי חלשה ומשוללת אנרגיות ועייפה. זה יכול להתרחש ממספר סיבות, כמו זליגת אנרגיה שמתבזבזת בצורה לא נכונה, או לקיחת אחריות יותר מידי גם על אחרים, כי הגבולות שלי לא ממוקמים נכון, או מתוך קונפליקטים פנימיים (כשעושים משהו ויש בתוכנו התנגדות לעשות אותו - אין שלום פנימי והלימה), אז בורחות אנרגיות ואז אנחנו עייפים. אנחנו לא אמורים להיות עייפים. כשמתנהל נכון ומאוזן, אין עייפות, העשייה ממלאת אותנו אנרגיות.


בכל אופן, הוא דיבר על אמונה ועל ביטחון. המורה שלי פעם הסבירה לנו את ההבדל ביניהם, נראה אם אוכל לשחזר נכון, אם למדתי או לא: הביטחון הוא ביטחון בעצמי, ידיעה פנימית שאני יכולה לעשות דבר מה. אמונה, היא יותר עיוורת, גם היא באה מבפנים, וגם היא מכילה ידיעה פנימית. היא מצב של התודעה בעוד הביטחון עוזר להוציא לפועל דברים. כשאני מאמינה בעצמי, יש בתוכי ביטחון עצמי (נו האבחנה לא לגמרי ברורה, אני כנראה עוד לא ספגתי את זה לעצמות, כי יותר קשה לי שם).


יובל הסביר כי כשאנחנו צעירים, אנחנו מאמינים בעצמנו שאנחנו יכולים לשנות דברים ואז יש בנו את החיוּת והכח להוציא את זה לפועל. אחרי גיל 40, יש התמעטות, אנחנו בתפישה השיכלית שלנו, תופשים עצמנו יותר חלשים "זה כבר לא בשבילי", "אני לא יכול", יותר קשה לעשות שינויים ואז גם מתחילים לצאת כל מיני מכאובים ומחלות, אבל כל זה נובע מתפישה של השכל - זו ההזדקנות, והיא יכולה להתרחש בכל גיל. כשאדם בעל רצון פנימי נכון, מחליט שהוא יכול לעשות דבר מה, יגיעו אליו הכוחות והוא אכן יוכל לעשות. יותר מכך, לכל אדם יש מחיר. למה הכוונה? כל אדם, כמו קובע בתוכו את המחיר שהוא מוכן לשלם ביגיעה עבור דבר כדי להגיע אל התענוג, השפע, הרווחה, הנחת. שני הדברים האלו פועלים יחד: הביטחון והידיעה הפנימית לגבי מי אני ומהן היכולות שלי, והמאמץ שאני חושבת שצריך להשקיע כדי שיהיה לי X.


זה קשה בעיני להבנה עמוקה, קשה עבורי לנסח את זה במילים שלי, קשה להפנים.

זה קשור ב "מגיע לי ואני ראויה". היום, ה"מגיע לי" השתבש לגמרי, כי כולם חושבים שמגיע להם, כאן ועכשיו והכל, ובצורה אנוכית ואגואיסטית. הצורה הבריאה של "מגיע לי" היא שאם יהיה לי מרחב בטוח, אני אוכל ליצור, לממש את עצמי, ולעשות טוב לאחרים - השפע, שמתחייה מתוך תנועה - נע ועובר הלאה, כולם "מרוויחים" ממנו. כשטוב בתוכי, טוב לסביבתי, אני יכולה להביא יותר ממני לעולם. כשהרצון הפנימי הוא כזה ונובע מהמקומות האלו, אנחנו נקבל לחיים שלנו בדיוק את מה שיעשה את זה. למה הדבר דומה? אני מגיעה לראיון עבודה, אני מרגישה ויודעת שאני יכולה לעשות את זה, אני מאמינה בדבר, ו"יודעת" שהתפקיד הזה הוא שלי - ואז אני מקבלת את העבודה הזו, כי התפקיד הזה, הוא שלי. זה כשהכל מיושר... על קו אחד שמאפשר לאור לעבור ישר ולהאיר לכל הדרך.


* * *


אלו אנחנו שעומדים בדרכו של האור והשפע שלנו. אנחנו לא מפחדים למות, אנחנו מפחדים לחיות, אנחנו מפחדים מהצלחה, אנחנו מפחדים מה-קלות, הפשטות, העדר מאמץ כי למדו אותנו שהכל מגיע מיגיעה (אלו אפילו אותן אותיות) וכל אדם קובע את כמות הסבל שהוא צריך לסבול כדי שיוכל וירשה לעצמו רווחה. אנחנו קובעים את המחיר של עצמנו. אני, כנראה שמתי את הרף של בית ובן זוג, מאוד גבוה, אולי מעבר ליכולותיי - אולי כדי לשמר איזה סבל שאני מכורה לו כי הרגילו אותנו שהכל בא מתוך סבל, דם יזע ודמעות. 

לו אנשים היו מרשים לעצמם להשתחרר מכל השליטה הזו, מכל הצורך הזה בסבל, ונושמים, ומתרחבים, ומחייכים, ומאפשרים לשפע לעבור דרכם, מפרקים וממיסים את כל החומות שבנו... כמה שונה היה העולם אז...כמה יצירות היינו יכולים ליצור ולעשות...

 


ואני?

אני במחסום ה 40 שניות של לאפשר לעצמי לקבל אהבה מאמא.

נכתב על ידי , 20/7/2018 10:33   בקטגוריות פירורי מחשבה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לאהוב, להודות, לאהוב


הקול של המורה שלי נעלם מתוכי לפני חודש בערך, ומשיחות של כל שעה עגולה, עברנו לשתיקה גמורה, ככה בבת אחת.

היא הלכה אפילו מההליכה.

 

"ואיך שלא אפנה לראות,

תמיד איתה ארצה להיות,

שומרת לי היא אמונים, לא מתרוצצת בגנים,

וגמני בין הבריות לא מתפתה לאחרות.

גלים עולים, חולות נעים, איוושת הרוח בעלים.

ובלילות, ובלילות, עולות עולות בי מנגינות,

וזרם דק קולח, ותפילותיי לרוח נענות..."

 

בחיים שלי, לכל אדם שאהבתי, מחובר שיר. לבחור הנעלם עם הגיטרה, שייך השיר הזה משום משובת הנעורים שבו (בהם) והוא בלב שלי.. מה אני יכולה לעשות.. הוא הרגיש בתוכי הכי קרוב לדבר האמיתי שלי. לוּ היה איתי, היתה מהותו משתנה ולכן אנחנו לא יכולים להיות, אבל אני חושבת עליו הרבה. אני חושבת עליו, כי הוא אהב בדרכו, כי הוא לימד אותי שאפשר לקום שמח בבוקר עוד לפני שהעיניים נפקחות, כי בעצם היותו, למדתי שאפשר לחוש מוסיקה בכל תא ותא בגוף, יכולתי להרגיש מתוך הגוף שלו, יכולתי לשמוח רק מההתבוננות שלי בו. יכולתי להתעלם מכל הקליפה החיצונית שהוא מראה (למרות שהוא נאה בפיזיות שלו בעיניי והיה לי נעים בקרבתו) ולראות את הבפנים שלו, והבפנים שלו היה מואר, עמוק וגבוה. הרגשתי מלאת חיים שנשפך, שאפשר היה לחלק לכל העולם כולו.

 

אם יש לי דבר אחד בקיום שלי שאני מרגישה באמת בטוחה בו, הוא תהליך ההתפתחות והלמידה. זה לגמרי שלי, ובתוך זה אני לגמרי מחוברת אל אלוהים שלי ואל היקום, ואל עצמי בצורה נכונה. משהו רע עבר עליי בחודש האחרון, אני לא יודעת להסביר את זה, משיכת כוכבים בשמיים עשתה שמות בתוכי וזה התחיל להרגע בשבוע שעבר ועכשיו זה כבר יותר טוב. הצלחתי לחזור לעשות דברים, כך ידעתי שיש הקלה.

יש מהמורות בעבודה, יש מהמורות בבית שלי ויש בעיטות קשות בבטן, בבית המשפחה ממנה באתי והמורה שלי נשתתקה. אני לא במצוקה, אני מתבוננת. אני מנסה להבין איך לפרק את הצטברות כל הכאבים והתסכולים שלי בגב התחתון.

 

בחמישי בערב מספרים אותי.

 

חזרתי להקשיב ליובל הכהן אשרוב ואני קוראת באיטיות אומנותית 2 ספרים: סיפורי חסידים של מרטין בובר, והמסע אחר המופלא של אוספנסקי (תלמיד של גורדייב). לא חזרתי לגיטרה מאז המורה ההוא, ואחרי כל פילאטיס, הגוף שלי מודה לי ולבנות שמעבירות את השיעור. הגוף שלי עובד יפה, כבר יש כ 70 כפיפות בטן בצורות שונות, לפעמים יותר אם זה בימי שני עם הבחורה שיותר מאתגרת. יש שרירים בזרועות והשכמות קצת יותר חזקות. בסוף פברואר, לא יכולתי להתרומם בכלל.

לרגעים, אני שמחה גם אם אשאר לבד בגילגול הזה כי... כי זכיתי בסרי לנקה, כי זכיתי במורה שלי, כי זכיתי ללמוד את מה שלמדתי בדרכי המוחין, כי אני חווה דברים גם כשאני ישנה, בחלומות, והחוויות רשומות בתוכי, כי זכיתי באלוהים, כי זכיתי בי... כי זכיתי. גם אם חיי היום יום הפיזיים נראים בעיני היסח הדעת, ביזבוז הדרך כי הייתי רוצה את החיים שלי קצת אחרת, אני מודה על כל יום שאנחנו לא בבית חולים, על כל יום שאני לא בגהנום של עצמי.

 

המורה שלי היתה אומרת שתהליכים לוקחים 26 חודשים (כמו השם של אלוהים) והיא הלכה רק לפני שנה ו 8 חודשים, אני לא מבינה את ההשתתקות הזו.

 

היתה שיחת אמונה באלוהים מסביבי היום, נאמרו שם דברים, והיה לי כל כך הרבה מה להסביר, אבל שתקתי כי הם לא יבינו. ניסיתי לדבר, פעמיים, ואז שתקתי. צריך ללמוד לעצור. זה לא לכל אחד, לא בכל מקום... זה רק כשיש פתח. התנחמתי בכך שהם דיברו מהלב. הדברים שלהם היו חמים, עוטפים.

 

אני מדמיינת.

יישוב שקט, עם עצים, צמחים, ופעמוני רוח. פרחים. בתים פרטיים צנועים, ביניהם הבית שלי, הוא קצת גבוה מהקרקע כדי שלא יכנסו חיות וזוחלים. הבית שלי הוא לא בית גדול, הוא במידה שלי והוא מרווח מאוד. יש לו מקום בשבילי עם מרחב. הוא פשוט, חמים ורוחני. רגוע. כשאנשים נכנסים אליו, הם נושמים, נרגעים, ומתעטפים. יש לי חלון שיש בו מושב מרופד, שאפשר לשבת לקרוא בו או להתחמם בשמש בחורף.

לבית יש מרפסת, ובמרפסת יש נדנדה שכל התחת שלי נכנס בה בנוחיות, ובמרפסת אפשר לשים בביטחה מזרן ולבהות בכוכבים ובירח. מהמרפסת רואים מקצה עולם ועד קצהו, את השקיעות והזריחות של השמש והירח. יש לי חלון, מול הצמחים והגינה וליד החלון יש לי שולחן ושם אני כותבת.

הייתי רוצה ללמוד תורה וקבלה (בארבע הרמות של פשט, דרש, רמז, וסוד ביחד) בקבוצה ראויה ולעשות משהו טוב עם זה. להתענג על הרוח, לארח לצרכי לימוד לפעמים, שיבואו אלינו עוד 2-3 זוגות. אני רוצה להשתפר, ליישר את העקמומיות, את הצילינדר שלי בהתבוננות שלי בעצמי וביקום. עם הבחור... הייתי רוצה דברים של התפתחות שאני אפילו לא מדמיינת, כי זה יהיה כל כך נכון ומעשיר ומתאים.

 

מידיין הוא הכח המדמה.

אדם בא מהאדמה, ככה גם האותיות. בגלל שהוא יצא ממנה, כך גם נקרא שמו, מאותן אותיות. בתוך האדמה נמצאים הזרעים, הם מלוא הפוטנציאל. אדמָה-אדמֶה-אדמיין. היא המוציאה לפועל את הפוטנציאל (מתוכה מוציא הזרע גבעול וממנו צמח), לכן היא אמא, אמא אדמה, או אדמה פורייה, לכן היא המלכות (מתוך 10 הספירות למי שזוכר מספירת העומר), הפיזיות, הגוף. "אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח;" תהילים פ"ה (אמת = א.מ.ת. התחלה א' + אמצע מ' + סוף ת' = הכל) כשהארץ מוציאה מתוכה את היבול, אלו הם התולדות של מה שזרענו. הזרע מכיל בתוכו את ההתחלה, האמצע והסוף העתידים לבוא. זה הכח המדמה בצורה הנכונה שלו. 

 

מתי הוא מתחיל להיות לא נכון?

כשהדמיונות מנותקים מהארץ. כשאנחנו מפנטזים משהו שתלוש לחלוטין מהרצון הראשון של בראשית, מהרצון הפנימי האמיתי שלנו. אלו דמיונות שווא ודמיונות שווא יכולים לעשות שמות בתוך רבדי הנפש והרוח שלנו. תהליכי מחשבה שאינם בריאים, מביאים עלינו חרדות, פחדים ודמיונות שמפרקים אותנו, בדומה למה שעשה הנחש לחווה. 

 

סוברים כי מעשה הסנה הבוער באש, התרחש במדיין, משה ברח לשם אחרי הרג המצרי.

 

הקטע הזה עושה לי נחת, ומרחיב לי את הלב, ומוציא ממנו אהבה שקטה.

נכתב על ידי , 16/7/2018 19:11   בקטגוריות פירורי הרגשה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בין עצב ל-חיים


מה הביא אותי לחשוב שאפשר לנסוע וזה יעבור בשלום?

מה הביא אותי לחשוב שאם אראה אותם ואחוש בקיום שלהם, הבעתות שלי ירגעו?

 

היא תמיד אמרה שיש מעט מאוד אנשים שמצליחים לעשות שינוי באמת. בכך, היא התוותה לי את הדרך. משהו בתוכי, תיקון: משהו מהותי בתוכי הוא להיות תלמידה. אני מזהה את האתגרים שמציבים לי, וכשמישהו אוהב אותי ומאמין בי, משהו בתוכי חותר כמו חץ ממוקד מטרה אל המקום הזה בדיוק. משהו מבפנים מסוגל לפנות דברים הצידה, ולאמץ את הדבר החדש כאמת, כנכון, כ-הדרך החדשה, כ-מה שאני צריכה להיות, להשיג, לקנות לעצמי, הכוונה לתוכי פנימה.. זה מניע אותי.. מה שנתפש בעיני כ-כך נכון להיות.

היא הראתה לי את דלת היציאה, והיתה מוכנה לשלוח אותי החוצה באהבה. באמת יצאתי, ולא היה לי מושג אם אחזור או לא. חשבתי שהיא עוד אחת מ"עושי הניסים והנפלאות" ואני הרי יודעת יותר טוב מכולם. אני לא זוכרת איך קרה שחזרתי. אני לא זוכרת איך בחרתי. אבל אני כן זוכרת שעמדתי בצומת Y וראיתי את שתי הדרכים עד סופן. אחת הלכה למוות, אחת הלכה לחיים ובצומת הזו, בזמן ההוא, בחרתי לחיות. את זה אני דווקא זוכרת בבירור.

צריך להיות אדם מאוד חזק ועם ראייה מאוד רחוקה כדי להצליח להחליף את העור איתו נולדנו. הדברים האלו שאנחנו סופגים בשנות העיצוב שלנו, היכולת לשנות את כל הדברים שמפעילים אותנו כמכונות, כמו אוטומט. גורדייב אמר בשיחותיו עם אוספנסקי, תלמידו, כי מרבית בני האדם הם מכונות, וצריך ללמוד את דרך פעולת המכונה, ואחרי שלומדים את דרך פעולת המכונה, יכול להחשב האדם - אדם, כשהוא מזהה את יכולת הבחירה שלו.

לכולנו יש את המקומות בתוכנו שמופעלים אוטומטית אפילו מבלי שנהיה מודעים, ויש את המקומות שמצליחים לראות את הבחירה.

 

ההורים שלי אהבו אותי, כשהגעתי לעולם, הם גם אהבו אחד את השני. אולי בגלל זה הצלחתי לצאת מהגהנום המשפחתי שלי ולקיים את עצמי בצורה כלשהי כפי יכולתי. הם חירבו את הזוגיות שלהם במאבקי כוחות, ובכך חירבו את כל הבית. כל הקשיים שבאו לאחר מכן, לדעתי היו נגזרות של זה.

אני לא מצליחה עדיין (!) לעשות את הצעד יציאה מהמשפחה, מהעצב הרב והכאבים שיושבים לי בבטן.

הרב יובל אשרוב (שחזרתי קצת להקשיב לו, כי אני לא מוצאת מרפא אחר בסביבה), מסביר שיש כח מרפא אחד בעולם ואנחנו לא באמת יודעים איך הוא פועל, אבל הוא פועל. הוא פוטנציאל בגוף כשם שמחלה היא פוטנציאל בגוף. הוא גם אומר שלא צריך לעשות הרבה כדי לאזן את המערכות, מספיק לא להפריע להן. מספיק לא להפריע.. לא להפריע לפינוי הרעלים, ולהשתדל לא להכניס רעלים חדשים. להקל על הגוף ועל המסננות שלו. זה כולל תזונה, מחשבות, ותנועה. התנועה קשורה במים, ברגש, בפינוי פסולת ריגשית. המנגנוני סילוק רעלים מהגוף והנפש פועלים כפי שפועל הלב למשל, מעצמם, מתוך כח החיוּת, מתוך האינסוף.

אני מתערבת. ואני מפריעה.

אני מתערבת באוכל שאני מכריחה את הגוף שלי לצרוך, אני מתערבת במחשבות שליליות כל הזמן שעולות בתוכי במעגל סגור מתוך ניבכי זיכרונות שאני לא זוכרת שקרו אבל הם נצרבו בי בילדות (כמו בכל אדם אחר) והם מפעילים אותי היום. לופ, של כאב, עצב, וחוסר מוצא, אשמה ועוד מהסוג הזה.

אלו פועלים כמו התמכרויות בתוכי. עוד לא מצאתי דרך לגמול עצמי מהם. עוד לא מצאתי דרך להשתחרר, לנשום, לשחרר את הכאבי בטן ואת מה שכואב בתוכי. זו הנקודה החשוכה הזו שממנה לא רואים כלום, אין המשך, אין דרך.

ואז, הוא מדבר על תורה וקבלה, ואני נרגעת קצת ושוב חולמת הזיות של בן זוג, בית נחמד שהוא שלי, וחוויות משותפות בנסיעות, וחוויות רוחניות, ופיריון ושמחה. פעם חשבתי שאני אם אתאמץ, אם אהיה ילדה טובה, אם אבין מאיפה דברים באים, אני אוכל לרפא את המשפחה שלי ולסדר אותה. הייתי בת 12 אז. החזקתי במחשבה הזו עד גילאי העשרים המאוחרות. היום אני לוקחת מליון צעדים אחורה ואומרת לאלוהים.. רק אתה יכול להושיע שם, העיניים שלי לא מסוגלות לראות במקומות האלו, אני נעשית עיוורת ושוקעת בביצת הצער ולאחריה בביצת הרחמים העצמיים.

כל מיני אנשים שעשו מהפכים אמיתיים בחיים שלהם, היתה להם התחלה קשה. אני חושבת שההתחלה שלי היתה בסדר, אבל משהו השתבש מאוד מאוד בדרך, משהו התעוות לגמרי ואני התעוותתי גם. והודות למורה שלי התחלתי לחזור לדרך הישר.. הכוונה בדרך הישר, היא בלי עיקולים. אור עובר ממקום למקום בקו ישר, גם אם נעביר אותו דרך מראות. עיקולים ועיוותים בדרך לא מאפשרים לאור להכנס. מתי הישר נעשה ישר?

כשאנחנו נושמים, כשאנחנו בשמחה, וכשאנחנו בהודייה על מה שקיבלנו ויש לנו, כשאנחנו בסליחה וחמלה לעצמנו, כשאנחנו מבינים מה קורה, לוקחים אחריות, ולא מאשימים. כשהולכים זקופים, כשהצ'אקרות בגוף פתוחות ולא חסומות, כשמקלעת השמש לא מקופלת מרגשות שלא מתפנים ממנה. כשהכל - ישר. בגלל זה אנחנו ישר-אל. ערוץ ישיר לאינסוף המתהווה.

 

היא לא בכתה ממה שכתבתי, אבל אבא כן, הקול שלו נשבר. אני לא רציתי להעציב אף אחד, רק להביע את העצב שלי בקול. להגיד שגם אני פה. אבא אמור היה להיות מאושר ממני.

הוא אמר שאלו בדיוק המילים שהיא היתה משתמשת בהן. היא הסכימה עם כל הדברים(*), ואמרה שאני רואה אותה, יותר ממה שאני מאפשרת לה לראות אותי. אני חוסמת. ושאחזור מידי פעם לקרוא את הברכה שכתבה לי לראש השנה, שנמצאת בתיק שלי תמיד, שזה יחזק אותי.

2016-2017

"*** היקרה שלי, אברכך לראש השנה התשע"ז. הייתי נותנת לך שושנה, כדי שתמיד תהיי פורחת, הייתי עוטפת אותך באהבה, כדי שתהיי תמיד בוטחת. הייתי נותנת לך אורך רוח כדי שתמיד תהיי שלווה. הייתי נותנת לך קרן אור בצבע ורוד בו תצבעי את כל ימייך. והכל אני נותנת לך היום. מאמא *** האוהבת אותך" 

שנה אחרי, היא כתבה:

2017-2018

"*** שלי, את חכמה, את משכילה, את טובת לב, את פסיכולוגית לאמא, את מעניקה תשומת לב, את סומכת למשפחתך, את יפת מראה, את קסומה מאוד. שמחי על עצמך. שבת שלום מאמא האוהבת אותך מאוד."

 

מקור העצב, הוא על מה שהיה, ועל מה שיכול היה להיות... 

אין בזה חיים כי אין בזה הווה. אנחנו מתהווים בהווה, ולו יכולנו לחיות ברגע הזה בלבד, לא היינו נופלים. כי ברוב הרגעים האלו הנוכחיים, בעצם ... הכל בסדר. אין מלחמה, ואף אחד לא בבית חולים ואף אחד לא בבית האסורים ואני.. יחסית בריאה ופה ושם עושה דברים בעולם, לאנשים אחרים.

עוד לא למדתי לטפל בעצמי "כמו שצריך..".

 

אני לא מבינה את מה שקורה עכשיו. מאז שבועות.. עד עכשיו. נפלו החומות.

 

רושמת לעצמי ללמוד בהזדמנות על להט החרב המתהפכת לנושא זה, של תהפוכות עצב וכאבי בטן.

 

(*) תוספת מאוחרת:

היא אמרה שלא התגלגלתי על המדרכה, שהיא עדיין החזיקה אותי, ושלא נישמטתי.

היא עוד אמרה, שמלבד קוביות העץ, אהבתי את הנדנדה, ואת המכונית חיפושית. הייתי עושה עצמי נוהגת... (עד היום אני אוהבת לנהוג).

 

 

נכתב על ידי , 6/7/2018 17:07   בקטגוריות פירורי הרגשה  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , רוחניות ומיסטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לConTouch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ConTouch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ