לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מתווה דרכם של מים-חיים עליונים, תחתונים, רדודים ועמוקים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

1/2019

באושר


קודם מקורות הפעם:

 

דברים, ט"ז, כ"א:

"לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָהכָּל-עֵץאֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ. כב וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ."

 

מלכים ב', כ"א, א':

"א בֶּן-שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, חֶפְצִי-בָהּ. ב וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה כְּתוֹעֲבֹת, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ג וַיָּשָׁב, וַיִּבֶן אֶת-הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר אִבַּד, חִזְקִיָּהוּ אָבִיו; וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל, וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעֲבֹד אֹתָם."

 

מלכים ב' כ"ג, ד':

"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת-כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה, וְאֶת-שֹׁמְרֵי הַסַּף, לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה, אֵת כָּל-הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם; וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם, בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן, וְנָשָׂא אֶת-עֲפָרָם, בֵּית-אֵל. ה וְהִשְׁבִּית אֶת-הַכְּמָרִים, אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה, וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל, לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת, וּלְכֹל, צְבָא הַשָּׁמָיִם. ו וַיֹּצֵא אֶת-הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם, אֶל-נַחַל קִדְרוֹן, וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן, וַיָּדֶק לְעָפָר; וַיַּשְׁלֵךְ, אֶת-עֲפָרָהּ, עַל-קֶבֶר, בְּנֵי הָעָם."

 

 

הלכות עבודה זרה, ח':

  אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁיְּהֶא נֶעְבָּד אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְזוֹ הִיא "אֲשֵׁרָה" (דברים טז,כא) הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. הָיָה אִילָן נָטוּעַ, וְגִדְּעוֹ וּפִסְּלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, אַפִלּוּ הִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁלָּאִילָן, וְהוֹצִיא שָׂרִיגִיםכּוֹרֵת אֶת הַשָּׂרִיגִים, וְהֶן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה; וּשְׁאָר הָאִילָן, מֻתָּר. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסָר גּוּפוֹכָּל הַשָּׂרִיגִים וְהָעַלִּים וְהַלּוֹלַבִּין וְהַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹצִיא כָּל זְמָן שְׁהוּא נֶעְבָּד, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה.

ז  אִילָן שֶׁהָיוּ הַגּוֹיִים מְשַׁמְּרִין אֶת פֵּרוֹתָיו, וְאוֹמְרִין שְׁהֶן מוּכָנִין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שֵׁכָר לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית, וְעוֹשִׂין מֵהֶן שֵׁכָר, וְשׁוֹתִין אוֹתוֹ בְּיוֹם אֵידָם הֲרֵי זֶה הָאִילָן אָסוּר בַּהֲנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁסְּתָמוֹ שְׁהוּא אֲשֵׁרָה, וּלְפִיכָּךְ עוֹשִׂין בְּפֵרוֹתָיו כָּךְ, שֶׁזּוֹ הִיא חֻקָּה שֶׁלַּאֲשֵׁרָה.

כא  כֵּיצַד מְבַטְּלִין אֶת הָאֲשֵׁרָה: קִרְסַם מִמֶּנָּה עַלֶּה, זֵרַד מִמֶּנָּה יוֹנֵק, נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל אוֹ שַׁרְבִיט, אוֹ שֶׁשְּׁפָיָהּ שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה.  שְׁפָיָהּ לְצָרְכָּהּהִיא אֲסוּרָה, וּשְׁפָיֶיהָ מֻתָּרִין.  וְאִם הָיְתָה שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל בֵּין לְצָרְכָּהּ בֵּין לְצָרְכּוֹ, בֵּין הִיא בֵּין שְׁפָיֶיהָ אֲסוּרִין לְעוֹלָם:  שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, אֵין לָהּ בִּטּוּל לְעוֹלָם."

 

עיינתי קצת הערב במקורות האלו, כי חשבתי על העצים. על חדוות ראש השנה לאילנות (היינו מצפים שזה יתרחש ב-א' במשהו, אבל לא, זה באמצע: ט"ו בשבט, כשהמקביל לו בדיוק ממול, הוא ט"ו באב. הזרעים שנוטעים היום, בלב, באדמה, הם אלו שעם אור ואהבה יצמחו להיות דבר בעוד חצי שנה).

אני מוצאת שאני מתאמצת להבין, אולי כי משהו ממש לא ברור פה, או לא גלוי, אבל חסר לי הרבה מידע בנושא ואני לא מצליחה לרדת אל עומק הדברים.

בימי קדם, עבדו אלים שונים: אל השמש (RA), אל הירח, אלי כוכבים אחרים, והרי אלוהים שלח את אברהם לנתץ את כל הפסלים כולם כי הוא הבין שאלוהים לא בחומר: "וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה." (מלכים א' י"ט, י"א)

כלומר, גם בחומר :-) גם בפנים וגם בחוץ, גם למעלה, גם למטה, בכל מקום.

כשאני מתבוננת בצמחים (ואני מאוד אוהבת להתבונן בהם, ולהשקות אותם - נו כל אלו נטולי השערות והשיניים הטורפים), אני מתמלאת חדווה.

הכי כיף זה להתרווח מתחת לעץ, ויש כמה עצים בעולם שהם מאוד מיוחדים, וחווים לידם חוויות מיוחדות, כמו נניח העץ אלון, מעל לספסל, שמול הכנסת, שתחתיו נישק אותי בחור חולף עם גיטרה, באישון לילה, או העץ המיוחד בכניסה לתל גזר, שחיבק אותנו פעם, אותי ואת המורה שלי, והעצי תות שאבא תמיד היה מטפס עליהם לקטוף תות, ועץ התאנה בחצר הבית בו גדלתי, שהוא כולו נראה כמו אמא, שמחביאה אותך מתחת לשמלה הגדולה שלה, העצים של סרי לנקה, שיש להם ריח אחר מכל העצים האחרים שהרחתי בימי חיי ועוד כל כך הרבה סיפורים על עצים, שימלאו כמה פוסטים פה.

אני לא באמת מבינה מה היה פסול באשרה. יש לה שם של אושר, שבא בהרחבה של הלב. גם לאלוהים יש שם דומה: 

"יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." (שמות ג', י"ג)

 

אז מה עם החלק הנשי שלו? 

מה עם השכינה?

איפה האמא?

ההכלה? הסליחה? החיבוק החם? הקבלה?

 

לפי הבנתי, אשרה, היא עץ שנטעו, לשם פולחן, על מקום גבוה כמו הר או גבעה - מקום אסטרטגי. סברה אחרת רומזת כי מדובר בחפץ, אולי מגולף מעץ, צלמית? הנושא לא חד משמעי.

מתוך הלכות עבודה זרה, יש בכך פגם שדבר נעשה לשם עבודה ויש הגבלות על ההנאה (ממש "כרת"... עוד הוכחה שזה מתייחס לעץ). עכשיו, אני שואלת את עצמי מהי עבודה בכלל, מהי עבודה נכונה, ומהי לצורך כך, עבודה זרה אבל גם מהי הנאה?


עבודה.

לעבוד זה לעשות דבר מה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ', ח'). אז מהי העבודה הלא נכונה? אני מנחשת שזו עבודה בשבת, ושזו לא העבודה שאליה נקראנו. יש פה הסבר יפה על מהי עבודת ה-ה'. העבודה האמיתית אצלי, היא לזהות מבלי להזדהות. לזהות את הרגשות והמחשבות שעולות בי, לראות אותן, להבין מה מפעיל אותן, למה אני עושה מה שאני עושה, לראות את כל התהליך מקצה עולם ועד קצהו, כמו שאמר ר' נחמן מברסלב (מעשה בשבעה קבצנים): "אין אני עיוור כלל, רק שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין (ועל כן הוא נדמה כעיוור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין, ועל כן אין שייך אצלו הסתכלות וראייה בזה העולם כלל)."

 

הנאה.

הדברים שאנחנו עובדים עליהם בסופו של דבר, הם הקניין שלנו באמת (אולי בגלל זה הוא אל קנא פוקד עוון אבות על בנים?.. ) ק.נ.ה. ו- ק.נ.א.

לעבוד את ה-ה', כל יום, כל היום, אולי זה פשוט לזכור מאין הכל בא (זו המטרה בתזכורות של התפילות והברכות והמצוות, עבודת ה-ה', היא קיום המצוות), כי הדברים אינם מתוך עצמנו, כי אם מתוך כח גדול שמניע את כל העולם כולו, את כל אשר בו, את החיים שבו וכי אין חדווה גדולה מזו כחדוות הצמיחה בעצמה. זה הכי יפה לראות, איך מתוך אמא אדמה, מזריע הזרע, מנביט הנבט, הגבעול, הגזע, העץ, הענפים, התפארת (הספירה השלישית, זוכרים? הרמוניה, איזון ואיחוד הניגודים),העלים, הפרי, הזרע. איך בכל זמן צמיחתו הוא נושא עצמו אל השמיים, כמו מחבר בין תחתונים לעליונים.

"כי האדם, עץ השדה" וכלל לא התחלתי לדבר אפילו על עצי גן העדן, על הפירות שלהם, על הלימוד, על הפיריון, החכמה, הבינה והדעת. עץ החיים, החוויה, ההוויה, שלם, אחדות, ייחודיות, כאן ועכשיו, ועץ הדעת טוב ורע, בפנים-בחוץ, מוכר-זר, גבר-אישה.


ורק כדי להזכיר, הברכה, גם היא מחוברת לעץ, כמו הרגל של ה-ג'

ברכה היא גם חיבור (כמו הברך שמחברת את חלקי הרגל), ולכן קללה היא ניתוק, פירוד.

ברכה היא גם תוספת, שפע, חיבור לשפע האינסופי, ולכן קללה היא חוסר, העדר, אין (ההסברים היפים האלו באו ממשה שרון).

 

בקיצור, יותר שאלות מתשובות, ופרגמנטים של מחשבות מגובבות.

אם עצים מרתקים גם אתכם, אז כבר שמתי לינק פה פעם לעצים שהולכים, אבל הנה עוד.. תקשורת ושפת העצים.

נכתב על ידי , 20/1/2019 20:40   בקטגוריות פירורי מחשבה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הארד קור ומפצח האגוזים.


יש תמונה אחת, באחד מאלבומי התמונות שאני מצולמת בה, בגיל 4 אולי 5, בתוך ה T-Shirt הלבנה של אבא (עליי זו היתה שמלה לבנה ארוכה), עם מוצץ מהישנים מהגומי, ליד נחל בצפון (אבא אמר שזה הירדן), עם ידיים מושטות קדימה, פרוסות כל האצבעות, מראה לו את הבוץ ומתקרבת אליו תוך שהוא מצלם. אני זוכרת שלא הבנתי למה הוא לא מתייחס לגילוי החדש שלי ולמה אני צריכה לחכות, ומה זו שטות הצילום הזה שהוא מתעסק בו עכשיו.

אני לא הייתי ילדה שמתלכלכת, הייתי ילדה מאוד נקייה, מגיל ממש קטן. אינסטניסית כזו. הוא סיפר שאני לא הבנתי את - הבוץ. נגעתי בו וחקרתי אותו, אבל לא הבנתי אותו ובאתי להראות לו את הבוץ כי גיליתי את הבוץ. הוא היה אך ורק על כפות הידיים, לא בשום פינה אחרת.

 

על הנסיעות.

אבא אומר על אחי הצעיר שהוא ישן, בכל מקום בארץ!

אבא אומר על אחי הבוגר יותר, שתמיד בסיבובים הוא היה אומר לו: "אבא, מישהו דוחף אותי הצידה"

אבא אומר עליי, שצפיתי בכל הארץ, בשכיבה בחלון האחורי, אני מוסיפה, כי הייתי צריכה את נקודת המבט שלי לדברים והם היו הרבה יותר מעניינים מהזוית הלא שיגרתית הזו.

 

 

כשהייתי קטנה, אני זוכרת שהיה לי תסכול גדול שאני לא מצליחה לעשות דברים, כמו להדליק את האור, לפתוח את הצנצנת ריבה, לפצח אגוז פקאן במפצח אגוזים. ממש תסכול מזה שלא הגעתי אל האור, מזה שלא הצלחתי לעשות לעצמי קוקו או צמה, מזה שלא ידעתי לקשור שרוכים ושנים שנים שנים מזה שלא הצלחתי לשרוק ולנפח בלון מסטיק. מבחינתי, אם נולדתי, אני כבר צריכה לדעת ולהיות יכולה לעשות הכל. תסכל שרציתי ללמוד וביה"ס הכריח את מה שמעניין אותו, ואותי עיניינו עוד המון דברים אחרים. כל שנות ביה"ס שלי חשבתי בתוך כלא ורק חיכיתי כל כך להיות גדולה כדי שאוכל לבחור ולהיות חופשייה ולעשות את מה שאני רוצה. בחורף, היינו יושבים בסלון ורואים משהו בטמבליזיה (כנראה אשת חייל, או האיש השווה מליונים - שאבא היה צריך לתרגם, כי מסתבר שלא נולדתי עם אנגלית..) ואבא היה מפצח לי אגוזים. לפעמים זה גם היה ערמונים, שלא ידעתי איך הוא יכול להחזיק אותם וביד שלי זה היה ממש חם ששרף לי המון והאצבעות שלי לא יכלו להחזיק. הוא לא הדביק את קצב האכילה שלי ותמיד הצטרכתי לחכות עד שהוא יפתח עוד.

את התשבצים, לאורך כל החיים, אני פיצחתי. כולם בבית ידעו שהתשבצים הם שלי. בשלב מסוים הם כבר לא היו אתגר, אז התחלתי למדוד לעצמי זמן, כמה מהר אני יכולה לסיים.

 

אז ירד אולי 1 ס"מ של שלג, שהפך לקרח, שהתאדה... היה הארד קור!

נכתב על ידי , 17/1/2019 15:37   בקטגוריות פירורים אחרים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דרך הגוף.


בהמשך לפוסט הקודם, לשפה המשותפת שעומדת מאחורי כל התאים כולם, הרגשות, נתקלתי בהרצאה הזו של Jon Whatley.

ג'ון מספר לנו שהכל במחי פעימות הלב. כולנו למעשה, יחידת לב אחת גדולה (כל אחד לעצמו וכולנו ביחד), שלמעשה מניעה את הכל (=איברים נוספים בגוף) והפולס הזה של הלב, למעשה עושה הרבה מאוד (אני עדיין בשלבי לימוד הנושא).

בהרצאה אחרת ששמעתי הערב, 

החיידקים האלו שחיים איתנו ובתוכנו למעשה מנהלים אותנו ועלולים להביא אותנו לידי עייפות, דיכאון, השמנה, סכרת (אם לא נאכיל אותם באוכל שלהם הם גם ישמינו אותנו ויגרמו לנו לאכול יותר) ועוד ועוד תופעות. אני חושבת שהיום יותר מתמיד, יודעים שלהרוג חיידקים זה לא כל כך בריא. אחרי הכל, הם היו פה הרבה לפנינו, והם ישארו פה הרבה אחרינו (אולי).

 

ואחרי שני אלו, ואחרי החלום, חשבתי לי, שכל אדם צריך לצאת למסע בתוך הגוף של עצמו. מסע ריגשי. 

למצוא אדם נוסף, רצוי אחד כזה שיש לנו אינטימיות איתו, ולעבור איבר איבר בגוף, ולספר עליו:

אלו זיכרונות יש לנו ממנו, מה החוויות שחווינו איתו, מהם הכאבים שיש לנו בגוף.

למשל,

כשכעסתי על הקבלן שבנה את הדירה בה אני גרה, כעסתי על בעלי הבית, כעסתי על המצב הזה שבו אני נאלצת לגור בבית של אחרים ולשלם להם כי אני לא יכולה לספק את צרכי הבית לעצמי, כעסתי על עצמי שלא הצלחתי להביא עצמי למקום ראוי לי - כעסתי. בדיוק התקלחתי בתוך הכוך בצבע חום של שנות ה 70, חום מיושן, חצי אמבטיה, שחצי מהחצי מיועד לישיבה כך שאין ממש היכן להניח כפות רגליים אלא בצמוד לחור הניקוז (וגם שם לא ממש ישר) ובאתי לצאת לשרפרף שמתווך לי את הדרך החוצה מהכוך, והוא עמד על סמרטוט רטוב והוא זז וכך יצא שהחלקתי וכל גופי העירום והרטוב שכב ל 3 שניות על רצפה שדוחה אותי מכל מיני חיידקים שיש שם לא משנה כמה ניקיתי, ופשוט קמתי באמוק ובבהלה ורק אח"כ בכיתי כי ממש כאב לי. ומאז, מאז כואב לי הגב התחתון, בישבן הימני. 3 שנים עברו מאז, אני באותה דירה עם אותה חצי מחצי אמבטיה, בתוך כוך. כשיש יותר מידי מתח או לחץ בחיים שלי, יותר כואב לי שם. 

זה גם בדיוק החיבור שבין עליונים לתחתונים.. הסוס ורוכבו.

אם לחפור יותר בעומק, פתאום עלה לי זיכרון, מימי כנערה. החדר שלי היה יותר נמוך משאר הבית, בצמוד לחדר ההורים. החלון היה גבוה. אני הרגשתי שם אמנם במקום בטוח אבל גם בתוך המגדל של פעמונית. אמא כעסה עליי על משהו, אני ממש לא זוכרת, והיא נעלה אותי בחדר. בשלב מסוים היה לי פיפי, והצטרכתי שירותים, אבל אפחד לא שמע שצעקתי, כולם היו עסוקים בלהתעסק בעצמם או לצעוק בינם לבין עצמם. ואני כעסתי, כעסתי על שמחליטים בשבילי, על שמכריחים אותי להיות נעולה בחדר. לא הסכמתי להיות במצב הזה. טיפסתי על המיטה, ואני לא זוכרת איך, מצאתי את עצמי יושבת בחלון ומתלבטת אם לקפוץ או לא לקפוץ. היו שם מחשבות של מה יקרה אם אני אפול על הראש, או אם אמות או אם כל מיני... הגובה שלי היה 1.62 ואני חושבת שהיה שם עוד מטר עד לאדמה, למרגלות עץ התפוז שהתענגתי על פריחתו. אני גם זוכרת שפחדתי מאוד מלקפוץ, פחדתי מאוד מליפול אבל הייתי גם מאוד נחושה לא להיות בסיטואציה שמישהו קבע עבורי. לא כולאים אותי, לא משנה מה. ישבתי על אדן החלון, ולאט לאט שלחתי את הגוף שלי יותר ויותר מבעדו. ועדיין פחדתי וחשבתי להתחרט ולטפס חזרה אבל הכעס היה גדול יותר, והוא גרם לי להעביר יותר משקל ולהתהפך עד שהייתי כולי תלויה מחוץ לחלון עד שמשקל גופי הכריע את הזרועות שלי ונפלתי למטה. הרגליים לא החזיקו, ואני נפלתי על הישבן והגב התחתון. אבל קמתי, ועליתי חזרה הביתה, והלכתי לשירותים בקושי, כי מאוד מאוד כאב לי. ואז באתי לאמא שלי והיא לא הבינה איך אני שם. אמרתי לה שאף אחד לא שמע אותי, ושקפצתי מהחלון ושאף אחד לא כולא אותי. אני לא זוכרת מה קרה אח"כ, הנפילה כאבה ובטח הלכתי לבכות. אני שכחתי את כל זה... אבל זה מה שקורה כשיוצאים למסע ריגשי בדרך הגוף.

 

כשלמדתי אדריכלות, אלו היו לימודים של 24/7. ביום קורסים, בלילה שיעורי בית ובניית מודלים. השעה כבר היתה 4 לפנות בוקר ואני חייבת לישון כדי לתפקד, אחרת אני ממש זומבי. לא ראיתי את הסוף, עוד לא ידעתי לעבוד היטב עם קרטון ביצוע וגם לא עם סכין יפני. בלי לשים לב, יד ימין חתכה עמוקות את האגודל של יד שמאל. אני בכלל לא הרגשתי את זה, אבל פתאום היתה שלולית קטנה נוזלית ואדומה, והרגשתי את פעימות הלב שלי באגודל. ואז הסתכלתי, והבנתי מה קרה והלכתי לחבוש. אני לא זוכרת בכלל את הכאב של האירוע, רק שלקח לאגודל בערך חודש כדי להרפא.

 

לגוף וללב יש הרבה מאוד סיפורים. אם נעבור בכולם, נעבור בכל חיי.

סיפורים כמו הפעם הראשונה שמישהו נגע בי בצורה שרק רציתי עוד, או הפעם הראשונה שמישהו נכנס אל תוך הגוף שלי או המגע של הסטטוסקופ הקר של ד"ר מיניסטר שהיתה הרופאה הראשונה שלי (והיא היתה רעה בעיני) והקשיבה ללב שלי אבל לא הבינה כלום ודחפה מקלות ארטיק עבה לגרון שלי כל כך הרבה פעמים כי הגרון שלי כמעט תמיד היה חולה. גם הבטן. שנים על גבי שנים שהבטן היתה כואבת לי. שנים על גבי שנים שנזהרתי בכל דבר שאכלתי. שנים שרציתי לאכול ומנעתי מעצמי כדי לא להכביד על הבטן שאחרת, היתה עושה לי צרות. הפעם הראשונה שבה כפות ידיי נגעו בבחור חולף עם גיטרה, והן התענגו על כך אולי יותר ממה שהוא התענג. על הפעם הראשונה שהיה לי נעים כשמישהו הפגיש בעדינות רבה את השפתיים שלו עם השפתיים שלי, על ספסל חשוך, מתחת לעץ אלון, מאוחר בלילה קריר, בגן הוורדים, מול אורות הכנסת (במקרה הוא אותו בחור חולף עם גיטרה).

על 3 אחים, אחות אחת ואמא אחת שגררו אותי בכח אל תוך חדר לבן עם כסא לבן כדי לעשות בדיקת דם שסירבתי בכל תוקף לעשות, אי שם בסביבות גיל 7. על הטראומה שנרפאה רק אחרי 25 שנים כי הלב שלי ביקש לרפא אותה. על כל השניות בהן הלב שלי החסיר המון פעימות של חיים כי נבהלתי מאוד, כי קפאתי, כי נפגעתי.

על הרעידות שהיו לי בכל הגוף בתוך המלחמות. על ימים שלמים שלא יכולתי לאכול כי הכל היה חסום בבעתה וחרדה, על ימים אחרים שלא יכולתי להפסיק לאכול, מתוך צורך להאחז בחיים. על העיניים שבגיל מאוד צעיר בדקו לי אותן שוב ושוב כי לא ראיתי טוב ואבא לא הבין ולא האמין. על אח שהרמתי על הגב, על שיווי משקל שאיבדתי, ועל שן קידמית ששברתי כשדאגתי ליפול כך שהוא לא יפגע. על רופא שיניים אחד, עם עיניים שלא היה סוף לעומק הכחול שלהן, שניתח את השן הזו והשלים אותה כדי שיהיה לי חיוך יפה. על הצלקת שנשארה במרכז השוק הימנית הקידמית שלי מאיזו נפילה הגונה שאני לא זוכרת את הסיפור שלה. הערק שסבתא מרחה לי על הבטן כדי שהיא תרגיש יותר טוב, על הקומפרסים הקרים שהיא הניחה לי על המצח כשבערתי מחום. על כל הדמעות שהעיניים שלי הזילו במשך כל השנים וכל הגילגולים שהתגלגלתי. הציפורניים שנהגתי לכסוס, על החוסר שקט שהיה לי בגוף. על אלי והיוגה שלו שלימדה אותי להיות בשקט בתוך מאמץ בלי מאמץ בכלל, ועד כמה הגוף באמת גמיש, וזו המחשבה שהיתה לא גמישה.

על עוד דברים שהגוף שלי עבר, שאני שותקת.

נכתב על ידי , 5/1/2019 23:15   בקטגוריות פירורי הרגשה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , רוחניות ומיסטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לConTouch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ConTouch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ