לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


פוסטים המדברים על החיים, על הקשיים, ועל כל הדברים שכדאי וצריך להעריך בחיים.

כינוי:  Life_Lover

בת: 21





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2019    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    




הוסף מסר

4/2019

אני בחיים לא אשכח....


אני בחיים לא אשכח...

 

 

אני בחיים לא אשכח את הרגע ההוא.
הרגע הזה שבו נכנסתי לחדר הגדול ההוא עם אורות הפלורסנט הלבנים, בצעדים מעט מהוססים ומעט מפוחדים, הרמתי את הראש באיטיות ובחשש כמו ילד שרק נולד ובוחן את הסביבה שלו, והבטתי בשולחן בצורת האליפסה שמסביבו התיישבו מעל ל10 אנשים שכולם נעצו בי מבטים בוחנים ומדדו כל צעד שלי, כל הבעת פנים שלי, כל תנועה של גופי. כאילו אני חיה מזן חדש שהם צריכים לקבוע עד כמה היא מסוכנת לאחרים ולעצמה.
האיש המוביל האחראי פנה אליי לראשונה רק כשנעמדתי באמצע החדר, פניי מורכנות לריצפה. הוא החווה לכיסא שמרוחק מכולם באמצע החדר והורה לי לשבת.
התיישבתי בהיסוס. ואז התחילו השאלות.
אבל השאלה שלא אשכח הייתה: מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?
לעזזל כל כך הרבה פעמים שאלו אותי את השאלה הזאת שהתשובה יצאה מהפה שלי כבר אוטומטית ממש כמו שכשאתה הולך על הרגליים בלי לחשוב על הסינכרון בניהם, או כשאתה יוצא מהאוטו אתה נועל אותו עם השלט הרחוק שלך למרות שתאכלס מרוב שאתה עשית את זה באופן טיבעי אתה לפעמים חוזר לאוטו לבדוק שבאמת נעלת אותו. כי זה היה פעולה כל כך טיבעית עבורך שאפילו לא ייחסת לה חשיבות של לחשוב עליה. או כמו ששואלים אותך כמה זה 1 + 1 ואתה ישר עונה 2 בלי באמת לחשוב על זה. כי אתה רגיל.

ואני התרגלתי לתשובה שלי.

אני רוצה להיות עורכת דין. אמרתי.

כל המומחים הנהנו ושחררו אותי מהחדר. רק כשיצאתי מהחדר הבנתי שזה כבר לא נכון.
החלום הכי גדול שלי בעתיד לא היה להיות עורכת דין.
כבר מזמן זה לא היה החלום. לא מאז שעדר של אנשים רמסו את כל מי שהייתי וכל מהותי. לא מאז שהם הכחידו את האישיות שלי, דרכו על התקוות שלי, ומחקו את האושר שלי .

מה אני רוצה להיות בעתיד?

לפתע בהבזק בהיר של מחשבה התחוור לי שהתשובה השתנתה.

בעתיד אני רוצה לחייך באמת, מכל הלב.

אני רוצה להיות מאושרת.

 

 .

 .

 .

 

אני בחיים לא אשכח את הרגע ההוא.
ישבתי על הספסלים המוזנחים של הבסיס בפיגמה שלי וחיבקתי את עצמי.
למה כל כך קר לעזזל?
ניסיתי לשדר לראש שלי מחשבות חיוביות אבל זה לא כל כך עבד.
הייתי כל כך עייפה ומותשת, והחרקים האלה בחדר הזמני ההוא שתיעבתי בכל מאודי הפחידו אותי כל כך שהעדפתי לשבת בחוץ.
רק יכולתי לקוות שהזמן יעבור מהר.
פתאום שמעתי צעדים ומישהו נעמד מולי בהיסוס.
היי מה קורה? הוא שאל
עניתי שבסדר. זה לא כאילו באמת איכפת לו ועכשיו אני אענה לו בכנות שוואלה חרא לי.
אבל אז הוא התיישב מולי על הספסל.
את יודעת רציתי לדבר איתך כבר זמן מה.
נאנחתי. כמות האנשים שרצו לדבר איתי במקום הזוועתי הזה שאפה לאפס. אבל הייתי לגמרי בסדר עם זה כי הייתי כל כך עסוקה בלרחם על עצמי שלא באמת ניסיתי להתחבר לאף אחד. האנשים במקום הזה הוכיחו לי לא פעם שיש להם דרכים יצירתיות לתקוע בך סכין.

אבל זה לא כאילו היה לי לאיפה לברוח נכון?
אין לי שום מקום מבטחים, שום מקום לברוח אליו. ובמילא אני צריכה להעביר את הזמן.
אז נתתי לו לדבר.
הוא סיפר לי על כל הדברים שהשיג וכל הקשיים שעבר מנסה להעביר לי מסר שיהיה בסדר.
סך הכל אופטימי.
ואז השיחה איכשהו שינתה כיוון והוא שאל אותי עליי.
ההישגים שלי הרשימו אותו.
ואז הוא שאל, יש לך חבר?
בהיסוס עניתי שלא.
ואז הוא שאל, היה לך פעם חבר?
הסמקתי וקיוותי שלא רואים את זה בחושך הזה.

לא. עניתי.
הוא היה כל כך המום שהפה שלו נפער בתדהמה והעיניים שלו התרחבו.

למה לא? כאילו את בחורה מאוד יפה.

זה לא שלא מתחילים איתי. תמיד בכל מקום התחילו איתי. אבל זה לא הם זה אני. אין לי זמן אני תמיד מנסה לעשות משהו. להשיג מטרה כלשהי. אני עסוקה. וגם בחיים האישיים יש התפתחויות וקשיים שהאנשים שקרובים לי ללב עוברים ואני מרגישה שיותר מתמיד חשוב לי להיות שם בשבילהם.

ואי שם בלב שלי הוספתי הסבר נוסף
וחוץ מיזה אני לא יכולה לאהוב מישהו כשאני לא אוהבת את עצמי.

לבסוף הוא הסביר לי את מה שכולם מרצים, שתמיד יש מטרה וצריך לדעת לעשות דברים במקביל. נאנחתי. קל לדבר. אבל פשוט הנהנתי ונתתי לשתיקה לעבור בנינו.

ואז הוא הציץ בשעון ואמר

טוב כבר מאוחר, אני הולך לישון שיהיה לך לילה טוב.

הוא קם ממקומו על הספסל ואז פנה ללכת. ואז הוא היסס והסתובב אליי.

את לא נכנסת? הוא שאל

השפלתי מבט והסברתי אני לא יכולה, יש חרק בחדר ואני פשוט לא יכולה לישון שם ככה.

הוא הזעיף אליי פרצוף ובזמן שליוויתי אותו לצוד את החרק שהרס לי את שנת הלילה הוא הטיף לי שהייתי צריכה להגיד לו קודם. שהוא היה עוזר לי.

אבל איך הייתי יכולה להסביר לו
שהמקום הזה לימד אותי דבר אחד בדרך מאוד ברורה. לאף אחד לא איכפת ממך. ואף אחד לא יעזור לך. וגם אם הם יעזרו לך בסוף הם ימצאו דרך לתקוע לך סכין במקום ובזמן שהכי לא ציפית להם.

אבל לא יכלתי להגיד לו את כל זה.

כי פשוט ידעתי.
ידעתי שאני לא צריכה לחכות עוד הרבה זמן עד שגם לו יפסיק להיות איכפת.
ולמרות שציפיתי לכך יום למחרת וביום אחריו כשזה הגיע זה עדיין כאב.

 

 .

 .

 .


אני בחיים לא אשכח את הרגע ההוא.

אספתי את השיער הארוך שלי לגוגול מרושל ונשענתי בעייפות על הקיר בכניסה למשרד.
עוד לילה כמעט ללא שינה. הכל בגלל החרקים האלו. הכל בגלל שהמפקד לא היה מוכן לעזוב את המשרד עד שהכל יושלם. לעזזל.

ואז זה קרה.
הוא הגיע משום מקום, וטפח בחיבה על השיער שלי שאסוף ברישול. כמעט בשובבות. הוא אמר לי בוקר טוב ועבר אותי נכנס למשרד.
רגע קטן של חיבה בתוך בסיס גדול של שנאה.
ולעזזל כל כך אהבתי את הידיעה הזאת שיש מישהו אחד במקום הזה שלא שונא אותי לגמרי.

ואז פתאום לפני שהספקתי לקלוט מה קורה ישבתי לידו והוא הסביר לי את העבודה.
הוא הסביר לי על התפקיד שלי ועל האנשים שאני צריכה לשמור את המספר שלהם בטלפון ומה אני צריכה להגיד להם.
ואז קצת דיברנו.
והוא סיפר לי על הבחורה ההיא שהוא ממש מחבב, אבל מפחד שזה לא הדדי.
ואני פשוט חשבתי שזה כל כך מקסים שהוא מתייעץ איתי.
שהוא סומך עליי.
שהוא לא מרחם עליי או מסתכל עליי כאילו אני מחפשת צומי כמו כולם.

אז נתתי לו עצות.

ואז הוא חייך והודה לי.

וככה יום יום הרוטינה הזאת של הטפיחה על השיער האסוף שלי וברכת בוקר טוב חזרו על עצמם.
ולעזזל עברתי תקופה כל כך קשה עם הקושי של שעות שינה, שיחות על ימין ועל שמאל עם מפקדים שלא שמו עליי קצוץ והשיחות השוברות לב עם המשפחה שידעה שרע לי במקום שבו אני נמצאת אבל לא יכולים לעשות דבר בנידון - שהמחווה הזאת של האח הגדול שקיבלתי ממנו לפעמים הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי מלחזור לחשוב שהכל שלילי.

אבל אז פתאום פישלתי.
הייתי ברגע משבר רציני כל כך שהייתי מרוכזת בעצמי והייתי כל כך עייפה לחשוב כי בקושי ישנתי.
אז השארתי את המשרד שבו עבדנו פתוח והלכתי הביתה.

כל הצוות שהיה איתי בבסיס קיבל בראש- ונענש – כולם חוץ ממני כמובן.

גם הוא.

ואז, בהחלטה של הרגע הם החליטו שהם עושים עליי חרם.
אפילו שהם ידעו על הקשיים שלי. על חוסר השינה שלי. על המגבלות שלי. על קשיי ההסתגלות שלי.
הם בחרו לצאת נגדי.

וזה לא הזיז לי בכלל.

זה הזיז לי רק כשראיתי אותו, לצידם, מביט בי בלי חיוך על הפנים ועושה עליי חרם בדיוק כמוהם.

לעזזל.

אף פעם לא באמת היה לו איכפת ממני.
כניראה שפשוט הוא היה צריך לפרוק ואני הייתי הכי זמינה.

עוד סכין בגב.

אבל מה זה משנה? הוא לא באמת הראשון שעושה את זה.

ועדיין בדיעבד אני מודה לו.
כי אפילו שבסוף הוא הפנה לי את הגב כמו כולם, הייתה תקופה קצרה שהנוכחות שלו עזרה לי לעמוד עוד קצת על הרגליים. שנייה לפני שהתרסקתי על הריצפה.

 

 .

 .

 .


אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה.

זה היה יום שלישי.
היה הקבוע שלי אצל הרופא יחידה אחרי התמוטטות של הגוף מחוסר מים מזון ושינה.
כל שבוע אותו הדבר.
הייתי מיובשת. רעדתי מקור. היה לי חום. אבל הכי גרוע? הייתי שבורה בכל יום יותר ויותר מבפנים.
המקום הזה עשה לי רע.

ישבתי מול הרופא שכבר ידע את שמי בעל פה.
שוב הוא המליץ לי תרופות.
שוב שאל מה קרה במבטא הרוסי הזה שלו.
ושוב נשברתי מולו בשכר עצום של דמעות שלא יכולתי לעצור.

סיפרתי לו על חוסר השינה שלי. על זה שאני אוכלת רק מידי פעם את החטיפים שבתיק. אבל לא ממש רעבה. סיפרתי לו על האופטלגין שאני לוקחת- רק כשממש קשה- כי יש בזה סם הרדמה ואסור לי לישון כי אין לי איפה- סיפרתי לו על החולשה שאני מרגישה הסחרחורות והיובש בגרון על ההקאות סיפרתי לו שרע לי ושאני לא מסוגלת יותר.

לעזזל, פעם הייתי כל כך טובה בלהתמודד עם הרגשות שלי. לקום מהריצפה. להתמודד ולהכיל כל כך הרבה שהערצתי את עצמי. פעם בחיים לא בכיתי בחוסר אונים מול אדם זר. אפילו לא מול אמא שלי. אבל עכשיו? הייתי רק כוס זכוכית שבורה למיליון חתיכות שעייפה מידיי אפילו לנסות ולחפש את החלקים הפחות שבורים ולנסות לבנות משהו חדש.

הרופא בחן אותי דרך העיניים הכחולות שלו בשקט.

תראי. הוא אמר בעדינות. עדיין אין לך מספיק מחסור בנוזלים בשביל שאני אוכל לשלוח אותך לבית חולים. יש לך תסמינים של התייבשות והחוסר שינה לא תורם, אבל את עדיין לא שם. אני יכול להביא לך תרופות ולתת לה המלצה לנוח בחדר. אבל זה לא יעזור נכון? כי לפי מה שאת מספרת אין לך אפילו חדר לנוח בו.

הוא נאנח לרגע.

אבל אני רוצה שהמצב הנפשי שלך לא טוב.
האמת, שאני חושב שאם היה לך פה מישהו להתלות בו היה לך הרבה יותר טוב פה.
למשל, אם היית מתאהבת במישהו והיה לך חבר. אולי לא היית מרגישה בודדה כל כך כמו עכשיו. אולי לא היית מגיעה למצב הזה.
את יודעת את ילדה. את מאוד צעירה ואת ילדה מאוד יפה. וממש כואב לי לראות אותך פה כל שבוע בוכה ועצובה.

הוא עצר לרגע לנשום והמשיך.

אני לא יכול לעשות בשבילך הרבה אבל אני הולך להוציא מכתב שקובע שאת צריכה פינוי לבית חולים כדי לראות פסיכולוג. האמת היא שאני בכלל לא מבין למה המפקדים שלך  כבר לא משחררים אותך ומעבירים אותך לבסיס אחר. את חייבת לדבר איתם כי המצב לא יכול להמשיך ככה יותר.

גיחכתי אליו בעצב

תאמין לי שכבר דיברתי אבל הם לא מקשיבים לי. לא איכפת להם ממני בכלל.

המדפסת בדיוק מסיימת להדפיס את הדף עם ההפנייה והוא מניח אותו בידי.

אני מצטער שאני לא יכול לעשות בשבילך יותר מיזה.
אני מקווה שהמצב ישתפר עבורך ותמצאי את האושר שלך.

ניגבתי דמעות בשקט והודיתי לו.

ואז יצאתי בהליכה הכי מהירה שלי למשרד של המפקד שלי.

אני חייבת לצאת מפה.

לא איכפת לי אם לבית חולים או לעזזל.

רק כל מקום שהוא לא הגיהנום הזה.

 

 .

 .

.


אני בחיים לא אשכח את הרגע ההוא

השיחה הגורלית ההיא.

נכנסתי עם עיניים מושפלות לריצפה. ודמעות עמדו בעיניי.
הפסיכולוגית של הבסיס זימנה אותי לעוד שיחה.

ידעתי שהיא לא רוצה לעזור לי.

שהיא לא תעזור לי.

שהיא לא מאמינה לי.

אבל היא הייתה התקווה היחידה שלי.

התיישבתי.

אפילו לא הסתכלתי עליה. לעזזל אין לא סובלת אותה.

היא הביטה בי בשקט. ואז אחרי רגע שניראה נצח היא התחילה לתחקר אותי.

איך את מרגישה?

ואז סכר הדמעות התפרץ.

אני לא יושנת. אני מקיאה. אני לא אוכלת. כולם שונאים אותי פה. רע לי פה. אני מרגישה לפעמים כל כך חנוקה שאני לא מסוגלת לנשום. אי לא יכולה יותר לעמוד בזה. אני לא מסוגלת. רע לי. די בבקשה אני מתחננת בפנייך שתשחררי אותי. תתני לי ללכת מפה. אני לא יכולה יותר.

הקול שלי התחיל להישבר ולהיסדק כשהמשכתי

אני רק רוצה למצוא לזה סוף. אני מרגישה כאילו יש לי חבל מסביב לצוואר ואני פשוא נחנקת. לפעמים אני פשוט חושבת על לקחת אקדח מחייל ולרות בעצמי. אני רק רוצה שאלוהים יקח אותי אין לי כוח יותר לכלום. בבקשה פשוט תעזרי לי. תתני לי ללכת. אני לא יכולה יותר.

היה לרגע שתיקה שבו לא דיברנו.

ניגבתי את האף המנוזל שלי בשרוול. לא איכפת לי איך זה ניראה. לא איכפת לי.

הדמעות המשיכו בשקט לזלוג ממני. הרגשתי כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ מרוב המעמסה שהיה שקוע בה.

הקול של הפסיכולוגית היה מדוד. שקול. היא לא הייתה מושפעת בכלל מהמילים שלי. ממני. לא היה לה איכפת.

אני מבינה, ואני רוצה לעזור לך, באמת שאני רוצה, אבל אני לא מסכימה להעביר אותך בסיס אם את רוצה אני הצעתי לעזור לך אבל לא בדרך שאת רוצה. את סובלת מקלסטרופוביה ואנחנו יכולים לטפל בזה. בוא נתחיל תהליך שיקומי. אני מבטיחה לעזור לך אנחנו-

את כבר הצעת לי את זה קודם ואמרתי לך שלא! התפרצתי לדבריה

אני לא מוכנה לתת לך לנעול אותי בחדר ופשוט 'לחטוף התקף חרדה עד שאני אתעלף' זה לא טיפול ולא שיקום! אני לא מסוגלת לעבור את זה עוד פעם! אני לא מסוגלת!

זאת הדרך היחידה שאני יכולה לעזור לך. היא אמרה ברוגע

העצבים שלי והתסכול שלי עלו על גדותיהם אבל הדמעות לא הפסיקו לזלוג בייאוש מתגבר

אני לא צריכה שתפתרי לי את הקלסטרופוביה, יש אנשים שחיים ככה ואני גם יכולה לחיות ככה, אני רק רוצה לשרת את המדינה שלי, למה את לא יכולה להעביר אותי פשוט לבסיס קרוב לבית שאני אוכל לישון כמו שצריך ולתפקד כמו בן אדם?

כי ככה. אני פשוט לא רוצה.

אבל למה את עושה לי את זה? למה? מה עשיתי לך?? אני רק מבקשת שתעזרי לי בבקשה! אני לא מסוגלת יותר! אני מרגישה כלואה בבקשה פשוט תתני לי ללכת! אין לי כבר כוחות נפשיים יותר להתמודד עם זה! בבקשה!

התחננתי. הדמעות לא הפסיקו לזלוג, קצה השרוול שלי נהיה נוזלי מדמעות ונזלת אבל פשוט לא היה לי איכפת. כי ידעתי שאני חייבת לצאת מהגיהנום הזה. כי כבר איבדתי חלק גדול מעצמי. ואם לא ישחררו אותי, אני אשחרר  את עצמי בדרך היחידה שקיימת לצאת מצהל. בארון קבורה.
אבל בכיתי בכוחותיי האחרונים כי בכל פעם שניסיתי לשים לחיים האלה קץ ולסבל הלא נגמר הזה חשבתי על אמא שלי אחי ואבא שלי ואיך הם ירגישו וזה שבר אותי.

צאי לי מהחדר. השיחה הזאת נגמרה. אין לי איך לעזור לך יותר.
הפסיכולוגית כבר הרגישה שנמאס לה ממני.

לא בבקשה! התחננתי. תעזרי לי בבקשה אני לא יכולה יותר!

אם את לא יוצאת לי מהחדר ברגע זה אני מתקשרת למפקד שלך שיביא חיילים לקחת אותך מפה בכוח.

היא יצאה מהחדר משאירה אותי לבד כשראתה שלא הגבתי ורק המשכתי לבכות והתקשרה למפקד שלי.

ניסיתי להיעמד על הרגליים שלי אבל כשלתי בחזרה לכיסא. הסחרחורת שלי העצימה. אבל לא רציתי לראות אף מפקד. קמתי מתנדנדת על רגליי עוברת על גבי הפיסכולוגית ויוצאת.

כשיצאתי הבנתי שאני כבר לא מוכנה יותר להיות כפופה לאף אחד.

לקחתי את המזוודות שלי וכל הציוד האישי שלי ויצאתי מהבסיס.

לעזזל עם כולם.

אם אני לא מתאבדת עכשיו יש רק מוצא אחר אחד.

אני נפקדת.

 

 

 

 

 

אני בחיים לא אשכח את הרגעים האלה, ורגעים נוספים אחרים.

כי בכל פעם שאני מנסה להיות שמחה שוב

בכל פעם שאני מנסה לקום על הרגליים

אני נזכרת במה שעברתי

ומה הסיבה מלכתכילה שבגללה כבר הפסקתי להיות שמחה

ואז אני כאילו חווה את הכל מחדש

ואני שוב עצובה

ואז אני מגיעה למסקנה

שכניראה עדיין לא הגיע הרגע שלי

להיות מאושרת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי Life_Lover , 14/4/2019 00:46   בקטגוריות זיכרונות כואבים, בחירות בחיים, החיים, מצוקה נפשית, תסכול, פסימי, צבא, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , סיפורים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLife_Lover אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Life_Lover ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ