לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מתווה דרכם של מים-חיים עליונים, תחתונים, רדודים ועמוקים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

10/2019

אל שומר הגן


אתה עוד לא יודע את זה, אבל אתה הוא שומר הגן.

 

אתה הוא שומר הגן.

 

זה מעניין, כי הדבר הראשון שעשית "איתי" היה, לבקר בגן הנדנדות שלי, כי כמובן שהנדנדות הכי שוות בעולם כולו נמצאות היכן שאתה גר - כך גילית, מקום שעבור כל שאר האנשים, זה סתם יישוב על הדרך לאנשהו, אבל בשבילי, שם נמצאות הנדנדות השווות בעולם. שאלת אותי למה, ועניתי לך שזה בגלל הצירים החלקים שלהן, בגלל הגן שעוטף ומחבק, ובגלל שכל התחת שלי מצליח לשבת על הנדנדה (ואז הפסקת קצת להקשיב).

גן שעוטף ומחבק באמצעות השיחים והעצים שמציינים את הכניסה אליו ומגדירים את התוואי והמסגרת שלו.

הגן, הקטן הזה, עם הנדנדות הכי שוות בעולם, עולם שראית הרבה ממנו, ואני עוד לא ראיתי כמעט כלום.

 

אתה שומר הגן כל הזמן. על כל הגן... כל הישות שלך עושה את זה כל הזמן. זה מסביר את האהבה הגדולה שלך לכל הקיום והיקום. חשבתי בהתחלה שאתה של הים, והאוקיאנוס הדגים והמים, אבל אתה של הגן כולו וכל החיים אשר בו. זו הסיבה שאתה מכיר את כל החיות בשמות שלהם, ואת הצמחים גם, פנים אל פנים ("שיויתי ה' לנגדי תמיד"). בשמות כמו גם במהותם.

 

יש בך משניהם, בתוך לב ליבו של הלב: מרחבים עצומים שיכולים לשאת את האוקיאנוסים כולם, את האינסוף, וגם אהבה חמימה, מחייה, מאוד אינטימית, כמו גן קטן.

 

כל חיי יצאתי מדעתי, כשחשבתי, מי הוא האדם שיכול להכיל אותי. תמיד חשבתי שצריך שיהיה בו אינסוף של מרחב, שאחרת, יוכל להכיל רק חלקים ממני ואצטרך להצטמצם עבורו, או להתקטן מצד שני, אני יודעת כמה הבפנים שלי זקוק לחמימות האינטימית הזו, כזו נעימה, בטמפ' הגוף, שהמילה שהכי מתארת אותה, היא נועם. זה כמו להיות על גבי ענן שנושא אותך בכותנתיות (כותנה) הרכה הזו.

 

יכולתי לראות עוד פנים שלי דרך העיניים שלך, שלא ראיתי קודם. ראיתי הרבה מאוד יופי שלא ידעתי שקיים בי, גם שעשוע. אתה קורא לי אליס.. כי אתה בטוח שיש ארץ פלאות בתוכי, וכנראה שיש, הראת לי אותה כי אתה מגלה את הארצות, הימים והגנים.

בשנים האחרונות אני מנסה לגלות מהם הדברים שאני אוהבת, מה עושה לי נעים וטוב, מה עושה לי לפרוח, ולהאיר וחשבתי שאם אגיע לאיטליה (שזה חלום חיי, לחוות אותה עם אהוב), אני לא מעוניינת בארכיאולוגיה, אני לא מעוניינת במוזיאונים. אני מעוניינת בגנים. זו תשובה שחזרה על עצמה כל פעם מחדש כשחשבתי מה נעים לי לעשות. מעניין אותי לחוות את הגנים, את הפינות שלהם, את הספסלים שלהם, איך זה מרגיש להיות בכל מיני פינות של הגן.

 

אני שמחה שהכרתי לך את "גן" האבנים שלי. מבלי לדעת הרבה, הדבר הראשון שעשית, היה לומר שלום (בליטוף, במגע כף ידך) לכל אחת מהאבנים הניצבות במקום. זו לא הפעם הראשונה שאתה עושה כך, בפעם הקודמת זו היתה פרידה.

כלל לא מפתיע שאתה מכיר היטב את אבני היקום, אבני הביניין, ואיך הם מתחברים, את הכימיה, הביולוגיה.

 

אמרתי לך, שאתה לא תוותר לי ואיתך אלך יחפה, ואמרת לי שאיתך אני אוריד את הסנדלים בעצמי, וצדקת. זה קרה כ"כ טיבעי מבלי שבכלל זה עבר דרך הדרך והמחשבה, כי איתך, הייתי עוד חלקים שלי, שלא ידעתי שזו אני.

 

החזקת את הימין שלי בין הימין לשמאל שלך, וליטפת את כף ידי, שהתרככה כולה כמו חמאה, ובכלל לא חשבתי שהיא היתה נוקשה קודם...

כך קורה שמבלי לתכנן, אני שולפת לך את השוקולד שאתה הכי אוהב, ואתה עושה אותו הדבר עם השוקולד שלי, מבלי שדיברנו מעולם על שוקולד, וזו רק דוגמא אחת מיני כל כך רבות, שאנחנו מחייכים, ומחבקים בעיניים.

 

התבוננתי בפסיעות שלך, גם בעקבות שהנעליים שלך (ושלי) עושות בחול. אתה מהלך על פני האדמה כאילו היא כולה שלך, והיא אכן כולה שלך, כי אתה הוא שומר הגן, כל הגן, גם בים גם ביבשה. אתה פוסע ביקום וביד בוטחת מחבק את החי והצומח אשר בו, פוסע בתוך כל הגן שלך, בפסיעות בטוחות, מחוברות, אוהבות בגבריות היפה הזו, לפרקים, באבהיות. פסיעות שמחלקות אהבה ומעבירות אותה להיכן שזקוקים לה. אתה משקה, ומחבר ומרכיב צמחים, יודע איך לטפח אותם, לכן הכל צומח לידך ובקרבתך, אתה הוא שומר הגן, כולו.

 

 

באתי להאיר לך, באת לרפא בי. 

 

* * *

 

שאלת אותי איך אפשר להתגעגע כל כך למשהו שמעולם לא היה שלך,

אבל - תמיד הייתי, עודני.

זה רק נראה כלפי חוץ שנעשנו בתוך הלב שלי ושלך יש מאין, אבל זה תמיד היה, רק עכשיו נפגשנו פנים אל פנים.

אמרתי לך, שתוך כדי חיים, אנחנו פוגשים אנשים, ומגלים שהם מחזיקים באחד המפתחות לעוד חלל לא ידוע ולא מוכר שיש לנו בלב. 

אמרתי לך, שאצלך היו מפתחות רבים להרבה מאוד חללים. הלב שלי גדל ב2 בחזקת 64, עד כדי כך.

אתה אמרת שיש בו מקום להרבה אנשים, אבל הלב שלי לא רוצה הרבה אנשים. הוא רוצה רק אחד, את זה שלו.

 

אתה הולך שם על ראש הגבעה, על הציר הגבוה, על החומה, על הרמה, על גבולות התוואי, מתבונן בשני עברך, ולא מחליט. אתה בתוך מרחב של אי החלטה - שזה בדר"כ האי הזה שאנחנו בורחים אליו כשאנחנו לא בשלים ומוכנים להחליט או כשאנחנו בתוך הכורסא הנוחה.

כן, אתה במרחב של אי החלטה, בכל התחומים שלך כרגע. אני מכירה את המבט הזה שלא ממוקד, ושולח עצמו אל עבר האופק, ואת השיתוק הזמני הזה באי של אי החלטה. ערפילי אי ההחלטה הם סמיכים ומרדימים, כמו שמיכת חורף טובה, רכה ומפתה.

כשאנחנו בסופו של דבר מתעוררים מאי ההחלטה, אנחנו מתחברים... הופכים מענן שמרחף ברחבי העולם, לענן שיודע מי הוא, מה תכליתו ומה נכון לו. אנחנו עדיין יכולים לרחף, אבל יש בנו ידיעה ומתוקף כך, חיבור בין שמיים לארץ Aligned. כך תוכל להיות מחובר גם אם אינך שייך.

 

שאלת אותי איפה הייתי כל הזמן הזה, מאיפה באתי וגם - למה עכשיו ואמרת שעכשיו זה הכי מדוייק, ואמרתי לך, שהחיים הם כאלו, הכל מדוייק, אבל אני חושבת כעת כי הגעתי מאוחר מידי, או מוקדם מידי, אינך פנוי לבדוק, וזה עצוב בי לעומק ולמרחב.

 

אני אפנה את המרחב, עד שיהיה מרחב, אם עדיין אהיה.

 

ההיינו, או חלמנו חלום?

 

נכתב על ידי , 21/10/2019 11:42   בקטגוריות פירורי הרגשה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רשמים ראשונים מהשנה החדשה


אז רשמים ראשונים.. המממ,

בשנה החדשה הפה שלי מדבר דברים שאין לי מושג בהם בכלל,

הוא עונה במהירות האור לכל מיני שעוקצים אותי בחביבות,

והוא מתבדח וצוחק הרבה.

הוא גם יותר מדבר עליי, וכבר אמר למישהו שדיבר בטון שלא היה לי נעים, אפילו לאבא הוא אמר שזה לא יפה ככה לסחוט ממני אהבה כי אני גם ככה כל כך נורא נורא מאוד מאוד אוהבת.

יש לו קול אחר, והוא מדבר בלעדיי... הוא אומר מלא דברים שאין לי מושג בהם כלל וכלל, דברים ש-א-נ-י בחיים (!) לא הייתי אומרת..

ואני לא יודעת איך, אבל הוא פותר דברים מאוד מהר ומחלק הוראות לאחרים עוד יותר מהר.. 

מי זה מדבר ?? לאן נעלמתי? ומה עשיתם איתי? מה קורה פה ?

 

עוד רשמים:

מורעפות עליי מחמאות מכל מיני כיוונים.

מצד אחד אני שמחה שעיריית העיר שלי אוכפת חנייה מתחת לבית שאני גרה בו גם בשעה 23:00, אבל למה לתת את הדוחות - מממ לי ?

יש לי אישור לחנות שם כי אני גרה כאן! אז עד שיוסדרו העיניינים, יצאתי להזיז את האוטו, ובדרך איכשהו הגעתי לתחנת דלק, ואיכשהו יצאתי משם עם אוטו נקי ומלא אויר בגלגליו אבל תוך כדי.. תוך כדי, 2 אנשים הציעו לי עזרה בשטיפת הרכב, אחד גם הזמין אותי לקפה (אמרתי לו שאני לא ארדם עם קפה בשמונה בערב..), הציעו לנפח לי את האוויר בגלגלים, ולבדוק שמן ואולי גם מים, וגם נתנו לי ציון על איך שניקיתי את הרכב שלי.

מזה ?? אני הייתי היצור הכי מופרע, פראי וסתור שיער שיכול להיות, בשמלת בית מוזנחת, ועם סנדלים ישנים שהם עדיין בדרך לפח! בכלל לא תוכננה לי יציאה מהרכב, אני לא מבינה את כל סיפור הניקיון הזה, וגם לא את כל ההצעות! ממש ליד הברז מים, חיכה משפך ענקי שהיה לי נורא כיף להשתמש בו.. ככה ברשות הציבור. זה היה כבר חושך, לילה, ואני כהרגלי תמיד בצללים, מה ? מי הדליק את האור? מה נהיה פה? איך הודפים את כל ה- מזה אפילו?

 

וכן, בשנה החדשה יוצאים מהעבודה אחרי שעה... למה? זו שאלה טובה!

כי בשנה החדשה עדיין קמים בחמש לפנות בוקר, עם השעון המעורר של השכן היָשֶן, במרחק של 3 בלוקים ממני.

אז קמתי ומה עכשיו ? הממ מה נעשה ? הבית כבר נקי, אין כביסות (כולל וילונות וכריות), יאללה! נכין ריבת חבושים.

כל אדם שפוי, קם בחמש בבוקר להכין ריבת חבושים. ברור... 

ואז מתארגן, מתקלח, יוצא מהבית, פוגש דו"ח מתחת לבית, ונוסע לתומו בפקקים כאלו או אחרים לעבודה כדי לגלות שכל הסיוט הרגיל של ימי חמישי הפעם מבוטל! בעודי לא קולטת האם העולם מרעיף עליי את אהבתו או מבחני דו"חות, אני עושה תחרות עם אנשים מי קם מוקדם יותר היום, פתאום נזכרתי, אה כן, מישהו לא כיבה את הגז! אז זהו, ככה יוצאים מהעבודה אחרי שעה אחת, לטייל בשמש, ודרך הנופים.

הבית לא נשרף (תודה לאל), הגז לא התפוצץ (תודה לאל), הריבה לא נשפכה מהסיר (תודה לאל), ולא קיבלתי עוד דו"ח תוך כדי.. (תודה לאל), אבל כל הבית הריח מריבה מוכנה (שדאגתי מה יהיה עליה, רק שעתיים בישול, והרי ריבה צריכה ארבע! הנה... תרצי? העולם מסדר.. תצאי באמצע היום מהעבודה לסגור את הגז - יפה!)

היא יצאה מתוקה מידי לטעמי, וחשבתי ששמתי מעט סוכר (2 כוסות). פעם הבאה מספיק חצי כוס אחת וזהו. אולי כבר התרחקתי מידי מהסוכר שהוא נעשה לי מתוק מידי. זו יותר ריבה מעל גלידת וניל מאשר על פרוסה.

 

(מריצה בראש נורא מהר עוד כל מיני רצונות שהבעתי בלב או בקול רם או בפניי אנשים... תכף יכנסו לי חדי קרן לבית ויצבעו הכל בצבעי הקשת ויפילו לי כל מיני חפצי זכוכית עם הקרן שלהם)

 

 

נכתב על ידי , 3/10/2019 21:14   בקטגוריות פירוקי תשוקה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , רוחניות ומיסטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לConTouch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ConTouch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ