לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מתווה דרכם של מים-חיים עליונים, תחתונים, רדודים ועמוקים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2019    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      




הוסף מסר

6/2019

כהרף עין, ללא הרף...


אז מה שלומך היום?

אותו דבר כפי שהיה כמעט בכל יום מאז ש... . הרגשות לא השתנו כל כך. למרות שזה נדמה כמו לא קרה בכלל.

הגרון היה חולה כי לא הצלחתי לבטא את החלק שנפגע. אפילו לא ראיתי אותו. החלק הזה שאומר: אז עד שהגענו עד הלום, זה!? מה שאתם מביאים לי?  זה מה שעבדתי עבורו כל חיי? ולו - בשביל מה כל זה היה? בשביל שתלך? מאין האומץ לגעת, לקחת, להתענג ואז ללכת? במיוחד כשמדובר במשהי שזו לא שגרת חייה.. לא מבקשים הכל ממשהו שמתכוונים ללכת ממנו. לא עושים את זה. זה לא אתי, בכלל, בשום יקום.

 

אחרי זה, יש הזיכרונות, ההרגשות. התמונות שאני חוזרת אליהם שוב ושוב ושוב ושוב.

התחושות. הרגע הזה, שכל הגוף שלי צולל אל תוך הגוף שלו. הרגע הזה שהוא בא. 

הרגע הזה שהוא מחבק. הרגע הזה בו נדמה לי שהוא מכיר אותי יותר ממני.

הרגע הזה בו אני לא מתביישת בכלל, בכלום, ואני נוכחת, כפי שאני.

הרגע הזה בו אני מתעוררת והוא שם ואני מתבוננת בהתעוררות שלו.

בשיבה שלו ארצה.

הרגע הזה בו שנינו התפוצצנו מצחוק כל כך שלא יכולנו להפסיק.

ברגע הזה בו היינו שנינו על הכסא נדנדה.

ברגע הזה, בהתחלה, בו הוא אחז את הזרוע שלי שלובה בתוך שלו, מחזיק אותי קרוב אליו.

ברגע הזה בו הוא לקח והצלחתי להיות איתו, נוכחת.

ברגעים האלו בהם לא ויתר לי, וברגעים אחרים בהם היה צריך לוותר לי ולא עשה זאת.

 

הטעם והריח.. של איך זה מרגיש, להיות עם המישהו שלך.

זה עוול להדליק את כל הדברים האלו אצל אדם ולא לאפשר לו לקיים את זה... מצד היקום, מה התכלית?

"מַה-תָּעִירוּ וּמַה-תְּעֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ." (שיר השירים).

 

אני כל הזמן בעשייה, ולא מצליחה לעצור, אפילו לא להרף עין ואני תשושה מכל החודשיים האלו.

הכל נדמה כמו היה בחלום של מישהי אחרת.

 

לאוכל יש טעמים של אוכל, אבל חסר לו הטעם, כלום לא טעים.

כלום לא רגוע.

זה לא שקשה לי להרדם.. ארדם מיד - אם רק ארשה לעצמי...

 

* * *

זה לא הוא שהלך, זו אני שלא הסכמתי להיות כך.

הוא היה אמיץ מספיק להגיד את זה ולעשות את זה.

 

אז כך אני מרגישה. 

כך כל יום. 

כך כל היום.

וזה לא משתנה...

 

נכתב על ידי , 16/6/2019 20:04   בקטגוריות פירורי הרגשה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בין גיא והר


מאיפה להתחיל?

 

אז היה סופ"ש דיי עמוס, בדברים שאני מניחה שהם טובים.

 

היה ערב צוות, בבית כלשהו, שפשוט היה לי כל כך נעים בו, ש-כזה אני רוצה גם. כל האלמנטים שחשובים לי בבית, היו בו. 

מרווח, נעים, גובל בחורש, על מצוק, עם מרפסת דק עגולה, ושולחן עגול משובץ קרמיקה כחולה שאני אוהבת, אל מול השקיעה.

סלון מרווח, נעים, כזה שמארח, בית פתוח, שנכנסים בו אנשים ומארחים בו. עם פינה מוצלת בגינה, וקישוטים שעושים צלילי רוח,

הכל ממש היה כלבבי. מקומות כאלו משרים עליי שלווה,

אבל מזה מספר שבועות שאני לא מצליחה באמת לנוח ו/או להרגע אז אני תשושה כל הזמן.

אני לא מצליחה להרפות, אז הכל הוא ללא הרף.

 

בערב המאוחר, פגשתי פנים אל פנים את הרגשות הכי קשים שלי. אלו שתמיד ברחתי מהם. אלו שחשבתי שהם יכולים לי, שהם מאיימים עליי ושאטבע בהם, ואעלם, ואתאיין. שאם אעבור דרכם, אהפוך לאָיִן.  שאהיה אינני. התבוננתי להם בעיניים בפעם הראשונה. הם פעלו בתוכי בעוצמה, צפו והציפו, ואני הסתכלתי להם בעיניים, וראיתי ממה אני הכי מפחדת. אני הכי מפחדת להעלם בתוכם ולחדול מלהיות. כשהבנתי את זה, אחרי שנייה גם היתה לי את התרופה ביד: להתבונן בהם. הרגשות לא יכולים להטביע אותי אם אני מתבוננת בהם. אם אני מתבוננת בהם, אני יכולה להכיל אותם, ואם אני יכולה להכיל אותם, הם לא יכולים להטביע אותי. כשברחחתי מפניהם, הם רדפו אותי, כשבחרתי לא לברוח הפעם, לראשונה, הם נעמדו שם מולי ובתוכי כמו נחשול עצום וגדול, במלוא העוצמה. אמרתי להם, לא הפעם, הפעם אני מיישירה מבט, ונושמת. 

חברה שלי עזרה לי למחרת בבוקר להבין מה קרה, כי חשבתי שאני טובעת. חשבתי שאני חוזרת לדפוסים ישנים, אבל התרחקתי מהם שנות אור, בתרתי משמע. 

 

הצלחתי להגיע למשפחה, לא הייתי אצלם ולא פגשתי אותם הרבה חודשים. זה סוף סוף הצליח להתרחש. לשמחתי הפעם לא יצאתי בדמעות תנין.

אמא לא ידעה שאני מגיעה, עמדתי בפתח הדלת שלה, ולקח לה 5 דקות לשים לב שאני שם. ואז, כשהיא זיהתה, היא ממש קפצה מרוב אושר ושמחה והפתעה, וקצת רעדה כמה זמן אחרי. אני מתבוננת בזה, ונורא קשה לי. היא מחבקת, מכל הלב... ונורא קשה לי. זה עוד לא פתור שם. קשה = כואב מאוד. התנחמתי בזה שהביקור שלי ולחבק אותי גרם לה לאושר גדול. זה מה שאני יכולה לעשות.. אז את זה אני עושה.

 

      

 

 

הייתי כל כך קרובה לים, וכל כך כמהה להגיע אליו, והיה לי בגד ים ומגבת וסנדלים מתאימים אבל כשהייתי קרובה, הים לא היה מזמין כל כך. 

אני לא מצליחה להביא עצמי עד אליו, אני לא יודעת למה. כמו שאני לא מצליחה לנוח, והכל ללא הרף.

אני מרגישה שעשיתי מרחק רחוק דיו כדי לא לשוב, אבל אני מרגישה עוד רחוקה מהמישהו האמיתי שלי. 

זה יכול להתרחש כהרף עין, כך למדתי לאחרונה. כל הקיום שלי יכול להשתנות כהרף עין לכן במובן מסוים, אני כבר שם, בבית שלי עם הבן זוג שלי.

במובן אחר.. שוב לא רואים.

ואז, אחרי כל המחשבות האלו, ומתוך כל התשישות כולה, שרק לא נעלמת, מזה מספר שבועות, אני מוצאת את עצמי על הדרך. 

 

נוהגת, ממשיכה ונוהגת...

וכל העולם נוסע אחורה וחולף

ועוד דרך באה לפניי

ועוד דרך ועוד דרך...

אינסוף דרך באה לפניי

 

ואז, שם, 

בין הר לגיא...

עולה ירח מלא ממזרח,

ושוקעת כבמשפך שמש אדומה, אל תוך הגיא במערב,

לא ידעתי לאן להסתכל קודם... על המדרונות המאדימים,

או על האור הבהיר העגול המלא על רקע כחול עמוק,

או על השחור של הכביש, של הדרך שלי...

ואז הופיע שלט: "גבעון החדשה"

 

"שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ, בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן"

 

ואני באמצע, בדרך שלי, בתוך החוויה, הכל כמו קפא

 

הוא מימיני והיא משמאלי

לא כאן מזמן, ועוד לא שם,

ובכל זאת, מתענגת על שני המאורות הגדולים בו זמנית.

 

ארוכה הדרך ומפותלת,

אבל השמיים איתי ובתוכי

ואני אפעם לא לבד.

אוהבים אותי,

ואני רצויה

והאור בא איתי,

גם כשאני קצת כבויה ותשושה.

 

 

שבוע טוב ומבורך

 

 

נכתב על ידי , 15/6/2019 19:27   בקטגוריות פירורי הרגשה, פירורים אחרים  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בתוך היכל ה- 50


בתוך היכל ה-50, אני מרגישה צורך עצום להיות עם המישהו האמיתי שלי, בדומה למה שטעמתי לפני קצת. 

בתוכי, אני כבר בפנים והוא בתוכי, זה רק עיניין של להתממש בתוך הגופים, בארציות.

בתוכי, אני כמהה להיות בצפון איטליה עם המישהו שלי, בתוך עובי החוויה, להתהלך על פני האדמה, 

לשכב עליה, להתחכך בה, להתפלש בה, ולנוח עליה. המים שאני, חשים צורך לנוח על פני האדמה,

לחוש את התמיכה שלה בי, בגוף שלי, כפי שהיא חשה צורך שאהיה עליה, ואעזור לה להגדיר את עצמה,

כפי שהיא תעזור לי להגדיר אותי. זו המשמעות של מפגש בין גופים, זה למעשה מפגש בין גבולות,

גבולות שרוצים לעבור אותם, גבולות שעוברים אותם כשמתאחדים במעשה עצמו.

בתוך ההיכל, אני מרגישה בספירה אחרת.

 

אם כל החיים שלי חיכיתי לכל מיני דברים שיקרו, אז הם מתחילים לקרות. הם כאילו היו עד כה מחוץ לי,

אבל בתוך ההיכל, הם כולם כמו בתוכי. אני מרגישה את המישהו האמיתי שלי בתוכי, ואת החיבור, והחיבוק, והערגה.

אני מרגישה בתוכי את הכמיהה, את איך כל זה צריך להרגיש - אני מרגישה כל הזמן את זה בדיוק.

כאילו אני בפנים. מרגע שנכנסתי פנימה, זו נקודת אל-חזור. 

מישהו מאוד משמעותי עבורי, הגיח אל חיי, ועזר שלא בידיעתו, לאיזו קפיצה מאוד גדולה ועצומה בהתפתחות שלי.

תודה לו. אני שם כבר, אני לגמרי שם-כאן, בפנים. כל הישות שלי חיה ומתחייה מהמקום הפנימי הזה שהוא הכיר לי.

ככה אני נרדמת, ככה אני מתעוררת, ככה אני בהוויה שבין הערות לשינה.

זה המקום הכי מלא שאי פעם הכרתי.. 

 

אני צריכה להגיע לצפון איטליה, זו המשימה הבאה שלי. אני רוצה מישהו/י שיבואו איתי. ביחד.

שנים שאני מנסה, אבל אף אחד בסביבה שלי לא מתפנה.

היעד הבא, צפון איטליה.

רצוי: המישהו האמיתי שלי.

אם לא - אסע איתי.

 

נכתב על ידי , 12/6/2019 20:54   בקטגוריות פירורי הרגשה, ספירת העומר  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , רוחניות ומיסטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לConTouch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ConTouch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ