לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מתווה דרכם של מים-חיים עליונים, תחתונים, רדודים ועמוקים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 




הוסף מסר

11/2018

בין 02:00 ל 04:00


בין שתיים לארבע, אמא היתה בבית, לא רק שהיתה בבית, היא גם ישנה, ואסור היה להפריע לה לישון. זה נראה לי מאוד נורמלי, כי בחיים לא נחשפתי להתנהלות יומית אחרת. אולי זה נראה לי נורמלי כי הייתי ילדה, או כי גדלתי במאה אחרת, שבה ישנו בין שתיים לארבע.


אומרים, כי בין שתיים לארבע, אלו זמנים/שעות מכושפות, כי צעיף המציאות יותר אוורירי ודקיק. אני ממש אוהבת את הרעיון הזה, אני גם מרגישה שהוא נכון. רוב האנשים ישנים, ואז יש שקט, שקט בתודעה. יותר קל לנשום, כי יש יותר מקום/מרחב. משהו בשעות האלו הוא באמת תענוג. היו לי תקופות שכל לילה הייתי מתעוררת בשעות האלו, והיה לוקח לי זמן רב לחזור להרדם, אז פשוט הייתי ערה, והתענגתי על האויר, והשקט התודעתי הזה שמתגלה שם. היו תקופות שדווקא בשעות האלו הייתי כותבת. היה דבר של פריחה בהן.


בפינתינו: שיחות של ארוחת צהריים, דיברנו על סיפורי אבא שלפני השינה. הסיפוריים ההזויים האלו, עם מילים לא מהעולם הזה בכלל, שאבות מספרים לצאצאיהם לפני השינה. כשההורים הודיעו שאבא הולך למלחמה, אנחנו ממש היינו מודאגים מ-מי יספר לנו סיפור שלפני השינה. אז בכל אותו שבוע שקדם, אבא היה מקליט את עצמו על קלטות, מספר סיפורים וזה מה שליווה אותנו בערבים הבאים. כשוהא חזר, כל הריח של כל המלחמה היתה בבגדים שלו, ובקסדה ובתרמיל. כשפגשתי את החפצים שלו, התלהבתי כי זה היה חדש לי, אבל כשהרחתי את הריח, הייתי ממש מודאגת. משהו בפחד עבר שם אל תוכי. במלחמה הבאה בתור, אני הייתי בחרדות מאוד קשות של מוות ואובדן והוא נסע לעבוד בעבודה שהיא גם אחד מהגבולות של הארץ.

אני עדיין מפחדת כל הזמן לאבד אותו. יש חלקים בסיפור החיים שלי שאני עדיין לא יודעת לספר, או חוששת מלקבוע להם מילים, מלקבוע את הסיפור של מהו אבא בשבילי, ואיך הקיום שלי מתקיים בלעדיו ואיך הקיום שלי מתקיים איתו.


אני אוהבת את האנחה הזו של הצמחים והעצים בסופו של יום, כשהם מפרישים ריחות שנאגרו בהם בכל אותו היום. לפעמים גם אני כשנכנסת הביתה, מרגישה כמו צמח שנאנח את כל היום שלו החוצה.

לפעמים, אני רוצה שכל הווייתי תרחף עם גחליליות, לפעמים, אני פשוט רוצה להיטמע בחזרה בתוך אלוהים שלי שאני שלו גם. זה מבחינתי לחזור הביתה.


 

לפני 5 ימים, כשפתחתי את הדלת ובאתי לצאת מהבית, ראיתי את הדבר היפה ביותר בעולם נמצא שם, בצד השני של הדלת שלי.

הדירה בה אני גרה, נמצאת בביניין המיועד להריסה. חדר המדרגות מוזנח ומטונף מהשערות של החתולים של השכנה, לפעמים גם מהצרכים שלהם וכל הזוהמה שהצטברה שם מאז שבנו אותו (בצורה לקויה ביותר) בשנות ה - 50. ב 14 שנים שאני גרה פה, רק אני שוטפת את המדרגות כשאני כבר לא יכולה להתעלם (מהקומה שלי ומטה), חשמל אפחד לא משלם כי לאפחד אין כסף לזה, אז גם אין חשמל במדרגות, ולפעמים בחשיכה, אנשים נתקלים בחתולי רפאים. כשיוצאים מהביניין, לאורך 3 מטרים נושמים את הביוב ממנו צומחים שיחים, ואז נתקלים בכל העצמות המדממות ששכנים שמים לחתולים, כך שבדר"כ כשאני יוצאת מהבית, אני עוצרת את הנשימה ועוצמת את העיניים עד שאני עוברת את המקטעים הקשים. ואז, באותו יום בו פתחתי את הדלת ומצאתי שם את הדבר היפה בעולם, הפסקתי לנשום. הייתי דיי משותקת למען האמת. הדבר הכי יפה בעולם הוא בחורה, צעירה, בלונדינית מאוד שזה מסנוור, עם לחיים אדומות שגורמות לך להסמיק, ועיניים כחולות שאפחד לא רוצה לצאת מהן ורק רוצה לשקוע שם עוד. אחרי שכבר לא היתה ברירה, והנשימה בכח חזרה אל תוך הגוף שלי, והצלחתי קצת להזיז אותו, מצאתי את החצי השני של הדבר היפה בעולם: בחור שנראה כמעט אותו דבר. שני יצורי אלוהים האלו עמדו/ישבו בחדר מדרגות אחרי שהשלימו לגרד את כל הקירות ולצבוע אותם בלבן, הם באו להשלים פינות. כשיכולתי לחזור לדבר, מצאתי שזה היה קצת קשה גם לחזור לדבר, וגם לעבור לאנגלית ביחד, ככה על הבוקר אבל עשיתי זאת, וכך גיליתי שהם שניים מתוך תשעה מתנדבים שבאו מדנמרק, ויש להם יד בלב וזה מה שהם עושים. אני עמדתי שם וכמעט בכיתי... לו היו עשתונותיי בתוכי הייתי מציעה להם קפה ועוגיות או שוקולד. כל שהצלחתי לעשות, הוא להדליק להם את האור (מתוך הדירה, למנורה שבחדר המדרגות) כפי שהם הדליקו בי אור. 

בחיים שלי לא דימיינתי שיכול להיות אחרת. 

מידי פעם אני מגלה ביקום דברים, שמעולם לא דימיינתי שיכולים להיות, או שיכולים להיות אחרת.

כזהו הוא בן הזוג שיהיה לי, כזהו הבית שיהיה לי, כאלו הם הטיולים שאטייל בעולם, והגילויים והתובנות הרוחניים שעוד יהיו לי בימי שעל פני האדמה.

 

בין שתיים לארבע, יש שלוש. שלוש אבות, חכמה בינה ודעת, פסח מצה ומרור.


בקרוב האור של ראש השנה, יעבור ויתגבר בחנו-כ"ה וישלח את עצמו כל הדרך אל ליל הסדר, ממנו נעלה במדרגות עד לשבועות, ונתאסף מחדש בסוכות.


תודה.

נכתב על ידי , 19/11/2018 21:49   בקטגוריות פירורים אחרים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אי נוחות


 

אזור הנוחות שלנו, יכול לעיתים להיות מקום בו אנחנו מרגישים בטוחים ומוגנים, גם אם אנחנו אומללים.

יציאה מאזור הנוחות, שמה אותנו במקום בו אנחנו לא בטוחים, לא יודעים, לא מוגנים, וחסרי שליטה.

משום מה התיאור הזה עושה אותי מאוד שמחה ומתלהבת.. מתלהבת מהנאה של להיות בנוחות באי נוחות.

אי נוחות, הוא למעשה אי, מרחב בו אנו מרגישים בנוח.

זה קצת דומה לאי זוגי: אי שיש בו זוגיות (נגיד במאלדיביים...).

 

למעשה, זה מה שאני מרגישה כמה מספר שבועות. התרגשות שהולכת ונבנית ומתהווה, משהו כלכ ך אחר קורה בתוכי מבפנים בתהליך הזה שמתרחש כל הזמן, משתנה כל הזמן, מתהווה - אין לי מילה אחרת טובה יותר לתאר את זה: מתהווה. ישנם סיבובים נוספים, קטנים, של חרדה משני סוגים שמפעילה אצלי כפתורים אבל נראה כי הגלים הגדולים שהיו בחגים, היו מעין חיסון, ועכשיו אלו רק האדוות. לפחות אני מקווה שזה מה שקורה.

 

הבפנים שלי חוגג איזה איחוד מאוד ייחודי, עם כל הדברים שתמיד ידעתי בתוך תוכי איך הם יכולים להיות: 

איך מרגישה שמחה מבפנים, איך מרגישה אהבה מבפנים, איך מרגישה התרגשות מבפנים, איך מרגישה סקרנות משוחררת, בכלל איך זה מרגיש להיות משוחררת. ידעתי תמיד ואמרתי כי סרי לנקה היתה מצב תודעתי עבורי, מעין סמן כזה שמראה לי להיכן אני צריכה להגיע ואז, כמו בפסח וספירת העומר, אנחנו בוחרים לעלות במדרגות ולהשיג את הדבר, שיהיה שלנו.

אורו של ליל הסדר, הוא מעין מגדלור שמסמן לנו איך זה צריך להיות, איך זה צריך להרגיש, ולאחריו מתחילה ספירת העומר, ובכל יום אנחנו עולים מדרגה ובכל שבוע אנחנו עולים קומה והכל הכל מתגבש לאחד. ככה היתה סרי לנקה עבורי, ואני חושבת שאני מגיעה לקומה עכשיו.

 

אני יכולה לספר על האינטנסיביות שמתרחשת בחיי מאז החגים, 2 חתונות, אירועים בעבודה, להסתפר, לשבת עם חברה בבית קפה לא מתוכנן, ערב צוות, מפגשים עם אנשים, שיחות עם אנשים, עבודה בפילאטיס ופתאום רצון לנוע מהר יותר, ללכת אולי אפילו לרוץ (עוד לא עשיתי את זה, אבל ישש דרייב מבפנים). כל מני משימות שדחיתי כי לא היה לי כח, לסדר או לנקות, לפנות דברים מהארונות, לנקות אבק ממקומות שמזמן לא ניקיתי בהם, פתאום משימות מתרחשות כהרף עין, פתאום יש לי אנרגיות, וחיוּת בתוכי, ושמחה.. אני הולכת עם שמחה מבפנים.

איזה חיבור פנימי פתאום התחבר, אני מרגישה ביחד, בתוכי.

 

אני חושבת שאני הכי שמחה מחוויות חדשות, למשל: נהיגת שטח, בלילה, בטרקטורונים, לאור ירח צעיר, תחת שמיים צלולים בחשכתם, כשכל הצמחים והעצים משחררים את הריחות שלהם כמו אנחה כזו של הטבע כולו לאחר יום שימשי, פולטים אנחה, לפני שנת הלילה שלהם לקראת יום שימשי חדש.

הרוח קרה על הפנים, הדמעות יורדות ואני לא בוכה, הרבה אבק וכיף לי, ואני מתמסרת למתנות הלא צפויות שמתגלות בפניי בכל פעם כשאני בוחרת דרך אחרת מהדרך אליה אני רגילה. פתאום, זה בדיוק מה שאני רוצה, דרכים חדשות שאינן מוכרות לי. אני מוצאת שזה ממכר. עולה רעיון, אני מרימה גבה, ומגלה שאין בי התנגדות, אז אני אומרת "כן!" ואז מגיע הרגע בו הדברים נעים והחוויה נחווית ומצטרפים אליה דברים לא צפויים.

 

אני מוצאת שאני נחה באי מנוחה הזה. 

 

עוד!

 

אני רוצה עוד מזה.

יש לי מקום לעוד חוויות חדשות, יש לי מקום לעוד שמחה, והמון מקום לעוד התרגשות. 

אני חושבת שכל החיים ידעתי שזה יגיע בגיל הזה, עכשיו.

אני סקרנית ל-מה עוד טוב רוצה להגיע? :- )

 

יש המון הבנות, קטנות, גדולות, המון חוויות של חלומות, המון חוויות של מציאות,

קצב הכתיבה איטי מידי, קשה לי לבוא לכתוב.

המקטעים שאני כותבת כאן, הם סימני הדרך שלי, הם חשובים לי, זה מתווה דרכם של המים. 

חשוב לי לתת בהם סימנים, אבל קשה לי לבוא ולכתוב.

ברגעי האמת, אני פשוט חווה.. אז יש פחות כתיבה.

 

ביקרנו את המורה שלי... (ביקרנו כי עלינו לקבר לביקור, אלו אותן אותיות), אני שמחתי, כי באתי לבקר. הייתי בהתרגשות..

אנשים אחרים היו בחוסר, בגעגוע, ועם דמעות.

היא היתה איתנו בחופה, כשהיינו ארבעתינו סביב הכלה, שם היא היתה. 

בחזרה, היתה לי נהיגה בסערה, עוד אחת מאותן הסערות בהן המשכתי לנהוג. 

ממש ממש פחדתי. לא ראו כלום, ירד מבול, שיחים עפו על הכביש, מעט מכוניות התנהגו שצורות מוזרות, צמתים מרובעים לא עבדו כי החשמל נפל.

ממש סערה, כזו שמביאה אותך להתפלל. אני זוכרת את החוויות הקשות שלי מהסערות הקודמות, אבל הפעם, היתה בי גם שמחה. שמחה על החתונה, שמחה על שהורדנו ארבעתנו נעליים ורצנו בגשם! בבגדי חתונה... בגשם :-) חציתי מפלים בדרך לאוטו, והיתה לי מגבת, כי ככה זה, כשצריך מגבת, יש לי באוטו מגבת... ועוד זוג נעליים וכי אני הייתי איתי, והרגשתי שכל העולם איתי גם, וכי ידעתי שעוד 3 בנות נוהגות ביחד איתי, כי היינו ביחד.

 

יכולתי לספר על חנות טבע שגיליתי תחת שדירת העצים היפה ביותר ברמת גן, וכי מצאתי בה אוצרות שעשו לי חגיגה בגוף עוד כמה שבועות אחרי.

יכולתי לספר על שהגוף שלי חושק לרקוד, על שהעיניים שלי מתאהבות בו, על שעדיין כואב לי מאוד הגב התחתון אבל הוא מתעלה על עצמו כשיש חוויה חדשה לחוות, פתאום כלום לא כואב. כשיש התרגשות.

 

יכולתי לספר עוד הרבה דברים... 

אבל אני מחייכת כאן,

על כך שהאי נוחות שלי - מתרחב וגדל וסוחף אל תוכו עוד אנשים.

 

 

 

נכתב על ידי , 13/11/2018 19:24   בקטגוריות פירורים אחרים, תורת התודעה, רוחניות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , רוחניות ומיסטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לConTouch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ConTouch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ